מה יהיה בימות המשיח?

הייעודים הגשמיים – אמצעי לעבודת ה’

בהלכות תשובה מסביר הרמב”ם שההבטחות הגשמיות שבתורה, כמו שובע, שלום ובריאות, אינן השכר האמיתי על קיום התורה והמצוות. מטרתן היא להסיר את כל המניעות לעבודת ה’, כדי שעם ישראל יוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך מנוחה והרחבה גשמית. לכן, חכמים השתוקקו לימות המשיח - לא כדי ליהנות משפע גשמי, אלא משום שאז תהיה האפשרות לעבוד את ה’ בשלמות, ללא הפרעות.

רעיון זה מופיע גם בשלוש ההלכות הראשונות בפרק האחרון של הלכות מלכים, אך שם הרמב”ם מוסיף נקודות חדשות.

ימות המשיח - שלמות קיום התורה בדרך הטבע

בפרק הראשון הרמב”ם מתאר את תפקידו של מלך המשיח: להחזיר את מלכות דוד כראשונה, לבנות את בית המקדש, לקבץ את נדחי ישראל ולהחזיר את כל מצוות התורה לקיומן המלא. לאחר מכן הוא מדגיש שאין צורך שהמשיח יעשה ניסים או ישנה את סדרי הטבע. התורה היא נצחית, ואין להוסיף עליה או לשנות אותה כדי שתתקיים בשלמות.

גם בפרק השני כותב הרמב”ם שאין לחשוב שבימות המשיח יתבטל מנהגו של עולם. העולם ימשיך להתנהל בדרך הטבע. הפסוק "וגר זאב עם כבש” הוא משל לכך שישראל יחיו בביטחון עם אומות העולם, ולא יהיו עוד מלחמות ורדיפות. לכן, כל מה שנדרש כדי שישראל יוכלו לקיים תורה ומצוות בשלמות הוא ביטול שעבוד המלכויות והחזרת מלכות ישראל, ולא שינוי במעשה בראשית.

שלמות העולם כולו

אולם בהלכה האחרונה מוסיף הרמב”ם תיאור רחב יותר של ימות המשיח. כאן הוא כבר אינו מדבר רק על התנאים הדרושים לישראל, אלא על שלמותו של העולם כולו. לכן הוא כותב: "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה", אלא תהיה טובה ושפע לכל העולם, עד ש”כל המעדנים מצויין כעפר”. זהו שפע גדול בהרבה מן הנדרש רק כדי לאפשר את עבודת ה’.

גם מבחינה רוחנית יש חידוש. בהלכות תשובה נאמר שישראל יהיו פנויים ללמוד תורה ולעשות מצוות, ואילו כאן הרמב”ם כותב ש”יהיה עסק כל העולם לדעת את ה’”. כלומר, לא רק ישראל, אלא כל האנושות תפנה את עיסוקה להכרת ה’.

יתרה מזו, הרמב”ם מוסיף: "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד”. זוהי מדרגה גבוהה יותר, שבה ידיעת ה’ אינה רק עיסוק מרכזי, אלא העיסוק היחיד. לכן הוא מסיים בפסוק: "מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים", המתאר עולם שכל מציאותו חדורה בידיעת ה’. נמצא שבהלכה האחרונה מתאר הרמב”ם לא רק את שלמות עבודת ישראל, אלא את השלמות העתידה של העולם כולו, בגשמיות וברוחניות כאחד.

(על פי 'הדרן על הרמב"ם', ספר השיחות תנש"א)