פעמיים עשרת הדיברות

עשרת הדברות מופיעות בתורה פעמיים: בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן. לכאורה מדובר באותם דברים עצמם, אך הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר שבשתי הפעמים הללו טמון יסוד עמוק בעבודת ה' ובמטרת התורה בעולם.

בפרשת יתרו נאמרות הדברות ישירות מפי הקב"ה - "וידבר אלוקים". זהו גילוי אלוקי עצום, שבו עם ישראל שומע את דבר ה' ללא שום ממוצע. לעומת זאת, בפרשת ואתחנן משה רבינו חוזר על הדברות לעם ישראל. כאן דבר ה' יורד ומתלבש בתוך שכלו ודיבורו של אדם בשר ודם.

שני האופנים הללו מלמדים אותנו כיצד יהודי צריך לגשת לתורה בכל יום מחדש.

התורה והקב"ה דבר אחד

מצד אחד, התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה. יהודי צריך לדעת שכאשר הוא לומד תורה, הוא לא עוסק בעוד חכמה אנושית, אלא בדבר ה' ממש. לכן לימוד התורה דורש יראה, ביטול ותחושה של עמידה מול הקדושה האלוקית, כפי שהיה במעמד הר סיני.

זו הסיבה שחז"ל אומרים שגם היום צריך ללמוד תורה "באימה וביראה וברתת ובזיע". יהודי לא רק קורא את התורה – אלא נעשה כלי שדרכו מתגלה דבר ה'. הלשון שלו עצמה הופכת להיות "תען לשוני אמרתך".

אבל כאן עולה שאלה: אם כך, מדוע היה צורך שמשה יחזור שוב על עשרת הדברות?

התורה בתוך החיים

כאן מתגלה המעלה הגדולה של הדברות האחרונות. הקב"ה לא רוצה שהתורה תישאר רק אור עליון שמבטל את מציאות האדם, אלא שתחדור בתוך החיים עצמם. לכן התורה נמסרה דווקא למשה רבינו - נשמה בגוף, שחי בעולם הזה - כדי לתת כוח שגם האדם התחתון יבין את התורה בשכלו ויחבר אותה למציאות חייו.

התכלית היא לעשות לקב"ה "דירה בתחתונים" - שהעולם עצמו יהפוך מקום לגילוי אלוקות. לא לברוח מהמציאות, אלא לקחת את חיי העולם, העבודה, הבית והרחוב, ולהחדיר בהם קדושה.

וזו השלימות האמיתית: לחבר את שני הקצוות יחד. מצד אחד להרגיש שהתורה היא דבר ה' ממש, ומצד שני להכניס אותה לתוך השכל, הרגש והחיים הגשמיים.

כאשר יהודי לומד תורה בצורה כזו, הוא מגלה שגם כאן, בתוך העולם הגשמי, נשמע מחדש הקול של מתן תורה.

(מעובד על פי שיחת דבר מלכות פרשת יתרו תשנ"ב)