המסר החינוכי מעקידת יצחק 

בכל בוקר, בעת תפילת שחרית, אנו קוראים את סיפור "עקידת יצחק".

בקריאה שטחית, אנו קוראים על גילוי אלוקי ורצון ה' שאברהם אבינו יעקוד את בנו. אך עם כל הכבוד לקושי הרגשי בסיפור, כאשר בורא עולם בכבודו ובעצמו מתגלה ודורש משהו, מיד נשאלת השאלה - מה הניסיון כאן? כלומר, מה יותר ברור מגילוי כזה?

אך ככל שמתעמקים בקריאה, אנו עדים לנקודה נשגבת בחינוך ובהסתכלות בכלל. אותה עקידה על הר המוריה היוותה שער שמאגד בתוכו הפכים גמורים כמו ביטול מול דריכות, רחמנות מול אכזריות, אמונה אבסולוטית מול ויתור על ההבטחה שניתנה, חסד גבורה, שמאל וימין, חיים ומוות.

הכל מנתקז יחדיו בתוך מעשה העקידה כאשר אברהם אוחז במאכלת מעל צווארו של בנו אחוז באהבה רצופה ובביטול גמור ברצון שלו וחדור בכל מאודו בביצוע רצונו של אבינו שבשמיים, עד שנגלה אליו המלאך ואומר לו די. זה לא סיפק את אברהם, ועד שבורא עולם שציווה אותו בעקידה לא נגלה אליו בעצמו שוב ודרש שיפסיק, אברהם לא יכול היה לעצור.

אברהם נתבקש לעשות מעשה שהוא היפך רצונו, היפך מידותיו שהן שיא החסד והרחמנות בעולם. הוא נתבקש לעשות מעשה שסותר את כל ההבטחות שקיבל. בעצם, אברהם נתבקש לעשות את המעשה האכזרי ביותר - לשחוט את בנו יצחק, שהיה בן 37 בזמן העקידה. לאחר ניסיון כזה, אברהם זכה בשלמות בכך שהצליח להפוך את המידה שלו.

גם יצחק, שבשלב מסוים הבין שהוא הנעקד, פעל בביטול מוחלט ובשיתוף פעולה מופלא עם אביו בקיום הניסיון, וראה זכות עצומה בכך שהוא נבחר להיות הנעקד. יצחק, שניחן בעיקר במידת הגבורה, בזמן העקידה נכללה בו גם מידת החסד. זו אחת המורשות שזכינו לקבל מאבותינו, שבשעת מעשה ראו אותנו וזה היה הכוח שהוביל אותם בשמחה עצומה, להוריש לנו את אותם כוחות במהלך חיינו.

זהו סיפור על כל אחת ואחד מאיתנו - סיפור על אדם, אברהם שמו, סמל החסד והרחמים בעולם, שמוצא את עצמו בן יותר מ- 130 שנים בסיטואציה בה עליו להפוך את הטבע שלו על מנת להפוך לאדם שלם. ברור לאברהם שמדובר בניסיון, ניסיון שמנוגד למידותיו הטבעיות.

כשאנו משליכים את סיפור העקידה על חיינו, הוא מביא אותנו למקום מאוד אישי ופנימי בנפשו של כל אחד ואחת מאיתנו, ומכריח אותנו להתעמת ולערער על האיזון והיציבות הנפשית שלנו, שלפעמים "נגועה" באהבה עצמית ולא מאפשרת להגיע לשלמות. ניתן להמחיש זאת בגשמיות, כאשר אנו רוצים לאזן משהו ולייצבו, כמו מאזניים, לפעמים צריך להוסיף משהו משמאל ומשהו מימין עד שמוצאים את האמצע.

גם בחינוך אפשר לראות זאת, בכך שהרבה "לא" צריך להפוך ללפעמים ל"כן", והרבה "כן" צריך לפעמים להפוך ל"לא". כל הזמן צריך להיות עם היד על הדופק, מחד לשים לב שהרצון להרעיף ולתת לא הופך את הילד לרדום ומגביל את יכולות הביטוי שלו, ומנגד הפעלת נוקשות יתירה עלולה לאטום את רגשות הילד כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו.

היום בדורנו, אנו למדים מרועה הדור שלנו, הרבי שליט"א מלך המשיח, שהסוד העצום הוא אהבה עצומה, אהבתו לכל יהודי ללא גבולות וללא הגבלות, לכל אחד באשר הוא ובמקום בו הוא נמצא, ללא מסכים וחציצות, ללא דעות קדומות. לנו נשאר רק לאחל שנוכל לאהוב כך את ילדינו ולתת להם כלים ממקום טהור ונקי, שיאדיר אותם ויעצים אותם מעלה מעלה כבני אדם מוסריים וכיהודים גאים, מתוך אהבה עצומה.