חסימה משחררת

בשעת צהרים עצבנית ופקוקה נעמדתי באזור תעשיה קטן בירושלים. הכל היה לחוץ מאוד, הייתי צריכה להכנס לעסק כלשהו, לאסוף משהו ולהמשיך הלאה. חניה אין והזמן רץ.

מסתכלת כה וכה, משתחלת כה וכה, והנה סדק צר להשתחל בו.

אמנם, שלטים רבים פזורים סביב "חניה פרטית, אין לחנות כאן" ועוד כהנה, אך דלת העסק סגורה ולא נראה כי נפש חיה באזור.

סיפור לא נעים

'אעמיד את רכבי כאן', אמרתי לעצמי, 'בעשר דקות לא יקרה שום דבר נורא'. אמרתי ועשיתי.

השתחלתי איכשהו פנימה ורצתי מהר לתקתק עניינים. בשובי, אני רואה שטנדר גדול ואפור חוסם אותי. אשר יגורתי בא לי.

אותן הדקות היקרות שחישבתי לחסוך עם חניה פיראטית זו יתבזבזו כעת על מציאת האדם שחונה מאחוריי ומי יודע כמה הוא כועס וזועם עלי.

לא היתה ברירה, הייתי צריכה לאזור אומץ ולתור אחרי החוסם.

הצצתי פנימה לבית העסק, אדם בגיל העמידה, כסוף שיער, ספר קטן בידו והוא ממלמל.

"תסלח לי אדוני... אה… אני חניתי פה ממש לפרק זמן קצר ומישהו חסם אותי, אולי במקרה אתה יודע?"

"אולי במקרה הוא יושב כאן?" ענה האיש בשאלה ואני מיד הבנתי שבו עצמו מדובר.

סיפור לא נעים.

"אני מתנצלת מאוד אדוני. מיהרתי מאוד והייתי חייבת לתקוע את הרכב איפשהו, הזדרזתי ככל שיכולתי אבל אני מבינה שתפסתי את החניה שלך ואני מתנצלת על כך".

תחושת חידלון

האיש הניד בראשו, ניכר שלא כעס במיוחד למרות מורת הרוח שהיתה שפוכה על פניו. הוא המשיך למלמל מתוך הספרון הקטן.

העזתי שוב.

"תוכל בבקשה להזיז את הרכב כך שאוכל לצאת?" ביקשתי בדחילו.

והוא שוב הרים עיניו מהספרון ואמר: "אם תוכלי להמתין, אוכל".

נכנסתי לרכב בתחושת חידלון. גם תפסתי חניה של מישהו וגם איבדתי זמן יקר, וממשיכה לאבד ברגעים אלו ממש כשהאיש שרכבו חוסם אותי יושב ממש מולי וקורא משהו בספרון.

ואז זה הכה בי: הוא קורא תהילים. מיד התביישתי ונבוכתי כפליים.

לא אמרתי את החת"ת היומי (שיעור במסגרתו לומדים קטע מתוך החומש, התהילים והתניא מדי יום) עד אותו הרגע כי לא היה לי זמן, כך סיפרתי לעצמי.

אבל כעת - יש לי זמן. הנה הוא נכפה עלי בלי שארצה. עם או בלי בחירה אני כרגע יושבת וממתינה חסרת מעש למישהו שישחרר לי את החסימה.

עוד חצי דקת מחשבה הובילה אותי למעשה. אם לאיש יש זמן לשבת לקרוא תהילים, באיזה תירוץ בדיוק אני מתחמקת? הנה, יש לי זמן. ה' סידר לי.

אין מקרה

ובאמרי לעצמי כן פתחתי את אפליקציית ה"תפילולרי" בסמארטפון ומיד התחלתי במרץ להשלים את החת"ת היומי.

ללא תחושת כעס, מרמור או אכזבה, ללא לחץ, זה מה שה' תכנן כדי שאעצור סופסוף ואעשה את המוטל עלי. הבנתי את זה פתאום ברגע אחד, ובשניה שהבנתי, פשוט ישבתי והתרכזתי רק בזה.

אפילו לא שמתי לב שהאיש קם ממקומו, סגר את הספר לאיטו, נכנס לרכב והזיז אותו בדיוק כשסיימתי לומר חת"ת. הוא נפנף לי שאני יכולה לצאת ואני עברתי לידו, הורדתי את החלון ואמרתי לו, "סליחה שוב אדוני ותודה רבה לך".

שיחרור כפול

הוא הנהן בראשו, החנה את רכבו והלך. כנראה חשב שאני מודה לו על פינוי החסימה שחסם אותי, הוא לא יודע שהתודה שלי היא על החסימה בנפש שהוא שחרר.