הפתרון כבר כתוב מראש

תארו לעצמכם אדם שנעול בתוך חדר סגור, והמפתח נמצא מחוץ לחדר. חז"ל ביטאו זאת בלשון הידועה: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". זאת אומרת: אסיר אינו יכול להשתחרר ממאסרו בכוחות עצמו אלא הוא זקוק לסיוע של אדם אחר מבחוץ.

רעיון זה מעורר שאלה עמוקה ביחס לגאולה: כיצד יכול הקב"ה לגאול אותנו מן הגלות, כאשר גם השכינה הקדושה נמצאת, כביכול, יחד איתנו בגלות?

בפרשת השבוע מבטיחה התורה "ושב ה' אלוקיך את שבותך" - בגאולה האמיתית והשלימה. רש"י מתעכב על לשון הפסוק ושואל מדוע נכתב "ושב", כאילו הקב"ה עצמו שב מן הגלות, ולא "והשיב" - כפי המשמעות הפשוטה שהקב"ה ישיב את עם ישראל מן הגלות? ומבאר רש"י: "שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלים הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם".

בתוך השיח

כאן מתעוררת השאלה האמורה קודם: אם הקדוש ברוך הוא עצמו שרוי בגלות, כיצד הוא יוכל לגאול אותנו ממנה?

כדי להבין זאת יש להקדים שיש כאן שני עניינים שונים. ישנו מצב שבו הקב"ה משתתף בצערם של ישראל, כמו שכתוב בעת שנגלה אל משה בתוך הסנה - שיח קוצני, כדי להראות ש"עימו אנוכי בצרה" - הקב"ה משתתף בצער השיעבוד של עם ישראל.

אך בפרשתנו מתגלה דבר עמוק יותר: השכינה אינה רק "מצטערת" יחד עם עם ישראל, אלא היא שרויה עמהם בגלות. כביכול, היא נכנסה לתוך מציאות הגלות וחווה אותה יחד עם בני ישראל. ובכל זאת, אומר רש"י, שהקדוש ברוך הוא "הכתיב גאולה לעצמו".

כולם יחד

כלומר, עוד לפני שהקדוש ברוך הוא ירד עם בני ישראל אל הגלות, כבר נקבע שהגלות אינה יכולה לעכב בעדו (כביכול) לצאת ממנה. הקב"ה הבטיח מראש את הגאולה, ובבוא זמנה - הוא עצמו יוצא מן הגלות יחד עם עם ישראל, ושום דבר לא יוכל למנוע זאת.

אבל החידוש הגדול הוא, שלמרות הקביעה הזו, הקב"ה "ישוב עמהם". הקב"ה אינו יוצא מן הגלות ומשאיר את ישראל מאחור, אלא הוא שב עמהם יחד. גאולת השכינה וגאולת עם ישראל מתרחשות ביחד, וכל עוד נותר אפילו יהודי אחד בודד בגלות, השכינה עדיין נחשבת כמי שנמצאת איתו בתוך הצרה.

גאולה של כולם

מכאן נובעת הוראה נפלאה לכל יהודי: הגאולה של כל יהודי באופן פרטי תלויה בגאולה של כל עם ישראל. לכאורה, אדם עלול לחשוב שמכיוון שהוא משקיע בדרגתו הרוחנית והוא נמצא כבר בדרגה שבה הוא מוכן לגאולה האישית שלו, ומדוע עליו "להתעכב" בגלל הזולת - שעדיין אינו מוכן לגאולה?

ועל זה באה ההוראה: הגאולה הפרטית של כל יהודי קשורה ותלויה באופן בלתי נפרד בגאולת הכלל. וכפי שזה מרומז בתחילת הפרשה "אתם ניצבים היום כולכם", "ראשיכם שבטיכם" ועד "חוטב עציך ושואב מימיך". כל ישראל עומדים יחד, ללא יוצא מן הכלל.

הגאולה אינה עניין פרטי. כל יהודי הוא חלק מהשלמות של עם ישראל כולו, ולכן כל עוד יש יהודי אחד שעדיין נמצא בגלות – בגשמיות או ברוחניות – חסר עדיין בשלמות הגאולה. ולכן כל אחד חייב לדאוג גם לזולתו כדי שכולם ייגאלו - בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

(על פי לקוטי שיחות חלק ט' ע' 175)