ההכנה המתאימה לראש השנה

את פרשת נצבים קוראים תמיד בשבת שלפני ראש השנה". (לפעמים קוראים את 'נצבים' ו'וילך' ביחד, ולפעמים קורין 'נצבים' לבד).

וטעם הדבר: על-פי הידוע שכל שבת שייכת וכוללת את ימי השבוע שלאחריה, ולכן קוראים בשבת שלפני ראש השנה פרשת את נצבים ששייכת לראש השנה:

"אתם נצבים היום" – ש"היום" הוא ראש השנה, יום הדין הגדול. ובבוא "היום", יום ראש השנה, צריך להיות "אתם נצבים גו' כולכם" - שכל הנשמות צריכים להתייצב כולם יחדיו "לפני ה' אלקיכם", ועניין זה הוא בכל הנשמות בשוה - מ"ראשיכם שבטיכם" ועד ל"חוטב עציך עד שואב מימיך", כפירוש רש"י "שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע", ובכל זאת, גם הם עולים לפני ה' יחד עם שאר בני ישראל, באופן של "כולכם".

התורה נותנת את הכח

"כולכם" - הוא לא רק שהם סובלים איש את רעהו מבלי הבט על כך שאחד הוא הראש והשני הוא איש פשוט, אלא שהם מקבלים זה מזה, ומשלימים זה את זה, כשם שבגוף האדם משלימים הראש והרגל זה את זה, שכל אחד מהם, אין לו שלימות בלעדי השני.

וכדי שתוכל להיות עבודה זו בראש השנה, "היום", מקדימים וקוראים על כך בתורה בשבת שלפני ראש השנה - הקריאה בתורה מהוה נתינת-כח להביא הדברים לידי פועל.

וכפי המבואר בתורת החסידות שהטעם לאמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות בראש השנה - היא מכיוון שצריך להביא הוכחה מן התורה שהקדוש-ברוך-הוא צריך להיות מלך.

כריתת ברית בין חברים

וממשיכה התורה ואומרת "לעברך בברית ה׳ אלוקיך" - שעבודה זו מהווה הכנה לכריתת הברית שבין הקדוש-ברוך-הוא לבני ישראל בראש השנה:

תוכנה של כריתת הברית - כפי שרואים בגשמיות אצל שני אוהבים נאמנים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם, שכיון שאהבתם אחד לשני היא מצד טעם וסיבה, אם משום שאחד מכיר במעלותיו של השני, או שאוהבו כדי שהלה יאהבהו ותצמח לו מכך טובה, הרי, כאשר רואה בעצמו חסרון מסויים וחושש שמא ירגיש חברו בדבר ומתוך כך יגרם רפיון באהבתם, ובפרט כשהחסרון הוא בעניינים עיקריים שיכול לגרום לביטול האהבה לגמרי, או אפילו להיפך האהבה, והעצה לזה, שכאשר אהבתם היא בתוקפה, עושים ביניהם כריתת ברית שהאהבה תתקיים לעד, כי, כריתת ברית היא למעלה מטעם ודעת, היינו, שמניחים את השכל על הצד, וכורתים ביניהם ברית להתקשרות עצמית, ששום דבר שבעולם לא יחליש את האהבה, והיא תהיה לעד ולעולמי עולמים.

בין הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל

וכך גם לגבי האהבה שבין הקדוש-ברוך-הוא לבין בני ישראל: בבוא ראש השנה, שאז האהבה היא בתוקף גדול (כיון שעומדים לאחרי עבודת חודש אלול המסירה את החטאים המעלימים על האהבה), נעשית אז כריתת ברית, שבני ישראל מתקשרים לקדוש-ברוך-הוא בהתקשרות עצמית שלמעלה מטעם ודעת, כך ששום דבר שבעולם לא יהיה מסוגל להחלישה.

וכדי לעורר את הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, להתקשר עם נשמות ישראל למעלה מטעם ודעת, הרי זה ע"י העבודה של "כלכם", "לאחדים כאחד" – שזוהי ההתמסרות שלמעלה מטעם ודעת [שהרי על-פי שכל אין קשר ושייכות בין "ראשיכם" ל"שואב מימיך"], שעל ידה פועלים שגם הקדוש-ברוך-הוא יתקשר עם נשמות ישראל באופן שלמעלה מטעם ודעת.

(על פי לקוטי שיחות חלק ב' עמ' 398)