לנצל כל פרט במלואו

לאחר שמשה רבינו מסיים את מלאכת הקמת המשכן, מספרת התורה על תרומתם של נשיאי השבטים: "ויקרבו נשיאי ישראל . . ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר, עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני ה'...".

תרומה זו של שש עגלות אינו מובן: הרי בנדבות המשכן, נידבו בני ישראל בנדיבות לב גדולה, ויותר מכפי הנדרש מהם, וכיצד ייתכן שדווקא הנשיאים צמצמו כל כך בנדבתם למשכן ונידבו רק חצי עגלה כל אחד ("עגלה על שני הנשיאים")?!

האם הנשיאים חסכו?

השאלה מתחזקת עוד יותר בהתחשב במשקל העצום ובכמות של קרשי המשכן והאדנים, ונוסף עליהם גם ששים קרשי החצר (והאדנים), ואת כל משקלם העצום העמיסו על ארבע עגלות בלבד! גם גודלם של העגלות היה צר מאוד, והוצרכו להניח 12 קרשים בערימה על כל עגלה, ובמהלך המסעות היה בן לוי הולך מאחורי העגלות על מנת להשגיח שהקרשים אינם נופלים מן העגלות.

ולכאורה זו הנהגה הפוכה ממש מנדיבות הלב שהייתה אצל בני ישראל בנדבות למשכן.

והביאור בזה:

במשכן (וכך גם בבית המקדש), על אף שהייתה הנהגה באופן של רחבות ועשירות, לא היה שום פרט, ולו הכי קטן, שלא היה מנוצל עבור עניין או פעולה מסויימת במשכן, כי כאשר ישנו פרט 'מיותר' שאינו מנוצל למען המשכן, הרי הוא כמו "מכניס חולין בעזרה".

הכל מדויק

בדומה לכך היה גם בנוגע לעגלות שנידבו הנשיאים עבור נשיאת המשכן ממקום למקום: העגלות היו חייבות להיות במידה מדויקת – לא פחות, אבל גם לא יותר – כדי שלא יהיה בהם שום חלק שלא מנוצל דיו עבור המטרה שלשמה הוא נתרם למשכן.

חז"ל אומרים "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה". כלל זה תקף בכל מצב ובכל זמן, ובכל חלקי הבריאה. ולכן גם בעת נדבות המשכן שנודבו ביד רחבה וברוחב לב, לא היה זה (חס ושלום) לבטלה, אלא כדי למלאות את חלקם במשכן.

ולכן, מכיוון שעבור נשיאת המשכן היה מספיק שש עגלות, אין כל טעם שיוסיפו על כך, כי אז הרי יהיה חלק שלא מנוצל מספיק למשכן.

לנצל את כל הכוחות

ההוראה מכך בעבודת ה': כאשר יהודי עוסק בעשיית המשכן הפרטי שלו לה', עליו לדאוג שכל כח שהקב"ה העניק לו, עם כל הפרטים שלו, יהיה מנוצל בצורה הכי מליאה עבור המטרה שלשמה הוא נברא - "אני נבראתי לשמש את קוני".

כאשר יהודי לומד תורה אך אינו מתייגע כדבעי בכל כוחותיו, הרי הוא אינו מנצל כראוי את הכוחות שהוא קיבל מאת ה'. וכך גם בקיום המצוות בהידור ובהפצת היהדות, שעליו להשתדל לנצל עבור זה את כל כוחותיו.

וכך גם ב'זמן' שקיבל מאת הקב"ה: אפילו כאשר הוא ממלא 23 שעות ו-59 דקות של היממה, עליו להשתדל שגם הדקה היחידה שנותרה לא תלך לבטלה - חס ושלום.

ועל ידי שיהודי מנצל את כל כוחותיו לבניית המקדש הפרטי, הוא מביא את בית המקדש הכללי – הבית השלישי שייבנה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו, "לא עכבם המקום כהרף עין" מיד ממש.

(ע"פ לקוטי שיחות חלק כ"ח, שיחה ב' לפרשת נשא)