תנו לגדול בשקט

הבת שלי, בת 17.5 קנתה טלפון מקשים.

לחלקכם זה נשמע אולי כמו עובדה משעממת ויבשה, אבל אני, כאמא שלה, יודעת שמדובר באירוע מסעיר ולא פחות ממהפכני.

ילדת דור המילניאלז, שנולדה ישר לתוך מסכים חכמים וסמארטפונים, החליטה, באופן עצמאי ויזום לגמרי, לעבור לעולם אנלוגי, מיושן, לא מחובר טכנולוגית, בקיצר "לא בעניינים", טלפון מקשים. נו, זה שנהוג לכנות 'טלפון טיפש' אבל שוב ושוב הוכח שהוא הכי חכם שיש, זה אנחנו הטיפשים. או לפחות, תלותיים.

המחקר שחשף את המציאות

מחקר עדכני שנערך בקרב 100 בני נוער מכל הסוגים: בנות ובנים, דתיים וכאלו שאינם, עירוניים ומושבניקים, בדק את השפעת ההתנתקות מהסמארטפון בקרב מגוון סוגי משתמשים בקרב הנוער.

האתגר היה לא פשוט: שבוע בלי טלפון סלולרי. בכלל. החוקרים נתנו תמריץ כספי למשתתפי המחקר, אך ועדת הלסינקי, המאשרת ניסויים בקרב בני אדם דחתה את הניסוי: התמריץ הכספי עלול להפעיל לחץ נפשי על המשתתפים, שגם כך מצויים בעיצומו של גיל לא פשוט. בעקבות כך קבעה הוועדה כי על התמריץ להינתן עם או בלי קשר למשך זמן ההשתתפות בניסוי.

כלומר, גם אם הנער או הנערה נשברו אחרי יומיים או אפילו אחרי חצי שעה, מה שכנראה היה קורה לרובנו, הם עדיין יקבלו את הסכום שהובטח להם על ההשתתפות בניסוי. ונחשו מה?

רובם המכריע של בני הנוער המשיכו עם הניסוי עד הסוף, וחלק גדול גם ביקשו להאריך אותו באופן עצמאי ויזום.

להשיג את השקט

את תחושותיהם הם מתארים כך: כמו התנתקות מאיבר בגוף, תחושה של חרדה, אי שקט, תחושה שמשהו קורה בלעדי ואני לא חלק ממנו ואפילו פומו (fomo, פחד מפני החמצה).

במקביל, וככל שהתמשך הניסוי, תיעדו בני הנוער המשתתפים במחקר את תחושותיהם המתמשכות ביחס לניתוק מהמכשיר, וגילו רבדים נוספים: שקט נפשי, רוגע, ניתוק מבורך.

נערה אחת תיארה את לבלוב העצים שנמצאים בדרך בה היא הולכת כל יום אך מעולם לא שמה לב אליהם, ולראשונה, כשאין מכשיר שיסיח את דעתה היא מבחינה בהם.

נערה אחרת מתארת חוויה מקרבת עם אחיה הקטנטנים - במקום לזרז אותם במקלחות, היא מצאה את עצמה יושבת ומסייעת להם באמבטיה, ואגב כך משוחחת איתם על דברים שמעולם לא חשבה שתתעניין בהם.

בסוף הניסוי, התוודו כמה וכמה מהם על תחושת פחד וחשש.

הפעם, לא בגלל הניתוק מהמכשיר החכם, אלא להיפך, בשל ההתחברות המחודשת אליו. נערה אחת תיארה זאת כך: סופסוף השגתי שקט לעצמי, אף אחד לא יכול היה לבוא ו"להתפרץ" למרחב האישי שלי עם הודעות ובקשות. יכולתי לנהל את הזמן שלי כמו שאני רוצה ורואה לנכון, ועכשיו אני יודעת כי אצטרך שוב להיכנס לעול הזה של שטף מידע טכנולוגי שלא ישאיר לי זמן לעצמי.

נער אחר ציין, שביקש להאריך לעצמו את זמן ההתנתקות מהמכשיר מעבר למה שהניסוי דרש. הוא הרגיש שמחיר התלות במכשיר גבוה מדי.

החיים עוברים לידו והוא אינו חש בהם, כי הוא תקוע כל היום במסך הסלולרי שלו וצופה, למרבה האירוניה, בחיים של אחרים בטיקטוק, באינסטגרם ובסטורי.

***

למה עשית את זה? שאלתי את הבת שלי, הרי אני יודעת כמה עבדת קשה וחסכת שקל לשקל כדי לקנות לך אייפון מתקדם עם מצלמה משוכללת, משאת לב של כל נערה ממוצעת בדור הזה.

"רציתי לשלוט במכשיר, ולא שהוא ישלוט בי", ענתה לי ביתי את התשובה המפעימה שלה.

יש רגעים כאלו שגאווה הורית מחלחלת בשקט ללב, ואת יודעת שהצלחת במלאכת החינוך. זה היה רגע כזה.

לשמור על השתיל

לאסור ולהטיל וטו הוא שלב בחינוך שהתעקשנו עליו, עד שהבנו שזה לא יעבוד. הדור הזה חכם מאיתנו, והם ימצאו את הדרכים שלהם להשיג מה שליבם חפץ. החכמה היא לכוון אותם לכך, לחנך ולהקנות ערכים שילוו אותם בדרך.

תורת החסידות, ובייחוד הרבי שליט"א מלך המשיח בשיחותיו בנושא חינוך, מלמדים אותנו כמה חשובה ועדינה היא חווית ההתבגרות של ילד וילדה, נער ונערה.

כמו גרעין רך שעתיד להפוך לעץ. במידה וישרט שריטה קטנה, איש לא יראה, זה לכאורה דבר שאינו ניכר לעין או פוגם בקיומו של הגרעין שהולך להפוך לשתיל ואחר כך לעץ גבוה ורחב.

אבל כל אגרונום יסביר לכם כי שריטה או פגיעה בגרעין עצמו, צעיר ככל שיהיה, היא בעלת השלכה ארוכת טווח על הצמח עצמו ועל אופן גדילתו העתידי.

כלומר - מה שאנחנו זורעים עכשיו, נקצור אחר כך. יש פונקציות שכבר לא נוכל לדמיין את חיינו בלעדיהן, כמו וייז, ווצאפ ואפליקציות למיניהן, אבל בדרך קצת שכחנו מי מנהל את מי. והבת שלי, בחכמתה, הזכירה לי.

"אני מקנאה בך", אמרתי לה. הלוואי ויכולתי לעשות את זה גם. ושמחתי מאוד מאוד בלב, שהיא נתנה לעצמה מתנה נדירה: את הזמן לגדול בשקט.ֿ