החג שאין בו שולחן חג

חג החנוכה חריג בנוף של חגי ישראל בהם אנחנו עורכים סעודות גדולות, עם לחם, יין ובשר, ובחנוכה אין שום מנהג לעשות סעודה, וכמו שכתוב ב'שולחן ערוך', שגם סעודות שאוכלים בחנוכה הם "סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ולשמחה", כי עיקר המצוה בחנוכה היא הדלקת נרות.

אחד הטעמים להבדל זה הוא אופי הנס שהתרחש בחנוכה: בשאר החגים, כמו פסח או פורים, אנו מציינים הצלה פיזית של עם ישראל, ולכן צורת החגיגה נקבעה דווקא בסעודה גשמית, המבטאת את הצלת הגוף של עם ישראל;

לעומת זאת, בימי מלכות יון לא הייתה גזירת הרג על עם ישראל. היוונים לא רצו להשמיד את עם ישראל, אלא בעיקר "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". הניצחון במלחמה היה בעיקר ניצחון רוחני שבו חכמת התורה ניצחה את חכמת יון, ולכן החג נקבע דווקא סביב מצווה רוחנית - הדלקת נרות.

לחם, יין ושמן

בצורה עמוקה יותר ניתן לבאר את ההבדל בין החגים על ידי פירוק והסברת מרכיבי סעודות החגים ומצוות נר חנוכה: סעודות החג מורכבות בעיקר מלחם ומים, וכדי להוסיף שמחה ותענוג שותים גם יין. לעומתם, את מצוות נר חנוכה מקיימים עם שמן.

ארבעתם רומזים על דרגות שונות בתורה: לחם ומים - הנחוצים לקיומו הבסיסי של האדם, מסמלים את חלק ה'נגלה' שבתורה - הדינים וההלכות שמוכרחים לדעת כדי לקיים את המצוות; היין - שאינו מוכרח לקיום, אבל מוסיף חיות ושמחה, מסמל את חלק הנסתר שבתורה; את השמן - אי אפשר בכלל לשתותו לבד, אלא רק בתור תוספת, והוא מסמל את הסודות העמוקים בתורה - "רזין דרזין".

דווקא שמן טהור

את חג החנוכה מציינים דווקא עם שמן: חכמת יון הייתה סמל לחכמות חיצוניות שהתנגדו לקדושת התורה, ולכן היונים ניסו לטמא את כל השמנים, כי הם לא התנגדו לחכמה שקיימת בתורה אלא לקדושה שבה, ולכך שמקיימים אותה מפני שהיא תורת ה'.

משום כך, הדרך להילחם בטומאה זו היא דווקא על ידי "שמן טהור" - הדרגה הפנימית ביותר שבתורה, שבה מודגש - יותר מחלקים אחרים בתורה - שזוהי חכמת ה', שהיא למעלה מכל חכמה או שכל אנושי.

אמנם, גם לאחר נס חנוכה, הסדר נשאר שעיקר העיסוק הוא בחלק ה'נגלה', ואילו פנימיות התורה נותרה בידי חוג מצומצם של יחידי סגולה. אבל בדורות האחרונים, מאז התגלותה של תורת החסידות, החלה פנימיות התורה להפוך לנחלת הכלל. מעיינות החסידות הופצו לכל מקום ולכל אדם.

הכנה הכרחית לגאולה

הסיבה הפנימית לכך ששינוי זה התחולל דווקא בדורות האחרונים הוא מכיוון שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח (שגם הוא נקרא על שם ה'משיחה' בשמן, כלשון הפסוק "בשמן קדשי משחתיו"), והלימוד בתורת החסידות מאפשר לנו "לטעום" מהתורה של משיח שתתגלה בגאולה השלימה.

לפי זה מובן שהיום הלימוד ב"שמן שבתורה" אינו רק כתוספת על חלק ה'נגלה' שבתורה, אלא זהו דבר מוכרח ועיקרי בפני עצמו, וכל אחד מישראל מחויב לעסוק בלימוד פנימיות התורה, במיוחד, כפי שנתבארה בתורת החסידות בתור הכנה לביאת המשיח.

זוהי ההוראה אלינו - להוסיף בלימוד והפצת פנימיות התורה, השמן שבתורה, ולחזק את האמונה והצפייה לביאת המשיח שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

(על פי דבר מלכות פרשת מקץ תשנ"ב)