הכלי השולי שמהווה יסוד לכולם

אחרי שכבר למדנו על הארון, המנורה והשולחן בפרשיות תרומה ותצוה, חוזרת התורה בפרשתנו - כי תשא - ועוסקת בכלי נוסף, ייחודי ושונה משאר הכלים, הלא הוא הכיור.

מדוע דווקא הכיור נשאר לסוף, ומדוע הוא לא נכתב יחד עם שאר כלי המשכן? אומרים על כך המפרשים שהכיור איננו כלי לעצמו, שכן אין עבודה מיוחדת שעושים איתו, אלא הוא כלי של הכנה לקראת העבודה. בכלי זה רוחצים הכהנים את ידיהם ורגליהם לפני העבודה, אבל אין בו עצמו משהו מיוחד, כמו למשל המנורה שאותה מדליקים, או המזבח שעליו מקטירים ומקריבים קרבנות.

ההבדל של הכיור משאר הכלים בא לידי ביטוי לא רק במיקום שבו הוא נכתב בתורה, אלא גם במקום שבו הוא מונח: כל הכלים היו נמצאים בתוך אוהל מועדף ואפילו מזבח הנחושת, המזבח שהיה בחצר, עמד ממש מול הפתח של אוהל מועד, ואילו הכיור היה מונח בצד, ושם היו הכהנים רוחצים את הידיים והרגליים.

כולל משה

לבניית הכיור יש כלל. עליו להכיל מספיק מים בשביל שארבעה כהנים ירחצו ממנו יחד, וזאת למדים מן הפסוק הנאמר בימי המילואים - הימים שהיוו הכנה להקמת המשכן - "ורחצו ממנו משה אהרון ובניו", שזה כולל ארבעה אנשים.

נשאלת השאלה, הרי מאז שהוקם המשכן משה לא היה צריך לרחוץ את ידיו ורגליו שכן הוא לא שימש בכהונה, אז אם כן מדוע צריך הכיור לדורות להכיל מים עבור ארבעה אנשים - כולל משה?

נקודת היסוד

ההסבר לכך הוא: ימי המילואים לא היו אירוע חד פעמי בלבד שקדם להקמת המשכן, אלא הם היו שלב היסוד שממנו נקבעה כל עבודת המשכן לדורות, וכל המהות של המשכן לכל משך קיומו.

גם הכיור, בשונה משאר כלי המשכן, מבטא את נקודת ההכנה והיסוד של העבודה כולה. הוא אינו העבודה עצמה, אלא ההכנה שלפניה. לפני שניגשים אל המזבח ולפני שמדליקים את המנורה - מקדשים ידיים ורגליים בכיור.

משום כך שיעור גודלו של הכיור נקבע דווקא לפי רגע היסוד שבו נקבעה צורת העבודה, בימי המילואים, שאז רחצו ממנו משה, אהרן ושני בניו. לכן גם לדורות, אף שמשה לא שימש בכהונה בפועל, הכיור חייב לשאת בתוכו את אותה שלמות ראשונית של ימי ההכנה להקמת המשכן.

בעצם, הכיור מכיל בתוכו שני קצוות. מצד אחד הוא הכלי שאינו חלק מהעבודה, שלכן הוא נכתב בנפרד וגם מוצב מחוץ לאוהל מועד, אבל מצד שני הוא היסוד לעבודה, ודווקא בו היה רמוז משה רבינו, יחד עם כל מי שהיה בימי המילואים.

המראות החביבות

שני ניגודים אלו משתקפים גם בחומר שממנו נעשה הכיור - "המראות הצובאות". מצד אחד זהו חומר נמוך ביותר המשמש לטיפוח ויופי, עד שמשה רבינו מאס בהם, "מפני שעשויים ליצר הרע", אך מצד שני, דווקא עליהם אמר הקדוש ברוך הוא "אלו חביבין עלי מן הכל".

זהו הרעיון של הקמת המשכן, לקחת את החומר הנמוך ביותר ולהפוך אותו למשכן לה', וכמבואר בחסידות ש"נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים", זאת אומרת שהתכלית והמטרה של הכל היא להפוך את הדברים הכי נמוכים בעולם הזה לדירה עבור ה', כפי שיהיה בגאולה האמיתית והשלימה.

(על פי לקוטי שיחות חלק ו' עמוד 196)