ערב שבת אחרי חצות

כאשר האדם נברא, ה' ציווה אותו שלא לאכול מעץ הדעת, והזהיר אותו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות".

בא הנחש ופיתה את חוה לאכול מן העץ. התפתתה חוה, אכלה ואף האכילה לאדם. ה' העניש אותם ואת הנחש, אך אדם וחוה לא מתו מיד. חוה חיה לפחות עוד 130 שנה לאחר מכן, ואדם הראשון מת רק כעבור 930 שנה.

חכמינו ז"ל מבארים שלולא חטא עץ הדעת, היה אדם חי בחיים נצחיים, ובעקבות החטא אדם הראשון נקנס במוות, ומת באותו יום. כיצד? מבואר במדרש "כך אמרתי לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אין אתם יודעים אם יום משלי, אם יום אחד משלכם, אלא הרי אני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים, והוא חי תשע מאות ושלושים שנה".

כלומר אזהרת ה' הייתה על יומו של ה' שהוא "אלף שנה", ואמנם מת אדם הראשון באותו היום.

שנות עולם כנגד ימי השבוע

חכמינו מוסיפים ומלמדים שכל אלף שנה משנות העולם, הם כנגד יום מימי השבוע, עד שיום השבת שהוא היום השביעי הוא כנגד האלף השביעי.

ובלשונם: מזמור שיר ליום השבת - מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים.

על פי העיקרון הזה, אנו נמצאים כעת ביום השישי של ה', יום שבו מתכוננים לשבת שתיכף תבוא, וממילא מובן שעלינו להתכונן לגאולה האמיתית והשלימה שתיכף כבר באה.

אחר חצות

התנא הקדוש רבי אליעזר בן הורקנוס ("רבי אליעזר הגדול") כותב ש"שמונים וארבע שנים . . היא שעה אחת מיומו של הקב"ה".

החשבון הוא, היום נחלק לשתים עשרה שעות (ושעות הלילה אינם יום, אלא לילה), ובאם נחלק 1000 לשתים עשרה חלקים יצא לנו - 83.3, ואם נעגל לשעות שלימות יצא לנו שמונים וארבע.

לפי החשבון הזה, החל מחציו של האלף השישי (שנת ה'ת"ק) אנו כבר נמצאים לאחר חציו של יום השישי [בספרים מופיעה גם שיטה נוספת].

ביום שישי אחר חצות, ההכנות לשבת נכנסות כבר ל"הילוך אחר". על פי הקבלה הארת השבת כבר מתחילה להתנוצץ בכמה עניינים, והולכים לטבול במקוה.

לכן, כותב ה"אור החיים" הקדוש על שנת ת"ק "מקוים אנו כי הוא זה קץ גליותינו, ויתקיימו כל היעודים הרשומים, ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום".

ובאמת זכינו לכך שבשנים אלו ממש הייתה התגלותו של הבעל שם טוב הקדוש (התגלה בשנת ה'תצ"ד), וגילוי אור תורת החסידות שלו, שעל ידה מזרזים את הגאולה.    

מקורות: בראשית ב-ג. בראשית רבה יט, ח. סוף מסכת תמיד. פרקי דרבי אליעזר פ"ז. פע"ח שער השבת פ"ג. אור החיים פינחס כו, יט. סה"מ תש"י ע' 245. ספר השיחות תש"נ ח"א ע' 254 ואילך.