אהבת ישראל במבחן

במוצאי שבת זו, ז׳ בחשוון, נתחיל בארץ ישראל לומר בתפילת העמידה את הבקשה "ותן טל ומטר לברכה”. אחרי תקופה ממושכת, כשהאדמה זקוקה למים והחקלאים מייחלים לגשמי הברכה, פונה עם ישראל אל הקדוש ברוך הוא ומבקש את אחד הצרכים הבסיסיים ביותר לקיומו. אבל דווקא התאריך שבו מתחילים לבקש גשם מגלה לנו מסר אקטואלי: לפעמים, אהבת ישראל גדולה כל כך, עד שהיא משנה אפילו את תחושת הצורך של האדם עצמו.

לחכות ליהודי

לכאורה, אין סיבה להמתין עם בקשת הגשמים עד ז׳ בחשוון. חג הסוכות הסתיים, והגיע הזמן שהגשמים ירוו את האדמה. ובכל זאת, קבעו חז״ל להמתין חמישה עשר יום נוספים, כדי לאפשר לאחרון עולי הרגל שה גיעו לחג הסוכות לבית המקדש, המתגורר במרחק רב, סמוך לנהר פרת, לשוב לביתו בשלום ובנחת, בלי שהגשמים יכבידו על דרכו.

המשמעות מדהימה. עם ישראל כולו דוחה את בקשת הגשמים, צורך קיומי הנוגע לפרנסת הציבור ולגידול המזון, בגלל יהודי שעלול להצטער אם יירטב בדרכו. יודגש כי אין מדובר בסכנת חיים, אלא באי־נוחות של האדם ההולך בדרך. ואף על פי כן, צורכי העם כולו ממתינים בסבלנות למען טובתו של היחיד.

הרבי שליט״א מלך המשיח מעמיק בנקודה הזאת ומעלה שאלה: כיצד ניתן לדחות את הבקשה על צורך חיוני כל כך, כאשר ההלכה עצמה מחייבת את האדם לבקש מהקדוש ברוך הוא את צרכיו? יתרה מכך, אם הגשמים נחוצים כל כך, כיצד אפשר להעדיף את נוחותו של אדם אחד על פני הצורך של הציבור כולו?

התשובה חושפת עומק נפלא באהבת ישראל. כאשר יהודי חדור באמת באהבת הזולת, הוא אינו מסתפק בהחלטה לוותר למען האחר, תוך תחושת החמצה או צער. הוא מגיע למצב שבו עצם האפשרות שיהודי אחר יצטער גורמת לו שלא לרצות כלל בדבר שעלול להביא את הצער הזה.

להרגיש אחרת

כאשר יהודי יודע שהגשם עלול להרטיב את הולכי הדרכים, הוא אינו מרגיש עוד את הצורך האישי שלו בגשם באותה שעה. ממילא, אין כאן רק דחיית צורך אישי מפני צורך הזולת, אלא שינוי פנימי באופן שבו האדם תופס את צרכיו האישיים שלו. טובתו של יהודי אחר נעשית חלק בלתי נפרד מעולמו האישי.

זהו מסר אקטואלי לכל אחד מאיתנו. ישנם רבים המדברים על אחדות, מכריזים על אהבת ישראל ואף עושים מעשים טובים למען הזולת. המבחן האמיתי מתחיל כאשר צורכי האחר מתנגשים עם הנוחות שלנו, עם התוכניות שלנו או עם מה שנראה לנו חיוני והכרחי.

האם אנחנו מסוגלים להתחשב במי שעומד מולנו ולראות את המציאות גם מנקודת מבטו של הזולת? האם אנחנו מוכנים לא רק לוותר על משהו למענו, אלא גם לשנות את סדר העדיפויות שלנו מתוך אכפתיות אמיתית?

ז׳ בחשוון מזכיר לנו שבקשת הגשם אינה עומדת בניגוד לאהבת ישראל. להפך: חז״ל מלמדים אותנו כי גם כאשר מדובר בצורך של כלל ישראל, אי אפשר להתעלם מהיהודי היחיד שבדרך. וכאשר אהבת ישראל חודרת ללב באמת, טובתו של הזולת אינה עניין צדדי, אלא חלק מחיינו.

ומתוך אחדות אמיתית, נזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה, שבה יתקיים הייעוד "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה" ותיכף ומיד ממש.