• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ב אדר א' התשפ"ד (21.02.2024) פרשת תצוה

כנס לעידוד ההתיישבות בעזה? שורה של טעויות!

אמש התקיים בירושלים, כינוס עם מטרה חשובה - ליישב את רצועת עזה בנקודות התיישבות יהודיות. הרבי שליט"א מלך המשיח אומר שיש ליישב את כל הנקודות בכל חלקי ארץ ישראל (ולא רק חלקם, כפי שנאמר אמש), והעיקר, שיש לעשות כל זאת ללא פרסום (בניגוד לאירוע המדובר)
כנס לעידוד ההתיישבות בעזה? שורה של טעויות!
כל הידיעות מאתר הגאולה אצלכם בואצאפ

ליישב את כל שטחי ארץ ישראל - וללא רעש!

הצלחת הענין של שלימות הארץ תהיה כשיישבו את כל ארץ ישראל לגבולותיה.

וכשם שתורה ומצוות - מתבטאים רק כשמקיימים אותם בפועל, היות ו"המעשה הוא העיקר" - כך גם בשלימות הארץ, צריכים לבצע זאת במעשה בפועל - והוא, יישוב ארץ ישראל כולה.

ולעשות זאת באופן של "אל תתגרה בגוי קטן" ובפרט ב"גוי גדול". כלומר, שלא לבוא להתגרות בו ולומר לו, תשמע: עשיתי דבר מסוים כדי להכעיסך ואני כלל לא מתפעל ממך - לא בכך מתבטאת שלימות הארץ!

שלימות הארץ באה לידי ביטוי בכך שיהודים מיישבים את כל ארץ לגבולותיה - כיון שארץ ישראל כולה שייכת ליהודים - כל שטח מארץ ישראל אפילו טפח ועל-אחת-כמה- וכמה אמה וד' אמות שייכים לבני-ישראל.

אבל בשעה שרצונו להראות את ה"כוחי ועוצם ידי" ומכריז בפה מלא ובכל החוזק, שהוא עשה מעשה מסויים - אין זה מסייע כלל לענין. אלא אדרבה: כשהיהודי מגלה את ההרגש של "כוחי ועוצם ידי" - אזי גם הגוי רוצה להראות את ה"כוחי ועוצם ידי" שלו. ואז הוא מודד איזה "כוחי ועוצם ידי" גדול יותר.

מה-שאין-כן כשיעשו מעשה בפועל, שאודותיו הגויים לא ידעו מכך - וגם אם ידעו לא יהפכו זאת להתמודדות איזה "כוחי ועוצם ידי" גדול יותר - אז יצליחו בכך.

. . ולמרות שישנו הענין של "דינא דמלכותא דינא" - אך בנוגע לזה שארץ ישראל שייכת ליהודים - לא שייך הענין של "דינא דמלכותא דינא", היות ועל-זה אין לגויים שום בעלות.

רואים בפועל, שכשעשו רעש על דברים מסויימים - הנה זה הפריע והזיק גם לדברים שניתן לעשותם וגם לדברים שמוכרחים לעשותם, וכדלהלן:

עד עתה יישבו במשך הזמן כמה וכמה שטחים - לא היה מכך שום סוד וכולם ידעו מכך. והנה, כל-זמן ששתקו ולא עשו מזה רעש, הנה אפילו כשהגיע לוושינגטון אותו אחד שהתנגד לזה - עשו עצמם כלא יודעים - אמנם הם הודיעו שיחקרו וידרשו ויכנסו אסיפות, אך כל התוצאות מאותם אסיפות זוהי החלטה לעשות אסיפה נוספת, ובאסיפה זו יחליטו שיעשו עוד אסיפה, וכך ימשך הדבר עד ביאת משיח...

וכך, למרות שמעשים אלו היו היפך רצונו של פלוני-בן-פלוני - אך היות ועשו אותם ללא התגרות, עבר הכל בשקט. מה-גם שהוא עצמו יודע שאינו יכול להטפל - לפי שלא חסרות לו בעיות משלו - וכך - "מוסיף והולך" - בנו והוסיפו עוד נקודה ועוד שטח.

אבל ברגע שהתחילו לכתוב על כך בעיתונים, להצהיר הצהרות ולהתגרות - מזה החלו כל הצרות!

אך על-כל-פנים 'מה שעבר עבר', ולכל-הפחות מכאן ולהבא ישנו את ההנהגה ויישבו כמה שיותר נקודות, בפועל ממש - "המעשה הוא העיקר"!

(מעובד ע"פ שיחת י"ג תשרי תשל"ח)

לא להתחשב ביהודים המפחדים מ״קול עלה נידף":

ויהי רצון שיפסיקו לפחד מ"צל ההרים", על אחת כמה וכמה שהם אינם "הרים"; הם רק "קול עלה נדף" - עלה תלוש שאינו נמצא על האילן הנותן לו חיות. כלומר: כשגוי רוצה לקחת מיהודי דבר השייך ליהודי, הנה - אם כשלוקח הוא מגוי דבר השייך לו, הרי שאז עבר על אחת משבע מצוות בני נח - הרי כל-שכן וקל-וחומר כשלוקח דבר מיהודי. וכשעושה זאת, הוא מתנתק ממקור חיותו, וממילא הוא כ"עלה נדף" בלבד.

ועל זה מבהיר הפסוק, שיתכן מצב בו יהיה יהודי המפחד מ"קול עלה נדף", רחמנא-ליצלן. והפחד יהיה כל כך גדול עד שהוא ישכנע יהודי נוספים שגם הם יפחדו מ"קול עלה נדף" - ולכן מבהירים: אסור ליהודי לפחד מ"קול עלה נדף"!

אלא יש לנהוג בהתאם לפסק-הדין הברור של השולחן-ערוך המדובר לעיל, שפסק-דין זה הוא היסוד להחלטתם של גדולי ישראל ב"כנסיה הגדולה" - שכל תלמידיהם וההולכים בעקבותיהם [ואפילו אלו שאינם תלמידים שלהם, אלא הם תלמידים של גדולי ישראל אחרים - אבל הרי הפסק-דין שלהם מיוסד על פסק-דין תורתנו הקדושה] צריכים להתנהג לפי פסק דין זה.

ליישב לפחות את המקומות הפנויים מערבים!

וכאמור לעיל: יש ליישב מיד את כל גבולות ארץ ישראל מכל ארבעת הצדדים, ולא להתחשב באף אחד. והרמאים הטוענים שאם יישבו, הרי שאז יצטרכו לפנות ערבים ממקומם - הנה די בכך שלפי-שעה יישבו ביהודים את כל המקומות הפנויים שבהם אין ערבים!

יש ליישב את השטחים, וכלל לא להתחשב במה שאמר בשר-ודם, היות ומאחר והתורה היא זו שמצווה ליישב את כל ארץ ישראל לגבולותיה - ועל כל פנים את המקומות הפנויים - אזי ודאי שזה לא היפך הענין של "אל תתגרה בגוי קטן".

וכמדובר כמה פעמים: בכל רגע שמשהים את ההתיישבות היהודית - מזמינים על עצמם לחץ נוסף. ולכן, הדרך היחידה להפסיק את הלחץ היא על ידי-יישוב הגבולות - מעשה בפועל!

זוהי הדרך היחידה לפעול את השלום - רק על-ידי יישוב הגבולות וציות מוחלט לפסק-הדין של גדולי ישראל שנפסק ב"כנסיה הגדולה", ואשר מבוסס על פסק-הדין של תורתינו הקדושה, הקובע שהיות ואין שום ברירה אחרת, שכשישנו מצב של "ממשמשים לבוא" ואפילו רק "על עסקי תבן וקש" - אזי הפסק דין הברור הוא: "יוצאים עליהם בכלי זיין".

ובמילא צריכים להכין יהודים שיחזיקו את הכלי זיין, ולהסביר להם שעושים זאת רק בגלל שכך נפסק בתורתינו הקדושה.

והתקוה היא שתלמידיהם ויוצאי חלציהם של אותם גדולי ישראל שהיו ב"כנסיה הגדולה" יכריזו בגלוי שיש להם פסק-דין ברור כיצד הם צריכים לנהוג, ומכיון שיש לו תלמידים ומושפעים - הרי שיפעל גם עליהם שידעו פסק זה, עד שכל היהודים ידעו זאת.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת משפטים ה'תשל"ח)

וויתור - אפילו על שעל אחד - מהווה סכנת פיקוח-נפש מיידית!

וכמדובר כמה-פעמים: יכולים ליישב את הגבול "בשעתא חדא וברגעא חדא" על-ידי ששני האנשים (שבהם זה תלוי) לא יניחו לעצמם להתפעל מאלה שנפלו לפני הגוים - שכל זה שמפחדים מהגוי, זה בגלל החינוך שקיבלו, או מצד סיבות אחרות, ולכן לא יכולים לעמוד בתוקף שיהודי צריך לעמוד בו - תוקף הנובע מכך ש"ה' אלקיו עמו" (ומפני ש"ה' עמו" - הולכים ללא כל חשבונות). ובפרט שזהו רצונו של הקב"ה כפי שגילה זאת בהלכות שבתורה - שיהודי צריך לעמוד בתוקף הכי גדול כנ"ל בארוכה.

וכמדובר כמה-פעמים שמצד החושך הגלותי מראים את כל הענינים בבירור: רואים שאפילו אלה שיש להם פחד להזכיר שכך כתוב בשולחן-ערוך - הכריזו בבירור שאם יתנו אפילו שעל אחד, הרי מעמידים בכך בסכנה של פיקוח-נפש, רחמנא-ליצלן, את מליוני היהודים הגרים בארץ הקודש. [אין כל נפקא-מינא כיצד הוא היחס ל"ג' שבועות". זהו דין אחר לגמרי - דין הקשור עם פיקוח נפש ממשי!]

וכאמור לעיל: חייבים ליישב מיד את כל הגבולות! ואי-אפשר לדחות זאת למחרתיים ואפילו לא למחר אלא לעשות זאת תיכף ומיד!!! היות שכל זמן שיש פרצה לא יכולים לדעת מה יכול לקרות רחמנא-ליצלן רגע אחד לאחרי זה.

וכהמבואר בספרי מוסר שאימתי מסירות נפש ותוקף הרצון יכולים לעזור - רק כשאדם עומד על הגג - הרי מחליט בתוקף שלא יתחשב עם השכל, אלא יקפוץ מיד מהגג (אם זה דבר הקשור למסירות-נפש, כמובן). אבל כשעומד למטה, ומחליט שקופץ לגג - שום מסירות נפש לא תעזור לו, היות וזה דבר שלא ביכולתו.

וכן בנוגע לעניננו: אמנם ישנו לחץ מאוד גדול, אך זהו לחץ שניתן לעמוד בו. וזה שהלחץ לא גודל, זה מפני שאומות העולם יודעים, שכעת היהודים במצבם - יכולים ליישב מיד את כל הגבולות. אך ברגע שתגיע לאומות-העולם הידיעה שמכנסים אסיפות וועידות אודות יישוב השטחים (זאת אומרת, שיעבור זמן מסויים עד שיישבו את השטחים), הרי מיד יגבירו את הלחץ, ואזי זה יהיה מצב של "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" - ולישראל לא תהיה ברירה אלא לציית. כלומר, כעת המצב הוא ב"תחילתו" (אמנם זה עדיין לא קל כמו שהיה לפני כמה שבועות - אך ביחס לימים הבאים זהו מצב של "תחילה") ולכן זוהי 'פשיעה' - היות שמכריזים שנכון לעכשיו לא מיישבים את הגבולות, ואף לא יסתמו את הפרצות. ומ"פשיעה" זו משתלשל המצב של "סופו" - שאז אף אם יהיה מצב של אונס יהיו מוכרחים למסור את השטחים.

ובכך שהם כעת מתחילים ב"פשיעה" הרי שלוקחים על עצמם את מלא האחריות.

אין צריך לומר זאת היות ודי בכך שיתבוננו במאורעות העבר ויווכחו לדעת שטעות כזו נעשתה כבר שלושה פעמים ברציפות - כבשו שטחים באופן שלמעלה מדרך הטבע, ומיד ציוו לעצור ולא להתקדם הלאה. ולא די בכך, אלא אף ציוו שיחזרו אחורה - וניסו לשכנע את עצמם והסובבים אותם שזה יביא שלום.

אך לאחר 24 שעות בלבד, כבר ראו שהצד השני לא מקיים את התנאים, עד שזה גרם לאחר-מכן למלחמה רחמנא-ליצלן! - זה לא דבר שאירע רק פעם אחת (שאז אפשר לתרץ, שהיתה לכך איזו שהיא סיבה שונה ומשונה), אלא שלושה פעמים ברציפות. ולא קרה אפילו פעם אחת שעל-ידי נסיגה התחזקו הסיכויים לשלום, בכל שלושת הפעמים אירע בדיוק להיפך. ויתירה מזו: הצד שכנגד אומר בפירוש שלא נוגע להם מה יגידו בעיר בירה זו או אחרת - אלא הם יעשו לפי מה שכתוב בתוכנית שלהם, היה-לא-תהיה!

כל האמור לעיל הוא שקלא-וטריא על-פי שכל - אבל לנו אין אלא את הפסק-הדין הברור של התורה, שכשמדובר אודות ענין של פיקוח-נפש, צריכים לעמוד בתוקף הכי גדול, ואסור לוותר. ובפרט שעכשיו כבר ישנו את האישור של כל אנשי הצבא, ושל כל המדינאים ביחד עם העומד בראשם שהדבר ברור (כפי שכבר הודיעו ופרסמו לכל אומות-העולם) שאפילו אם יתנו רק מספר שטחים מהשטחים שכבשו, מעמידים בסכנה רחמנא-ליצלן, את כל היהודים הנמצאים שם. ואם כך הוא על מספר שטחים מוגבלים - על-אחת-כמה-וכמה אם לא יישבו את כל הפרצות שישנם בגבולות - שאפילו פרצה קטנה של מחט נותנת אפשרות להסתנן.

וכאמור, עכשיו לפי-ערך, עדיין מצב של "בתחילתו". כלומר, שהיום בלילה, מחר בבוקר או מחר בצהרים - "בשעתא חדא וברגעא חדא" - אפשר לסתום את כל הפרצות שבגבול ולהושיב שם את בני-ישראל באופן של 'התיישבות'! - ובשעה שאומות-העולם יראו שזה מעשה שכבר נעשה, והיהודים מתכוונים באמת לעובדה שזה שייך להם, ואין להם ברירה, ועל-פי הטבע מוכרחים ליישב שם - היות שזה נוגע לפיקוח-נפש של מליונים מבני-ישראל - אזי יבינו אומות-העולם שהיות ובכל מקרה ישראל כבר לא תמלא את דרישותיהם (מכיון שכבר נעשה מעשה), לכן לא רק שיפסיק ללחוץ, אלא אדרבה, יסייעו ליהודים. ובנוגע לפועל זהו הבדל קל, מאחר ובכל מקרה מגיע מהם סיוע בנשק ובממון.

ויהי-רצון שעל-ידי שיעשו את כל הענינים בדרך הטבע (כפי שהרמב"ם אומר שתהיה כוונתו לקדש שם ה' בלבד היות ויודעים ש"ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך") זה יביא ממילא את הענין של "והיה מחניך קדוש" ויהיה "להצילך" עד ל"ולתת אויביך לפניך", ועוד בימים האחרונים של הגלות יתקיים "ושכבתם ואין מחריד" יחד עם "ואולך אתכם קוממיות" בקומה זקופה.

. . ובקרוב ממש נזכה לביאת משיח צדקינו, דוד מלכא משיחא, יבוא ויגאלינו ויוליכנו קוממיות לארצינו, בעגלא דידן.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת צו תשל"ח)

למרות הכרזת הרמטכ״ל שיש ליישב את השטחים - עדיין מתווכחים על כך!

ענין זה נוגע לבטחונם של שלושה וחצי מליון יהודים הנמצאים בארץ הקודש, וכפי שהכריז הרמטכ"ל בשם הצבא, שאפילו שטח אחד שיוחזר יפגע באפשרות להגן על הארץ כולה.

ואפילו אלו שהתנגדו להכרזה זו, התנגדותם לא היתה משום שאין זה נכון: שהרי כולם מודים בעובדה שהרמטכ"ל הוא המומחה בענינים אלו, ואמר את האמת לאמיתה, הויכוח היה האם היתה לו רשות לומר את מה שאמר, או שמא היה עליו לשתוק.

מדובר על הגנתם של שלשה וחצי מליון יהודים, ולמרות זאת מתווכחים יהודים האם לפי הפרוטוקול היה לו רשות לומר את מה שאמר, או שהיה עליו לשתוק ולשאת על-עצמו את האחריות של הגנת הגבולות! לא היתה כזאת מעולם לא רק בעם ישראל אלא אפילו אצל הגויים!

וכאמור, כולם מודים שהוא המומחה, ואף-על-פי-כן מתווכחים ללא הרף: אחד אומר שזה ענין פוליטי, והשני אומר שזה ענין בטחוני; זה אומר ש'שר' היה צריך לומר זאת, והאחר טוען שדווקא 'גנרל' או 'רמטכ"ל' היו צריכים לומר זאת.

וכאן הוא הרי כבר אמר את הדברים בגלוי וזה לאחרי מעשה, ובכל זאת מתווכחים על-כך כבר כמה חודשים, אף שיודעים שבין כל מומחי הבטחון אין אחד שאומר שמצד בטחון מותר למסור שעל משטח כל שהוא.

וגם אלו שטענו תמיד שיש ליישב את הגבולות, אומרים כעת שלא ליישב אותו, כדי לא להרגיז את הגוי, ועל-ידי-כך, סבורים הם, שיוכלו לפעול אצלו משהו. ואפילו לילד קטן 'בן חמש' מובן, שכשמראים לגוי שמתפעלים ופוחדים ממנו, הרי אז יש לו הזדמנות לדרוש יותר.

אמרו שכל יהודה ושומרון שייכים ליהודים, אך יחד עם זה אמרו שלא יישבו את הגבולות, אלא ינהלו משא-ומתן וישקלו מה אומרת ועדה זו או אחרת, המדינאים חשבו שעל-ידי-זה הם ישאו-חן בעיני הגוי, ובתמורת זה הוא יתן משהו, או לכל-הפחות לא יעשה דברים רעים, אך בפועל ראו שלא רק שלא פחת הלחץ מצידם, אלא אף נגרם לחץ נוסף, עד כדי-כך, שבארה"ב אמרו שישראל תקבל נשק תמורת נתינת נשק לערבים רח"ל! זוהי הרי פעם ראשונה שמקשרים זאת יחד.

מחד, אמרו הם שיהודה ושומרון שייכים ליהודים; ומאידך, בנוגע למעשה - פחדו הם ליישב את השטחים, ונשארו בדיוק באותו מצב בו עמדו לפני כמה חודשים, ועד שמכריזים בגלוי שגם בעתיד לא יזוזו ממקומם!

ולאחר שדחקו אותם לקיר ושאלו אותם מדוע הם לא מיישבים אם שטחים אלו אכן שייכים לנו - הם אמרו שבאמת רוצים הם שתהיה שם התיישבות, אלא שהם הכינו תוכנית כיצד לבנות שם ערים גדולות, ולשם כך הרי זקוקים לעשרות-אלפי אנשים, ולכן צריכים לחכות עד שיהיה מספר כזה של אנשים.

ובגלל פחד והססנות זו הלחץ רק גדל, וכמו שאמרו המומחים לעניני בטחון לפני חודשים ושנים: שכל סימן של פחד או היסוס - מגדיל בפועל את הלחץ.

עמידה אמיתית בתוקף פירושה: יישוב כל הגבולות!!

ולכן יש ליישב את כל הגבולות בפועל שעל-ידי-זה יראו אומות-העולם שהיהודים מתכוונים באמת לזה שכל ארץ ישראל לגבולותיה הוא ענין של בטחון ממשי עבור שלש וחצי מליון יהודים.

אמנם "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" - אבל מכל-מקום הקב"ה רוצה שיעשו גם פעולות בדרך הטבע, ולפחות באצבע קטנה. וכפי שאמר הקב"ה בתורתנו הקדושה - 'תורת אמת': שכאשר שומעים שעכו"ם רוצים לבוא "על עסקי תבן וקש" - הנה כאשר מדובר על מקום שעל-ידי נתינתו ש"תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם" - אזי "יוצאים עליהם בכלי- זיין ומחללין עליהם את השבת".

וכשיישבו את כל השטחים, שזוהי עמידה בתוקף מול אומות-העולם - ישנה ההבטחה שהלחץ יתבטל וכפי שראו כבר באותם ענינים שעליהם עמדו בתוקף.

שאלה זו של מסירת השטחים - אינה קשורה באיסור והיתר או טומאה וטהרה - זוהי שאלה של פיקוח-נפש ממש, וזוהי גם דעתם של כל המומחים לעניני צבא ובטחון ללא יוצא מן הכלל. ואפילו הגנרל שאמר אחרת, הרי הוסיף מיד שמסירת שטח אכן תגדיל את הסכנה של פיקוח-נפש - אלא שישנם כמה חשבונות (של נשיאת חן בעיני הגויים וכדומה) שעבורם צריכים להעמיד בסכנה כמה נפשות מישראל (וכפי שהיה, רחמנא ליצלן, בחודשים שעברו) - אך גם הוא מודה שמסירת שטחים מעמידה בסכנה את בני ישראל.

בדרך זו של מסירת שטחים ניסו ללכת כבר כמה פעמים. אחרי כל מלחמה שהיתה בעבר, ניסו ללכת בדרך זו - ובכל פעם זה הסתיים בקרבנות מעם מישראל.

בצעד זה שעשו - בין-כה לא יצאו ידי-חובה כלפי הפחדנים, כיון שכבשו חלק גדול מהשטחים, וזה עצמו היפך דעתם של אותם פחדנים. ואם-כן, בזה שמסרו שטחים לא יצאו ידי-חובתם כלפיהם, ולמרות זאת, עשו ענין שמביא פורענות בגשמיות וברוחניות - וכפי שרואים בגלוי.

וכאמור לעיל: נמצאים בכזה חושך כפול ומכופל, שאפילו כשרואים באופן ברור שנהגו בטפשות בכל המלחמות האחרונות, אף-על-פי-כן חוזרים לאחר-מכן פעם נוספת על אותה הנהגה מוטעית.

כתוצאה מכך התנו (בארצות-הברית) נתינת נשק ליהודים בנתינת נשק לצוררי ישראל. ומיד לאחר-מכן יצאה ישראל בפירסום שזה לא מפריע לידידות, וזה לא מפריע לאספקת הנשק, כי בעבר נתנו כך וכך וגם בעתיד יתנו - אך בנוגע לפועל לא נעשה דבר!

ההבטחה היחידה, שהם משכנעים את עצמם שהיא הישג גדול, היא: שהבטיחו שבמשך ארבע עד חמש שנים יתנו לנו האמריקאים עוד 25 מטוסים - בה בשעה שעבור המחבלים לא ימתינו 5 או 4 שנים אלא ישלחו מיד את הנשק - בזמן שאף-אחד לא יודע מי יהיו השולטים בעוד 4-5 שנים! והעיקר שכל זה מדברים עם הצד שלנו, אבל כלל לא יודעים מה מדברים עם המחבלים צוררי ישראל ומה הציעו להם [יש להוסיף: שבנוגע למחבלים, יודעים אנו מה הם עושים - וכתוצאה מזה שהם לא מתחשבים עם וושינגטון, ולא עם צרפת ולא עם כל אלו שנמצאים עמהם, אלא עושים הם מה שברצונם].

ומה שטוענים שבמלחמות הקודמות היו תנאים שונים - אין זה נכון: היה אותו מצב. היו אותם יהודים וכן את אותם הגויים.

אם התרחש שינוי כל שהוא - הוא בזה שהתקרבו יותר לגאולה. אך בינתיים, כל זמן שנמצאים ב(ימים האחרונים של ה)גלות - ישנו פסק-דין ברור בשולחן-ערוך שבענינים אלו צריכים לנהוג לפי הוראת מומחה לעניני בטחון, שהוא כבר אמר ופרסם את דעתו, כי ראו שלא יכולים להסתיר עוד את האמת, שהרי כבר חודשים ושנים רצופות נמצאים במצב של פחדנות וגלות פנימית כה עמוקה עד שבכל דבר שעושים ולו ב'אצבע קטנה' מיד חושבים מה יאמר על כך הגוי, נס שהגויים לא ניצלו פחדנות זו לדברים גרועים יותר. 

גנרל אמריקאי מבין את מה שהפוליטיקאים שלנו לא מבינים...

כעת מותר לפרסם סיפור המוכיח להיכן מגיעה ה'פחדנות' מהגוי:

גנרל מארץ ישראל הגיע לארצות-הברית לצורך השתלמות. במהלך הימים נפגש עם גנרל מצבא ארה"ב - מומחה בתוכניות צבא. שאל האמריקאי את הישראלי: איך יתכן שלא כבשתם את צור? השיב לו הישראלי, כיון שפחדנו מהלחץ!

אמר לו הגנרל האמריקאי: זה שהעדיפו להאזין לדעת ה'פוליטיקאים', ולא לדעת אנשי-הצבא [מארץ ישראל, ארצות הברית ומדינות נוספות] שקבעו שיש לכבוש את צור, ואז היו מסיימים את המלחמה בנצחון גמור ובזמן קצר מאוד - זה בדיוק מה שקרה לארה"ב במלחמת וויטנאם, שגם אז אם היו נותנים לאנשי-הצבא לפעול כפי הבנתם - היו מנצחים, אך מאחר והפוליטיקאים לקחו את ההחלטה בעצמם - לכן נחלה שם ארה"ב מפלה.

אך גדול החילוק בין השניים:

ארה"ב יכלה להרשות לעצמם מפלה בוויטנאם, כיון שהיא מספיק גדולה וחזקה, ומדינה זו אינה בתוך גבולותיה אלא רחוקה מאוד מארצות-הברית, ולכן זה לא כל-כך נוגע לה, כי אם תנצח - מה טוב, ואם לא - הרי שהניסיון נכשל;

אבל בארץ הקודש המצב שונה לחלוטין. וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שום כשלון רחמנא-ליצלן! [ובלשון הגמרא: ש"ארץ ישראל היא 'ארץ צבי', מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה, רווחא. בזמן שאין יושבין, גמדא" - בכדי שארץ ישראל תהיה במצב של "רווחא", רחבות, על היהודים שם לעמוד ברחבות ובתוקף, מבלי להרשות לעצמם שום ענין של מפלה, רחמנא ליצלן].

ועל-אחת-כמה-וכמה כשרואים בבירור שלאחרי שלושת המלחמות והנצחונות שהיו, מכיון שלאחר כל נצחון ויתרו ותיכף נסוגו - זה מה שגרם למלחמה שהיתה אחר-כך! ואף כעת: שבינתיים זה מתבטא בענין הנשק ועוד ידם נטויה רחמנא ליצלן!

ויהי רצון, שמכיון ונמצאים במוצאי-שבת, וביום בו אין אומרים תחנון (ליל פסח-שני) אזי כל הענינים יהיו בחסד וברחמים, ובקרוב ממש - שיקחו "כלי-זיין" ויישבו את כל הגבולות, ובפרט את הגבול המזרחי, באופן של "בדרכי נועם", אבל שזה יהיה בבת-אחת - "בשעתא חדא וברגעא חדא".

זו הדרך היחידה שעל-ידה מראים שמתכוונים באמת למה שרוצים, ובמילא זוהי הדרך היחידה שעל-ידה יצליחו - כיון שאין זה דיבור אלא מעשה בפועל, ולמול 'מעשה' גם ארצות-הברית לא תוכל להתנגד.

וכן תהיה לנו, שבקרוב ממש ו"בשעתא חדא וברגעא חדא" "יערה עליהם רוח ממרום" - ולא ישלו את העולם כולו בדמיונות על תוכניות שיהיו בעוד שלש שנים, שנתיים, או שנה ואפילו בעוד חודש - אלא תיכף ומיד יישבו את הגבול המזרחי ב'יהודים חיים', ויקשרו אותם עם "תורת חיים" שניתנה מ"ה' אלקים חיים" בארץ הלזו הגשמית, בארץ הקודש, וממנה תמשך ותשפיע ה'השגחה-פרטית' על כל היהודים שבכל הארצות, ו"לא ינום ולא
יישן שומר ישראל".

ועל-ידי פעולה זו יתבטל הלחץ, ואדרבה: "גם אויביו ישלים עמו" - ייהפכו הם למסייעים בעניינים שבהם היהודים צריכים סיוע.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת אמור, אור לי"ד אייר פסח שני, תשל"ח)

העיקר: מעשה בפועל - יישוב ארץ ישראל!

ויהי-רצון, כמדובר כמה-פעמים, שלא יצטרכו כבר לדבר אודות ענינים שמבטלים סברות שונות ומשונות.

והנה, הגויים עצמם אינם מבינים מדוע היהודים כה מתחננים ורודפים אחריהם! - הקב"ה עזר ופעל שהגויים לא ירצו לקחת, ומזה התקדמו לשלב נוסף בו 'תפסו' אשר אין מה לעמוד כעני בפתח - אלא הם יעמדו במקומם, ובאם ירצה הגוי לומר משהו - שיבוא אליהם ויאמר; ואם אינו רוצה לבוא - שלא יבוא, היות ובכל מקרה אין מתכוננים לוותר עוד!

ויהי רצון שהיות ו"מצוה גוררת מצוה" - אזי מכך שעומדים בתוקף ולא רוצים לוותר עוד, זה יגרום גם את העיקר, שיודו שזה שהם רק רצו לוותר - מלכתחילה זו היתה טעות! וכאשר הם תופסים את הטעות שעשו, הרי שאינם אמורים להתבייש, אלא עליהם לומר "דבר שאמרתי לפניכם טעות היא בידי". ובפרט שגם גדולי ישראל, כשטעו - לא התביישו לומר זאת.

והעיקר: כאן לא נוגעים הדיבורים - אלא מעשה בפועל ("המעשה הוא העיקר") - שיעמדו בתוקף על כל ארץ ישראל - "שוכב עליה", "קיפל כל ארץ ישראל תחתיו" - וליישב יהודים בכל שעל מארץ ישראל, ולא רק אנשי צבא, אלא אפילו יהודי שנח - הוא נח על כל ארץ ישראל.

ועל-ידי שיעמדו בתוקף ויאמרו שלא ירדפו ולא יוותרו (ולא בגלל "כוחי ועוצם ידי" אלא כיון שהקב"ה הבטיח ש"הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך") תתקיים הבטחת הקב"ה "ונברכו בך כל משפחות האדמה" - שבסופו-של-דבר גם הלוחצים יסכימו לכך.

וכשיעמדו בתוקף - אזי לא יצטרכו להגיע לניסים (שגויים ידחו את הוויתורים). וכל-זה באופן של "נוחה", ללא שום פחד מהגויים. ועוד בימי הגלות האחרונים יתקיים ה"שוכב עליה", באופן של "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", "ואולך אתכם קוממיות".

וכשם שאצל יעקב אבינו, בהלכו לחרן - שאז כבר היה בגלות, הנה כשהגיע הזמן להתפלל מעריב - רץ לבית-המדרש ("ויפגע במקום"), וקיבל שם את ההבטחה האלוקית "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" ובאופן של "ופרצת" ו"ונברכו בך כל משפחות האדמה".

כך יהיה גם אצל היהודים, שעוד בגלות יראו שארץ ישראל אכן "נוחה ליכבש" (לבניו), היות שאת זה הקב"ה נתן והבטיח ליעקב שה"ארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך", ובאופן של "ופרצת" ו"ונברכו בך כל משפחות האדמה".

והיות שגם היהודים הנמצאים בארץ הקודש - הם בגלות (שלכן ישנן כמה מצוות שאין מקיימים אותן היום, ובפרט מצות בנין בית-המקדש ובעיקר) כיון שעוד ישנו את ה"יצרו אנסו". ולכן גם הם צריכים בימי הגלות האחרונים שיהיה "ושמרתיך בכל אשר תלך".

ועל-ידי העמידה בתוקף בימי הגלות האחרונים אזי יהיה "והשיבותיך אל האדמה הזאת": אצל יהודי ארץ ישראל תהיה השיבה לכל ברכותיה של ארץ ישראל, "אל ארץ זבת חלב ודבש"; ואצל יהודי חוץ לארץ, תהיה גם (בנוסף לזה) השיבה לארץ ישראל בפשטות!

שהקב"ה לוקח ומלקט את כל היהודים "בידיו ממש", "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"! ואף יהודי לא ישאר בגלות, ויגיעו ל"ארץ טובה ורחבה", ושם יתבצע הייעוד "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", עד לאופן של "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" - בעגלא דידן, במהרה בימינו ממש.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת ויצא תשל"ט)

בשורת המלך | קטעים משיחות קודש ה׳תנש״א - נ״ב (מוגה)

תגובות

  • גאולה , כ"ו שבט התשפ"ד, 02:58

    השיחה הראשונה המובאת כאן (תשרי ל"ח), ממש ממש מתאימה לאירוע שקרה בקשר עם ההרחבה של 770.. תקראו שוב, כל מילה מתאימה בדיוק.
    הכל בהשגחה פרטית

  • מענדי ליפש , י"ט שבט התשפ"ד, 11:33

    לעניות דעתי כותרת הכתבה אינה נכונה ורצון הרבי שליט"א הוא שכן יקומו ויצעקו על כך בגלוי!

    כי מאחר שרה''מ מכריז גלוי שבדעתו להשאיר את עזה בידי הערבים, לכן צריך לעמוד ולהכריז בקול גדול שצריך ליישב את עזה ביהודים.

    ודברי הרבי שליט"א שלא צריך לעשות רעש אלא בפועל ממש לעשות מעשה וליישב את השטחים - מכוונים בפשטות למי שבידו ליישב את השטחים. אבל כעת, שמי שבידו ליישב את השטחים (קבינט המלחמה) לא רוצה לעשות זאת, הרי וודאי שצריך לקום ולצעוק בקול גדול שהפתרון היחיד הוא רק יישוב השטחים.

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...