נפתח בחדשות המבהילות: ארגון הבריאות העולמי הוציא הודעה רשמית כי עוד 8 שנים, דהיינו ב 2030 תהיה מגיפה עולמית. לא קורונה, לא מחלת לב או סרטן ל"ע ולא שום מחלה מדבקת אחרת.
האירוע שממנו מבוהלים המומחים נקרא גם בשם "המגיפה השקטה", הדיכאון.
יותר מ-500 מיליון איש סביב העולם סובלים ממחלת הדיכאון, ועד 2030, חוזים המומחים, היא תהיה הנטל הגדול ביותר על החברה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה סוציולוגית.
על פניו נראה כי יש סתירה פנימית במציאות: ככל שהעולם מתקדם מבחינת טכנולוגית, תרופות חדשות מומצאות, פתרונות מתקדמים לבעיות של רעב, סניטציה, מלחמות ובערות מתפתחים כל העת, וחוקים רבים לרווחת האדם וחירותו עוברים במדינות העולם המתקדם, וככה כולם עצובים יותר.
לכאורה ניתן היה לחשוב שדווקא בדורות קודמים בהם התרחשו מלחמות, רעב כבד, קטסטרופות חברתיות, ופגעי טבע קשים הם המועדים יותר לפורענות.
אך משום מה, ככל שהעולם נהיה עשיר יותר, שבע, נהנתן ומפונק יותר, נפוצים יותר תרחישי אובדנות, מחלות נפשיות ודיכאונות.
העולם זקוק לריפוי, רק לא יודע איך.
בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי הופיע פתרון קל: כסף.
ככל שהפרוטה תהיה מצויה בכיסם של בני האדם כך יקל עליהם להתמודד עם החיים, עם המציאות, ועם מה שהעולם הזה מזמן לנו.
אך נראה כי גם תקצוב אינסופי של קהילות ומדינות נחשלות אינו עוזר, אלא להיפך - מחמיר את הבעיה.
במדד האושר העולמי נמצא כי דווקא מדינות העולם המערבי כמו ארה"ב, צרפת, איטליה, בריטניה ובלגיה נשארו מחוץ לעשיריה הפותחת. ישראל, אם שאלתם, ממוקמת דווקא במקום התשיעי.
יחסית ליוקר המחיה, איומי הטרור, המערכת הממשלתית הרעועה, השחיתות והחינוך המידרדר ניתן היה לחשוב שנמצא את עצמנו בתחתית הרשימה. אך לא. ישראל משאירה מעצמות גדולות ומתקדמות מאחורה.
פרופ' ג'ון האליוול, אחד משלושת עורכי הדו"ח חושף נתון מפתיע לגבי מדד האושר של שנת 2022:
"ההפתעה הגדולה הייתה כי באופן גלובלי, ראינו עליות גבוהות בכל מה שקשור לנדיבות בין בני אדם".
זאת אומרת, שלא כסף ולא פיתוח טכנולוגי הוא שהביא את נתוני האופטימיות למדינות מסוימות, אלא דווקא העזרה ההדדית, ההיחלצות לטובת האחר והנדיבות, הן אלו שהשפיעו על הנתונים, וזאת לאחר שנתיים קשות של קורונה שהכניסה חרדה ומתח בכל מקום.
האמת, זה לא מפתיע בכלל. תורת החסידות דיברה על זה עוד הרבה קודם. בניגוד למחשבה כי מי שנותן - מתרוקן, האמת הפנימית היא שמי שנותן, מתמלא. אפילו אחד שאין לו הרבה לתת, כשהוא נותן משהו מעצמו, יותר משסביבתו נשכרת הוא יוצא נשכר מכך.
הסיבה היא כי המנגנון הנפשי שעוסק בנתינה אינו נותן מקום למחשבות ולהתעסקות עצמית שמביאה לנפילת רוח.
מסופר כי הגיעה פעם נערה ליחידות לרבי שליט"א מלך המשיח ובידה קלסר עמוס ניירת שכל עניינה הוא חוות דעת מקצועיות וקליניות של פסיכולוגים ופסיכיאטרים הקובעים כי היא דיכאונית, סובלת מכל מיני הפרעות ולא תוכל לתפקד ברמה המינימלית במהלך חייה, היא ביקשה עצה וברכה ונראה שאיבדה כל תקווה מעצמה.
הרבי שליט״א מלך המשיח התעניין במעשיה ובלימודיה, ונתן לה משימה:
בכל יום, בשעת ארוחת הצהריים טרם ישיבתה לסעוד, שתקדים להתייצב בחדר האוכל, לסדר מנות על השולחן, תעבור בין חברותיה ותשאל מה צריך ומה חסר להן ובאופן כללי תעמוד לרשותן.
הנערה הסתייגה: אני אעמוד לשרת את חברותיי, כיצד הדבר יועיל לי?
אך הרבי שליט"א מלך המשיח שלח אותה למשימה זו והניח בצד את הקלסר העבה, כאומר - אין זה ולא כלום.
אכן, הנערה חזרה למקום לימודיה והחליטה לנסות את השיטה. בכל יום הגיעה מעט מוקדם יותר לחדר האוכל, סעדה את ליבה ואז שימשה כתורנית הארוחות.
הסתובבה בין השולחנות, מילאה חוסרים, סייעה בבקשות ומילאה צלחות. תוך זמן קצר הרגישה הנערה שיש לה מטרה ויעד.
היא הפכה אהודה יותר בקרב חברותיה, שראו בה כתובת לדברים נוספים, היא השתלבה בפעילות חברתית רחבה יותר וכל זכר לאותן חוות דעת קודרות על תפקודה של הנערה בחברה התנדף כלא היה. כשהגיעה לגיל שידוכין מצאה את זיווגה והקימה איתו בית נאמן ומשפחה עניפה. ותמיד זכרה את נקודת המפנה: הרגע שבו אמר לה הרבי שליט"א מלך המשיח לעמוד בחדר האוכל ולשמש כתורנית.
מה למדנו? שלא צריך כסף כדי להיות מאושר, ודיכאון איננו גזירת גורל עולמית (וגם בו יש דרכים לטפל בשיטות ורפואות שונות ברמה האישית). דווקא הנתינה והעזרה ההדדית של פתיחת הלב היא זו שמביאה את מדד האושר קרוב אלינו.
תגובות