משבר הרעב של דור המדבר

איך ייתכן שאנשים מקבלים את המזון המושלם ביותר בעולם, ובכל זאת נשארים רעבים? בפרשתנו נאמר על המן - אותו מזון פלאי שליווה את בני ישראל במדבר - "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן". נשאלת השאלה הפשוטה: איך ייתכן שהמן גם "הרעיב" וגם "האכיל"? כיצד אותו דבר עצמו מבטא שני הפכים?

מצד אחד המן היה פסגת העושר: לא הייתה בו פסולת כלל, אפשר היה לטעום בו כל טעם שרצו, ואף אבנים טובות ומרגליות ירדו עמו מן השמים.

ומצד שני, חז"ל מספרים שהאוכל מן המן לא חש תחושת שובע מלאה. יש המסבירים שהדבר נבע מכך שהמן ניתן במנה יומית בלבד, ואדם זקוק גם להרגשה שיש לו "פת בסלו". אחרים מסבירים שלמרות כל מעלותיו, לא הייתה במן את אותה תחושה גשמית שמעניק לחם רגיל. כך או כך, איך ייתכן ששפע כה גדול ייצור דווקא תחושה של חוסר?

לחם לא רגיל

ההסבר לכך הוא: המן לא היה לחם רגיל. הוא היה "לחם מן השמיים" - שלימות אינסופית של טעמים, ללא פסולת, ובתוספת של יהלומים ואבנים יקרות.

לעומת זאת האדם הוא יצור מוגבל, שרגיל לחיות בתוך מסגרות ולחפש ביטחון במה שנמצא בידו. לכן המפגש עם דבר אינסופי כמו המן יצר אצל האדם תחושה של חוסר, כי הוא לא מסוגל להכיל את מלוא האפשרויות שיש למן להציע.

זוהי המשמעות של הרעב שהיה במן. זה לא היה רעב של מחסור, אלא רעב חיובי, כמין תשוקה למשהו גדול הרבה יותר ממה שהאדם מסוגל לקלוט. ככל שהאדם נפגש יותר עם האינסוף, כך הוא מבין כמה עוד יש לו מה לגלות וכמה אינסופית היא המציאות האלוקית.

חכמה אינסופית

ההבדל בין לחם "מן הארץ" ללחם "מן השמים" מסמל את ההבדל שבין חכמות העולם לחכמת התורה:

חכמות העולם דומות ל"לחם מן הארץ" - הן מוגדרות מאוד. כל אדם שרוצה לרכוש חכמה צריך להשקיע וללמוד, אך לבסוף הוא מקיף וקולט אותה, ודרכה הוא יכול להגיע לתחושת סיפוק. בנוסף, בחכמות העולם ישנם לעיתים "פסולת" שצריך לברור ולסנן.

אבל התורה, ובמיוחד פנימיות התורה, היא "לחם מן השמים". היא אינסופית ונקייה מכל פסולת, וככל שלומדים אותה, לא נוצרת תחושה של שובע וישות עצמית, אלא להפך - ענווה, ביטול וצימאון להשיג ולהעמיק עוד יותר.

זו הסיבה שהיצר הרע מנסה לשכנע את היהודי: למה לעסוק בדברים רוחניים מופשטים שלעולם לא תשיג את סופם? עדיף להתמקד בעולם המעשי והגשמי, שם לפחות ניתן להרגיש סיפוק והגשמה עצמית.

סיפוק אמיתי

האמת היא הפוכה לחלוטין. המהות האמיתית של יהודי היא רוחנית, ולכן שום דבר גשמי - טוב ומוצלח שלא יהיה - לא יכול להביא אותו לסיפוק אמיתי. דווקא החיפוש אחר האלוקות וההכרה שיש תמיד לאן להתעלות - הם שמביאים את האדם לעושר אמיתי.

כאשר יהודי לומד לבטוח בה', ומפנה ליבו לשפע האלוקי שאינו מוגבל במושגים האנושיים, הוא נעשה כלי לקבל שפע גדול יותר - בגשמיות וברוחניות.

זוהי ההכנה הראויה ביותר לגאולה: להרבות בלימוד התורה, ובמיוחד פנימיות התורה, שהיא המעוררת אצל יהודי צימאון ותשוקה לדעת ולהכיר עוד, ולגלות שהאמת האלוקית אינה מוגבלת כלל, אלא היא מאחדת את הגשמיות והרוחניות למציאות אחת, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

(על פי לקוטי שיחות חלק ד' עמוד 1098)