המשמעות של יום כ"ה סיון וההשלכות לימינו

ישראל שייכת ליהודים - כי כך כתוב בתורה!!!

השבת בה אנו עומדים עתה היא שבת מברכים החודש - תמוז, אשר חל בתאריך כ"ה בסיון.

ישנו ספר הנקרא "דבר יום ביומו", ושם מלקוטים מהמדרשים ומהתנ"ך כל המאורעות שקרו בכל יום.

באותו ספר מובא - על יום כ"ה סיון - מה שמסופר במגילת תענית שבאותו יום עשו יום-טוב, וכדלהלן:

באו לפני אלכסנדר מוקדון שלשה אנשי חמס ("בני דימנסאי") ובפיהם טענות על היהודים. לאחר שהתייעצו ביניהם - שלחו חכמי ישראל את גביהה בן פסיסא בכדי שיענה להם על טענותיהם. גביהה בן פסיסא הציע את עצמו, באמרו שהוא הדיוט (הדיוט של מגילת תענית לא הדיוט של היום) ואז, אם יענה - מה טוב, ואם לא יצליח לענות - יאמרו שזהו רק הדיוט.

באו והתייצבו לפני אלכסנדר מוקדון בי ישמעאל, וטענו שארץ ישראל שייכת גם להם, מאחר לאברהם היו שני בנים - יצחק וישמעאל. וממילא, ארץ ישראל שייכת גם להם. ענה להם גביהה: הרי כל טענתכם מתבססת על מה שכתוב בתורה, שישמעאל היה בן אברהם. ובאותה תורה כתוב שלבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם ארצה בני קדם. ואילו בנוגע ליצחק כתוב: "ויתן ליצחק את כל אשר לו".

כששמעו זאת לא היה להם מה לענות וברחו להם.

ולאחריהם באו בני כנען, וטענו לבני-ישראל: לסטים אתם. הארץ עליה אתם יושבים שייכת לבני כנען - והיהודים באו ממקומות אחרים וכבשו אותה. ענה להם גביהה: בתורה כתוב על כנען "עבד עבדים יהיה". ובמילא, כל מה שיש לכם שייך לישראל מאחר ומעבדותכם אין הפסק - "עבדי עבדים".

כשלא מצאו תשובה על-כך, הניחו את אוהליהם מלאים כל טוב וברחו להם.

לאחריהם באו בני מצרים וטענו שבתורה עצמה כתוב "וישאילו כלי כסף וכלי זהב ושמלות וינצלו את מצרים" - וממילא עכשיו, הם רוצים את הכסף בחזרה. ענה להם גביהה: אדרבה: מצרים העבידו ועינו את בני-ישראל במשך ארבע-מאות שנה. נעשה חשבון ונראה מי חייב למי, ועוד קודם שהגיעו לחשבון מאה שנה - נשאו את רגליהם וברחו.

ההוראה מהסיפור הנזכר-לעיל, שכשאומרים לגוי שארץ ישראל שייכת ליהודים - אין לומר לו זאת משום שכך קיסינג'ר או מרקס אמרו, או שמא מפני שלישראל יש כלי נשק - מסיבות אלו הגוי כלל לא מתפעל. רק כשאומרים לו שארץ ישראל שייכת ליהודים כיון שכך כתוב בתורה - אזי מתפעל הוא מכך, עד שהוא בורח.

שלכאורה ניתן לשאול: מדוע מתפעל מכך הגוי, הרי יכול הוא לומר, כך כתוב בתורתכם, אך לא אצלי?! אלא היות שיהודי אומר זאת באמת - אזי הגוי מתפעל מכך, וכפי שאירע בפועל בכ"ה סיון - שהיות וגביהה בן פסיסא דיבר עם כל האמת שלו - לכן ברחו להם הגויים.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת שלח, מברכים-החודש תמוז, תשל"ד)

תפילין - הוא אינו מגיח, אך רועה למסור שטחים מעד "גזל עכו״ם"...

בספר 'דבר יום ביומו', (בו מובאים המאורעות שאירעו בכל יום מימות השנה במשך השנים שעברו) מובא ממגילת תענית, סיפור שאירע בכ"ה סיון:

ביום זה היו כמה טיעונים מצד אומות העולם כלפי היהודים, וכדלקמן:

בני ישמעאל באו וטענו שהיות וכתוב בתורה "ביום ההוא כרת ה' ברית את אברהם לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת", לכן מכיון שגם הם מזרעו של אברהם, אזי הם טענו "בואו ונחלוק עמכם" - גם לנו מגיע חלק בארץ ישראל.

ענה להם גביהה בן פסיסא: הרי כתוב "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם", וכן נאמר "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק". ומכאן מוכח שאין לכם שום חלק בארץ ישראל. וכאשר שמעו זאת - "ברחו להם".

לאחר-מכן באו הכנעניים וטענו שארץ כנען שייכת להם, היות וכתוב בתורה "ארץ כנען לגבולותיה" ולא "ארץ ישראל". ענה להם גביהה בן פסיסא, שבתורה כתוב גם "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", ומכיון שאתם עבדים, הרי ידוע הדין "מה שקנה עבד קנה רבו", וממילא הארץ שייכת ליהודים. ולא עוד, אלא שיש הרבה שנים שהייתם צריכים לעבוד אותנו ולא עשיתם כך, וממילא אתם צריכים לשלם על כך! וכאשר שמעו זאת - "ברחו והלכו להם".

לאחר-מכן הגיעו המצריים וטענו - "מתורתם אנו מביאים עליהם ראיה", שכתוב בתורה "ושאלה אשה משכנתה . . כלי כסף וכלי זהב", ומכיון ש"שישים ריבוא יצאו מאצלנו טעונים כסף וזהב יתנו לנו כספינו וזהבנו"! השיב להם גביהה בן פסיסא, שבתורה כתוב שבני ישראל עבדו במצרים כמה מאות שנים חינם בלא שכר, ממילא צריכים הם כעת לשלם להם על עבודתם! וכאשר שמעו זאת - "הלכו משם בבושת פנים".

למרות שהגמרא אומרת שבטלה מגילת תענית, מכל-מקום, יש ללמוד מסיפור זה הוראה חשובה מאוד לזמנינו:

מגיע גוי וטוען שארץ ישראל שייכת אליו היות והיא ארץ שבעה אומות. וכששומע זאת היהודי, הוא אומר שכיון שצריכים להתנהג בצדק ויושר, לכן אסור לעשות עוול לגוי, וכפי שכתוב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן בהלכות גניבה וגזילה, שגזל עכו"ם גם אסור. וממילא, הוא טוען, יש לוותר לו על שטחים מארץ ישראל.

כששואלים את אותו יהודי אם הוא מניח ארבעה זוגות תפילין, הוא אומר שאינו יודע כלל מה זה. כששואלים אותו האם הוא מניח שני זוגות תפילין, הוא עונה: הלואי וזוג אחד הייתי מניח! אך כאן פתאום הוא נזכר בהלכה וטוען שצריכים לנהוג על-פי צדק ויושר ואסור לעשות עוול לגוי!

וכששואלים אותו מדוע הוא עושה עוול ליהודים?! הרי ארץ ישראל שייכת ליהודים! הוא עונה: האם משום שאני עושה עוול ליהודים, אני צריך לעשות עוול גם לגוי?!

׳החזקת השטחים גורמת לשפיכת דם יהודי׳ - היפך דעת מומחי הצבא!

ובנוסף לאותו יהודי, באים גם אלו הטוענים שהם מדברים בשם התורה (על-דרך מה שהמצריים אמרו ש"מתורתם אנו מביאים ראיה" - שגם אותם מצריים דיברו כביכול 'בשם התורה'), וטוענים, שעל-פי תורה צריכים להחזיר שטחים מארץ ישראל לבני מצרים כפשוטו!

בתורה כתוב בפירוש "ולא תחנם", ודרשו חז"ל "לא תתן להם חניה בקרקע". כלומר, שאסור לתת להם שטחים מארץ ישראל, וכל אחד יודע הרי מה הם גבולותיה.

ואילו הם אומרים שעל-פי תורה צריכים להחזיר שטחים מארץ ישראל, מכיון שזה קשור בפיקוח-נפש שהוא ענין חמור ביותר בתורה הדוחה את כל התורה כולה, וממילא - הם טוענים - מה ייצא מכך שנחזיק בחלקת אדמה כשבעקבות כך נשפך דם יהודי?

והם מחזיקים בדיעה זו, בה-בשעה שכל מומחי הצבא והבטחון אומרים פה-אחד, שהחזרת שטחים בעבר הגדילה את הסכנה של כמה וכמה מבני ישראל!

כשדיברו כל הזמן אודות מסירת שטחים, שעליו ישנו האיסור של "לא תחנם", הם 'כבשו פניהם בקרקע' ושתקו, באומרם שאינם רוצים להתערב בפוליטיקה. ודוקא כשבא בהשגחה-פרטית יהודי - אמנם גביהה בן פסיסא - ואומר שאסור להחזיר שטח מארץ ישראל לגויים, היות שזה מגדיל את הסכנה ליהודים, פתאום הם מתעוררים עם יראת- שמים וטוענים שצריך להחזיר שטחים! שתקתם עד עתה - תשתקו גם הלאה!

ומדברים דיבורים אלו עוד בשם התורה, ממש כפי שעשו המצרים, כמדובר לעיל. ואותו אחד מנצל את העובדה שיש לו 'סמיכה' לרבנות ושהוא יושב בירושלים עיר הקודש, כדי לומר שהוא לא יבחר ולא יסייע עד שיבטיחו לו שמחזירים את השטחים למצרים!

וכאמור לעיל - ישנו איסור ברור של "לא תחנם". אמנם הוא צריך להיות באופן של
"אל תתגרה בגוי קטן" ואף "מפרנסין עניי עכו"ם", אך זה לא צריך כלל לפגוע בתוקף האיסור. ואם יש לך קושיא מפסוק, תתייגע להבין את התירוץ!

ודוקא כאשר היהודים יעמדו בתוקף ויאמרו שארץ ישראל שייכת להם על-פי התורה, זה יפעל גם על הגוי והלחץ יתמתן וירד.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת שלח, מברכים-החודש תמוז, תשל"ז)

הלימוד מגביהה בן פסיסא - לא להתפעל!

בשנה זו חלה הקביעות של שבת מברכים חודש תמוז בכ"ה סיון.

במגילת תענית מסופר, מה שהתרחש ביום זה לפני אלפי שנים, ואילו לא היינו יודעים שזה התרחש אז - סבורים היינו שסיפור זה הודפס בעיתוני כ"ה סיון תשמ"א.

והיות וסיפור זה מובא בתורה שבעל-פה - שהיא חלק מהתורה - מובן שמפרטי סיפור זה יש ללמוד כיצד לנהוג כעת.

המאורע שהתרחש בכ"ה סיון הוא כדלהלן:

בני ישמעאל, בני מצרים ובני כנען, פנו בתלונות על היהודים - למי ששלט, ויכל לפעול עליהם - בטענה שהארץ בה דרים היהודים, אינה שייכת להם.

בני ישמעאל טענו אשר היא שייכת להם, היות וישמעאל הוא יורשו של אברהם; בני מצרים טענו אשר כל מה ששייך ליהודים, נלקח על-ידם מהמצרים בעת יציאת-מצרים, ואף הביאו לכך ראיה מהכתוב בתורה: "וינצלו את מצרים". ובני כנען טענו "ארץ כנען שלנו".

דרישתם, אפוא, מגוי זה היתה - אשר יפעל על היהודים שימסרו להם את ארץ ישראל.

בכדי להגיב על טענותיהם שלחו היהודים את 'גביהה בן פסיסא' - אשר לא התפעל מבני ישמעאל, מצרים וכנען, ובהוכחות מהתורה דחה את כל טענותיהם, ולא זו בלבד, אלא אף הוכיח להם שהם צריכים לשלם עוד ליהודים.

כיון שענה את התשובה בסגנון כזה אשר גם גוי הבין אותה, והיות שענה את תשובותיו על-פי התורה - "תורת אמת" - נתקבל המענה אצל אותו גוי. ובעקבות כך אמר (אותו גוי) לבני ישמעאל, בני מצרים ובני כנען: "תשובה ניצחת השיב אתכם אם אתם מחזירין תשובה - מוטב. ואם לאו - הרי אתם לו לעבדים". כששמעו זאת, ביקשו שלשה ימים בכדי לענות לו - וכלשון הסיפור: "הלכו ולא מצאו תשובה מיד הניחו בתיהם כשהם מלאים, שדותיהם כשהם זרועות, כרמיהם כשהם נטועות, הלכו וברחו להם".

ולכן - מסופר במגילת תענית - קבעו יום זה (כ"ה סיון) ליום-טוב [אמנם מגילת תענית נתבטלה אחר-כך - אך זהו רק בנוגע לענינים שלילים, אך יום-טוב זה, אף שנכתב במגילת תענית ולמרות היותו רק חלק מהתורה שבעל-פה - מכל-מקום מצויין לעד].

ולכן, יש להפיק מכך הוראה ברורה בכל שנה ושנה בהגיע התאריך כ"ה סיון, ובמיוחד שהמצב עתה, הוא בדיוק רב, כהמצב דאז!

וההוראה היא: שצריכים לנהוג כפי שהיהודים נהגו אז, ולענות על הטענות הנוכחיות - בדיוק כשם שענו אז. ובאם אכן ינהגו כך - לא רק שיערבו לכך שלא ימסרו חס-ושלום מאומה מארץ ישראל - אלא גם מה שכבר מסרו יקבלו חזרה מהם, מפני שזה באמת שייך ליהודים, ורק לפי-שעה נמצא ברשות הגוים.

״שלימות הארץ״ אינה ענין של ליובאוויטש - כך כתוב בתורה!

זה אינו ענין של ליובאוויטש, אלא זה ענין הכתוב בתורה. אך ישנם כאלה המפרשים שהיות וליובאוויטש גורסת כך - הרי זה נהפך לענין השייך לליובאוויטש בלבד, וממילא מדמיינים לעצמם, שכאשר הינם נוהגים היפך הכתוב ב'מגילת תענית' - אינם פוגעים בתורה - אלא בליובאוויטש בלבד. אך בפועל זהו השבח הגדול ביותר עבור ליובאוויטש -כפי שכל יהודי מתייחס בתור שבח לכך שאומרים שאם אין נוהגים כפי הכתוב בתורה -פוגעים בו!

אין כל צורך לעשות מכך מבצע ופעולה מיוחדת - אלא כל אחד צריך להפיק בעצמו את ההוראה הפשוטה והברורה כיצד יש לנהוג כאשר גויים טוענים שארץ ישראל שייכת להם.

אמנם זהו הפסד שעד עתה לא השיבו להם על-כך, ואם-כן מה יום מיומיים?! - אך על-כל-פנים, כאשר ישיבו להם מכאן ולהבא, יחסכו בכך את כל הבעיות.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת קרח, מברכים-החודש תמוז, תשמ"א)

היות שהסיפור עם "גביהה בן פסיסא" אירע בזמן הגלות - מובן שהוא שייך גם לימינו!

בספר 'דבר יום ביומו' המציין את המאורעות שאירעו בכל יום ויום, על הסדר של כל ימות השנה - מובא סיפור שאירע בכ"ה סיון, על-פי המבואר במגילת תענית.

ובהקדים:

סיפור זה מובא גם במסכת סנהדרין, אבל שם נאמר שסיפור זה אירע בכ"ד בניסן.

והנה, כאשר רוצים לתווך בין שני מקומות אלו ולומר שאין מחלוקת בדבר - מסתבר יותר לתקן את הגירסא שבגמרא על-פי הגירסא שבמגילת תענית. כלומר, שגם בגמרא צריך להיות התאריך של כ"ה סיון (ולא כ"ד ניסן).

וטעם הדבר: כאשר מתקנים את הגירסא שבגמרא בהתאם לגירסא שבמגילת תענית -הרי התיקון מתבטא בשינוי שני תיבות בלבד: כ"ה במקום כ"ד, וסיון במקום ניסן (מה-גם שבשני התיבות סיון וניסן ישנם ג' האותיות ס', י', ן', כך שהתיקון אינו גדול כל כך). מה-שאין-כן, אם רוצים לתקן את הגירסא שבמגילת תענית בהתאם לגירסא שבגמרא - הרי נוסף לכך שצריכים לשנות מכ"ה סיון לכ"ד ניסן, צריכים לשנות גם את המקום שבו מובא סיפור זה, כי הסדר של מגילת תענית הוא - שבפרק ראשון מדובר אודות חודש ניסן, בפרק שני אודות חודש אייר, ובפרק שלישי אודות חודש סיון. ועל-פי-זה - אם נאמר שהגירסא הנכונה היא כגירסת הגמרא, היו צריכים לכתוב סיפור זה בפרק ראשון של מגילת תענית (ולא בפרק שלישי). ולכן, מסתבר יותר לתקן את הגירסא שבגמרא על-פי הגירסא שבמגילת תענית - כ"ה בסיון.

במגילת תענית מובא סיפור שאירע בכ"ה סיון - בזמנו של אלכסנדר מוקדון, בזמן בית שני.

זאת אומרת: מאורע זה אירע בזמן שמצבם של בני-ישראל לא היה באופן של גאולה שלימה - כי בזמן בית שני היו בני-ישראל במעמד ומצב נמוך יותר מאשר בזמן בית ראשון,

כשם שבית שני היה למטה מבית ראשון, שהרי בבית שני חסרו חמשה דברים, ולכן נאמר בו "ואכבד" - חסר ה'.

ויתירה מזו: איתא בספרי קבלה שבזמן בית שני היתה ספירת המלכות במעמד ומצב נמוך יותר ממעמדה ומצבה במשך שבעים שנה של גלות בבל.

ואלו השואלים - היכן המקור לזה בנגלה דתורה?! - מפורש בגמרא: "משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל", ומכיון ש"מלאכי זה עזרא" , שהיה בהתחלת בית שני, מובן - שזמן בית שני היה נמוך יותר אף משבעים השנה של גלות בבל - היות שבכל שבעים השנה של גלות בבל היתה נבואה בישראל (נביאים אחרונים על-כל-פנים), מה-שאין-כן בזמן בית שני, שרק בתחילתו היה מלאכי (עזרא), מהנביאים האחרונים.

והנה, כשם שסיפור זה אירע כאשר בני-ישראל לא היו במעמד ומצב של גאולה שלימה, מובן - שסיפור זה שייך גם לימינו אלו, כאשר נמצאים בחשכת הגלות.

ובפרט שסיפור זה שייך במיוחד לימינו אלו, ועד שאין כל צורך לבאר מהי ההוראה הנלמדת מסיפור זה בנוגע לימינו אלו, כי הדבר מובן מעצמו, כדלקמן.

תוכן הסיפור הוא:

"בכ"ה בסיון איתנטלו דימסנאי (עוררין בעלי חמס שהיו רוצים ליטול חלק) מיהודה ומירושלים. כשבאו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה, ובאו עמהם שתי משפחות רעות, כנענים ומצרים, אמרו מי ילך וידון עמהם, אמר להם גביהה בן פסיסא . . אני אלך ואדון עמהם . . אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם.

אמרו ישמעאלים: כתוב בתורה "ביום ההוא כרת ה' את אברהם לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת", ואנו מזרעו של אברהם - כיון שישמעאל בן אברהם - ולכן, נחלוק עמכם. השיב להם גביהה בן פסיסא: כתוב בתורה "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות". וכתוב בתורה "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" - ברחו להם.

ועוד באו כנענים ואמרו ארץ כנען שלנו היא, שכן כתוב בתורה "ארץ כנען לגבולותיה". אמר להם גביהה בן פסיסא: וכי יש גזר דין שמקצתו בטל ומקצתו קיים, הרי כתוב בתורה "ויאמר ארור כנען עבד עבדים", עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי. ולא עוד, אלא שיש לכם שנים הרבה שלא עבדתם אותנו. אמר להם אלכסנדר: תשובה ניצחת השיב אתכם, אם אתם מחזירין תשובה הרי מוטב, ואם לאו הרי אתם לו לעבדים. אמרו תן לנו זמן ג' ימים. הלכו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם. תנא: אותו שנה שביעית היתה, ועשו אותו היום יום טוב.

באו המצרים ואמרו בתורתם אנו מביאין עליהם ראיה. שנאמר "ושאלה אשה משכנתה", ס' ריבוא אנשים יצאו מאצלינו כולם טעונין כסף וזהב, שכן כתוב בתורתם "וינצלו את מצרים". יתנו לנו כספינו וזהבינו. אמר להם גביהה בן פסיסא: כלום אתם מביאין ראיה אלא מן התורה. כתוב בתורה "ומושב בני-ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה". ס' ריבוא היו אבותינו והעבידום בחומר ובלבנים ובכל עבודה חנם בלא שכר, ראו כמה פעולתינו לנו לכל יום ויום סלע לכל אחד ואחד ביום, ישבו פילוסופים וחשבו ולא הגיע למאת שנה עד שהיתה כל מצרים שלהם, הלכו משם בבושת פנים". עד כאן תוכן הסיפור.

כשמדברים עם גוי בתוקף - הוא בורח ואף משאיר ליהודים את נכסיו!

מסיפור זה רואים שכאשר יהודי מדבר עם אומות-העולם באופן המתאים. כלומר, שהוא אומר להם בפשטות ובתמימות שכך וכך כתוב בתורה (ב"בייבל" - כפי שזה נקרא בלשונם) - הנה אפילו כאשר הדברים נאמרים על-ידי יהודי פשוט ביותר, ואפילו יהודי "גבן" (כגביהה בן פסיסא), למרות זאת, מאחר שדבריו הם דברי התורה - הרי הדברים פועלים את פעולתם.

ומובן, שזוהי גם טובתם של אומות-העולם - כי כאשר הם הולכים ובורחים להם (כבסיפור הנ"ל), אינם ניזוקים כלל, אלא הם נשארים שלמים בגופם ונפשם, מאחר שהם מתנהגים באופן המתאים אליהם.

ולא זו בלבד שהם הולכים ובורחים להם (ובמילא אין צורך להילחם עמהם), אלא הם עוד משאירים בתים מלאים שדות זרועות וכרמים נטועים - כפי שאוהבים נוהגים, ולא כשונאים, שגם כאשר נאלצים לברוח, שוברים והורסים הם את הכל, כדי שהשונא לא יוכל להנות מדברים אלו.

וההוראה מזה בנוגע לימינו אלו - פשוטה וברורה, ואין צורך לפרט זאת!

ויהי רצון שגם כאשר נמצאים בימי הגלות האחרונים, יעמדו בני-ישראל בתוקף התורה, ויחזיקו בכל שטחי ארץ ישראל שניתנו להם על-ידי הקב"ה, ועד שגם אומות-העולם יכריזו ששטחים אלו שייכים לבני-ישראל, ולכן מסייעים הם לבני-ישראל בענין זה, על-דרך ובדוגמת היעוד דלעתיד לבוא - "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך".

ובקרוב ממש זוכים לשלימות כל ארץ ישראל לגבולותיה, כולל - "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך", ארץ קני קניזי וקדמוני, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, שינצח כל האומות שמסביבו - כפסק הרמב"ם, ולאחרי-זה - יבנה בית-המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, שאז "הרי זה משיח ודאי", "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

וכל זה נפעל על-ידי מעשינו ועבודתינו, שעל-ידי-זה מאירים את העולם באור התורה ומצוותיה - בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת שלח, מברכים-החודש תמוז, תשמ"ב)