הכל בשליטה אמיתית

בסיפור בריאת העולם מסופר על מעשי הקב"ה בכל יום מששת ימי מעשה בראשית. ביום השישי ברא את בעלי החיים - החיות והבהמות, ואת בני האדם - אדם וחוה. בהמשך לזה אומר הקב"ה לאדם וחוה "ורדו (ותמשלו) בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ", ומאז התיר לבני האדם את השליטה והממשלה על בעלי החיים.

בפסוקים הבאים התורה ממשיכה ומספרת על דברי הקדוש ברוך הוא לאדם וחוה בהם הוא יתברך משווה בין מזונו של האדם ומזונם של בעלי החיים: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע . . לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים . . את כל ירק עשב לאכלה". ומפרש רש"י: "השווה להם בהמות וחיות למאכל . . אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם".

מיקומה של השוואה זו בין האדם והבהמה, לאחרי הציווי "ורדו בדגת הים", אינו מובן: מן הראוי היה שתחילה תופיע ההשוואה בין האדם ובעלי החיים ורק לאחר מכן יופיע הציווי "רדו...", המבטא את מעלת האדם וכח השלטון שניתן לו לשלוט בכל החיות, ולא להיפך - שלאחר הציווי לשלוט על החיות משווה הפסוק בין מין האדם ומין החי?

לשלוט נכון בבריאה

אך, בהתבוננות מחודשת ניתן להבין כי דווקא סדר זה של הפסוקים, מבהיר לאדם את מקור כוח שלטונו האמיתי המאפשר לו לרדות בכל הבריאה.

על האדם לדעת ולחוש, אשר ביחד עם הציווי ונתינת הכוח משמים "רדו", אין הוא יותר מאשר יצור נברא בדיוק כמו שאר הברואים, ולכן השווה הבורא את מזונו לשאר בעלי החיים. הכרה זו הכרחית לא רק כדי למנוע ממנו גאווה ותוצאות בלתי רצויות מתהליך הבנה בלתי נכונה של השלטון ("רדו"), אלא גם ובעיקר כדי לאפשר את המשך קיום שלטונו: כאשר האדם סבור, שהוא הרודה בכוחו ובעוצם ידו, אזי אין הוא יכול לשלוט כלל, כי אז הוא שווה, נברא ככל הנבראים. רק כאשר הוא זוכר את האמת, שהוא שווה לכל הנבראים, וכוחו לרדות בבעלי החיים ניתן לו מאת הקב"ה, רק אז יכול הוא להיות שליט אמיתי.

שלטון או ירידה

בדרך זו יותר קל לאדם להכיר כי אין זה שלטון שלו, אלא "ה' אלוקיך . . הוא הנותן לך כח לעשות חיל", ולכן, השלטון האמיתי הוא של הקדוש ברוך הוא, בורא האדם ומנהיגו. וכפירוש רש"י על הפסוק "ורדו בדגת הים...": "יש בלשון הזה לשון רידוי (שלטון), ולשון ירידה. זכה רודה . . לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו".

על פי חלק הסוד, ניתן ללמוד את דברי רש"י לפי פנימיות הדברים: "זכה" זה גם מלשון זיכוך. כאשר האדם מזדכך, ללא כל תחושה של גאווה וישות עצמית, אלא הוא פועל בכוחו של הקב"ה - אזי הוא "רודה בהם". אך כאשר "לא זכה", כאשר הוא לא הזדכך דיו, והוא חש את ישותו ומציאותו העצמית, שהוא כביכול שולט בכוחו - אזי "נעשה ירוד לפניהם".

להיתלות בכח האלוקי

מכך גם נלמדת הוראה לזמננו: חז"ל אומרים כי עיקר הכינוי והתואר 'אדם', הינו אמור לגבי בני ישראל, ועל כן, אם האדם יסמוך על כוחו האישי אזי "לא זכה" ו"החיה מושלת בו" - לא זו בלבד שהגויים אינם מתייחסים אליו בכבוד - כיחס אל מושל ושליט - אלא להיפך, הסביבה תזלזל בו עד אשר גם הוא יחוש את עצמו נחות כלפיהם וכלפי העניינים שלהם בכלל.

רק כשהוא מזדכך, ופועל לפי התורה והשולחן ערוך, וקיום הוראותיו של הקב"ה, אזי הוא רודה, בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

(על פי שיחת שבת פרשת בראשית ה'תשמ"ב)