ההבדל בין גאולה לגלות

אחד החידושים העמוקים בתוכן הגאולה האמיתית והשלימה הוא ההבנה שהיא אינה מבטלת את מציאות הגלות - אלא פועלת בתוכה שינוי מהותי. אין מדובר ביציאה מוחלטת מהעולם כפי שהוא מוכר לנו, אלא בגילוי תכליתו ופנימיותו האמיתית.

המושג "גאולה" עצמו רומז לכך: אותן אותיות של "גולה", בתוספת אל״ף אחת. האל״ף מסמלת את "אלופו של עולם" - הקב״ה. כלומר, הגאולה איננה מחיקת הגלות, אלא הכנסת האלוקות לתוכה, עד שהמציאות הגלותית עצמה מתהפכת ונעשית כלי לגילוי אלוקי.

הפעולות הטובות לא הולכות לאיבוד

על פי זה מובן, שכל מה שנפעל בזמן הגלות אינו הולך לאיבוד. להפך: כל פעולה חיובית, כל עשייה על פי תורה, כל קשר וכל הישג - כולם מתעלים ונכללים בגאולה. הגאולה משחררת את המציאות מההסתר וההעלם שבה, ומגלה את תכליתה האמיתית, שדוקא בעולמנו למטה יאיר הגילוי האלוקי בשיא תוקפו.

בהקשר זה מתחדד במיוחד פסק דינו של הרמב"ם כי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד". אין הכוונה לצמצם את משמעות הגאולה, אלא להדגיש את עומקה: העולם עצמו אינו משתנה מצד טבעו החיצוני, אלא משתחרר מהכבלים המסתירים את מהותו האמיתית. כאשר מתבטל ה"שיעבוד", מתגלה שהמציאות כפי שהיא - יכולה וראויה להיות כלי לגילוי אלוקי. נמצא, שהגאולה אינה מביאה עולם חדש לחלוטין, אלא חושפת את הפנימיות של העולם הקיים, ומאפשרת לכל ענייני ה“גולה” להתעלות ולהיכלל בשלמות האמיתית של "גאולה".

זהו גם תוכן עבודתו של יהודי בזמן הגלות: לא לברוח מהעולם, אלא לפעול בתוכו. המשנה באבות מלמדת "הסתכל בשלשה דברים" - לא רק האדם והקב״ה (שני דברים), אלא גם העולם (שלשה דברים). תפקידו של האדם הוא לעשות "דירה בתחתונים", לגלות אלוקות בתוך המציאות הגשמית.

הגאולה משחררת את הגלות

כאשר יהודי מקיים מצוות בדברים גשמיים, עוסק בצדקה, או מנהל את ענייניו באופן של "כל מעשיך לשם שמים" - הוא מכניס את האל״ף בתוך ה״גולה״. בכך הוא מקרב בפועל את הגאולה.

המסר ברור: אין לחשוש שהגאולה תבטל את חיי העולם, אלא להבין שהיא תביא אותם לשלמותם. האחריות המוטלת על כל אחד היא לנצל את המציאות הקיימת - עסקיו, כישוריו וסביבתו - כדי לגלות בהם את כבודו של הקב״ה.

כך הופכת הגולה עצמה לגאולה - תהליך שמתרחש כבר עכשיו, ומגיע לשלמותו בגאולה הקרובה ממש.

(על פי שיחת 'דבר מלכות' אחרי-קדושים תנש"א)