• ב"ה ימות המשיח!
  • ט"ז אדר א' התשפ"ד (25.02.2024) פרשת כי תישא

ואמונתך בלילות

את חסידי חב"ד אנו פוגשים בכל פינה בחג החנוכה, מנורות מאירות על גג הרכב, חנוכיית ענק בכיכר העיר והדלקות באין ספור מקומות. אבל את החנוכיה האישית-המשפחתית הם מציבים בתוך הבית ולא על אדן החלון. מה המסר?
ואמונתך בלילות
אלפים בהדלקת חנוכיית הענק למרגלות מגדל אייפל בפריז
עדכונים שוטפים בערוץ הגאולה בטלגרם

יש לי חברה מיוחדת. היא מאמנת אישית. וככזו, היא מיומנת, מתאמנת ומאמנת אחרים לראות את האור בכל סיטואציה. גם במצבים הקשים ביותר, היא מצליחה למצוא נקודות זכות, והאמינו לי, היא עברה לא מעט מצבים קשים. קשים מאוד אפילו, הכי קשים. ובכל דבר היא מצליחה למצוא את הטוב, לראות אותו, להגדיל ולהעצים אותו  עד שהוא מתפשט על פני כל השטח.

זה מדהים אותי כל פעם מחדש.

איך במצבים שבהם בנאדם רגיל היה עובר קמצוץ מזה ונשבר לרסיסים, היא עומדת איתן. לפעמים מתכופפת כמו ערבה בוכיה ברוח, ומיד בשוך הסערה היא חוזרת לזקוף קומה, איתנה וחיובית כמו תמיד. המילה חיובית קיבלה בשנתיים האחרונות קונוטציה שלילית. אבל אפילו על מצבי אתגר כמו הקורונה היא לא נתנה להשפיע עליה. גם פגיעה בפרנסה היוותה עבורה מקפצה והזדמנות לעלות מדרגה, ללמוד יותר, להשתפר, להוסיף עוד משהו לחייה. באמת אישיות מעוררת השראה.

שאלתי אותה לא פעם מאיפה היא לוקחת את הכוחות וממה היא עשויה, ובכל פעם היא חזרה על אותה תשובה: אם לא היה לי את הרבי, שמחזיק לי את הראש מעל למים ומאיר לי את הדרך, אין סיכוי בכלל. אם לא היתה לי תורת החסידות שמאמנת אותי כל הזמן, בוודאי הייתי מתפרקת לחתיכות. 

זו לא חכמה להאמין ולדבוק במשהו כשהכל טוב סביבך. כולנו כמובן שואפים לטוב גמור ומוחלט, לחיים של גאולה, של היעדר מוחלט של רוע וקושי מחיינו, אך אם נשים יד על הלב, היו אלו המצבים המאתגרים שתמיד הוציאו מאיתנו את האקסטרא. אתה מגלה את הכוחות שבך לא כשאתה יושב על ספה נוחה ומנשנש משהו להנאתך, אלא דווקא כשאתה רץ מרתון קשוח ומתיש ואז אתה מבין מה גלום בך. המצבים הקשים - בהם אתה נבחן. ולא סתם כתוב - "ואמונתך בלילות". את האמונה הבוערת מגלים דווקא כשחשוך, קשה וקר.

אלו מצבי הרגעים שבהם מגלים את האור בתוך החושך. יש מדרש יפה שמדבר על כך: האור יכול להיקלט דווקא בתוך אישון העין שלנו שהוא בעצם חור שחור, ורק ככה אנחנו יכולים לקלוט צבעים ומראות מהעולם שסביבנו. וכל זה מתחבר היטב לחנוכה, חג האור. בחודש הכי חשוך בשנה, הכי קר. הזמן שבו מתכנסים ומצטנפים בבתים, כל אחד מנסה לשמור את עצמו לעצמו. דווקא אז, מורה לנו היהדות להאיר ובכל הכוח. לא רק בחוץ, גם בפנים. 

לא התבלבלתי בסדר, בכוונה כתבתי כך. לפעמים להאיר בחוץ הרבה יותר קל מלהאיר בפנים. לעשות תדמית נוצצת, להראות לכולם איזה וואו אני, חיוך של מליון דולר, אבל בפנים, חשוך וקר. בחב"ד, מדליקים חנוכיה, לא רק בראש חוצות, בכיכרות הומי אדם וברחובות העיר, אלא גם כנגד פתח הבית מבפנים. כדי שנצליח להאיר גם פנימה וגם החוצה.

כדי להיות שליח אמיתי אתה צריך להיות מואר מבפנים. לא מספיק לטפטף רק מנטרות וקלישאות "השלום הוא בתוכי", זה צריך לבוא מבפנים, באמיתי, בטבעיות. וכך גם להיפך. בזמן שבית-המקדש היה קיים וממנו אורה יצאה לכל העולם כולו, די היה בהדלקת הנרות בפנים, בתוך הבית. אולם כאשר "החושך יכסה ארץ" - או כלשון הגמרא (לגבי זמן הדלקת נרות החנוכה): "משתשקע החמה", אי-אפשר עוד להסתפק באור המאיר בתוך הבית, אלא צריך להדליק אור גם בחוץ, במקום החושך.

כאשר בחוץ גוברת החשיכה, יש חשש שהדברים השליליים הסובבים את הבית מבחוץ יחדרו גם פנימה ויעיבו על האור שבו. לכן, בשעה כזאת, אין להסתפק בהארת פנים הבית, אלא חובה להציב את הנרות המאירים דווקא בפתח הבית, כדי ש'רשות הרבים' תואר אף היא מאור הנרות.

ואני זכיתי שיש לי חברה כזאת, שהיא חנוכיה מהלכת בעצמה, ומאירה לא רק את העולם שלה, אלא עולמות רבים נוספים. שנזכה להיות, בתוך החושך הגדול - אור קטן, וביחד - אור איתן.

להפוך את האפור

לעשות דיל עם הקב"ה

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...