"אנחנו צריכים להסתכל על 99% הכוס המלאה" | ראיון עם יהורם גאון

"מחלוני אני רואה, רחוב כמו נהר גואה ואנשים לעבודת יומם הולכים. ותינוקות של בית רבן, עם הילקוט שעל גבם ובידיהם כמה ענפי הדס פורחים. פתאום זה בא ומתבהר, ולעצמי אני אומר לא תנצחו אותי. לא מנצחים אותי, כל כך מהר“

שיר זה, שנכתב והולחן בידי נעמי שמר, בוצע על ידי יהורם גאון, והפך לאחד המזוהים עמו, אולי זה המבטא את דרכו הייחודית לאורך השנים בציבוריות הישראלית.

יהורם גאון, כיום כבר למעלה מגיל גבורות, ממשיך לכבוש את הבמות ועושה חיל בקריירת המשחק והבידור, בו הוא בתפקידים שונים מזה כיובל שנים. השיחה עמו לעיתון הגאולה קולחת ומעשירה במיוחד. במהלכה הוא לא פעם נשנק בהתרגשות כאשר הוא נזכר בבית אבא, או בדמויות שליוו אותו בצעירותו ועיצבו את דמותו, אך יחד עם זאת אופטימי ומלא תקווה בנוער ובעתיד המצפה לנו.

על רקע הקיטוב שנראה שהולך וגדל, בליבויים של אינטרסנטים שונים המבקשים להעמיק את הקרע בין חלקי העם, פנינו לשמוע מה יש לומר למי שכבר ראה תקופות רבות בדורנוף, אל מול גלי השנאה והפילוג?

בדרכך הייחודית במוזיקה ובכלל, השכלת לשלב את חלקי העם, מזרח ומערב, וזוהי גישתך אותה אתה גם מעביר בתוכניותיך השונות בתקשורת. כמי שמבקש לקדש את המאחד, מה הינך יכול לומר על המצב העכשווי?

הגישה שלי מגיעה מתוך הסיפור בתורה על 'מי מריבה', שם אנו פוגשים את המתאוננים, אלו שהתלוננו, ואת הגישה שלהם אנו מוצאים גם בהמשך, לא רק במי מריבה. הגישה של 'למה הבאת אותנו כאן, למות במדבר הזה'? הקריאה 'רוצים חזרה למצרים, לסיר הבשר'.

תמיד אני שואל את עצמי שאלה מעניינת: הרי הסיפור הזה הולך איתנו לאורך כל ההיסטוריה שלנו. אנחנו שומעים כל הזמן את אותה תלונה שהפנו אל משה. אז מה ניתן ללמוד מכך?

והתשובה פשוטה: מהסיפור הזה אפשר ללמוד, שהאנשים שהתלוננו אינם 'קול ישראל' של אז.

מספיק שמתוך קבוצה של אלף איש, שני אנשים צועקים - השניים האלו ייזכרו לדורות. כי הרוב, שהוא הרוב הדומם, מקבל ומברך את המצב כמו שהוא, ממשיך הלאה ואיננו רשום בהיסטוריה. הוא איננו נכתב בספרי הקורות.

בכל מקום, הצעקנים הם בסך הכל אחוז מאוד מסוים, מאוד קטן, אבל הם היוצא מן הכלל. כשהם באים אל הרדיו, באים אל הטלוויזיה, באים אל החדשות, באים אל העיתון, אתה שומע רק אותם. ויש פה איזה מקסם שווא, מין רמיה שזה המצב או שככה חושבים ההמונים והרבים.

אני מנסה לומר, שהקול שנשמע בפומבי, איננו בהכרח כל העם. הוא איננו 'קול ישראל'.

ואיך אנו יכולים להקביל את הדברים למצב הנוכחי, בישראל של היום?

הדבר הזה הולך לכל אורך ההיסטוריה שלנו. תמיד תשמע ששם לא היה טוב, ושם לא היה טוב, וכאן לא היה משובח, וכאן היה הזוי, וכאן היה רופס. וזה תמיד בסך הכל אחד או שניים או שלושה, שהגיעו אל הכתובים ואל אמצעי התקשורת.

הם יוצרים את הרושם שהם הרוב, וזאת הטעות הגדולה שלנו.

אם אנחנו רוצים לדעת מה באמת קורה כאן בישראל, צריך להסתכל אחורה על מה שמתחולל פה בשבעים השנים האחרונות.

לאורך כל השנים הללו, תמיד היו את אלו שבכו ואמרו איזה מין דבר זה, איזו מין ארץ זו, לאן נגיע, הנה אנחנו לפני תהום, הנה אנחנו לפני משבר, הנה אנחנו לפני קריסה. ושום דבר לא קרה! מה שקרה זה בדיוק הפוך - אנחנו פורחים. פורחים בבריאות, פורחים בכלכלה, פורחים במדע ופורחים בצבא. אין דבר בשנים האלו שלא עשינו. דברים שבמדינות אחרות לקח להם שלש מאות שנה של היתכנות ונוכחות.

עשינו את הבלתי יאומן. הרי אי אפשר פשוט להאמין איזה מין נס קורה כאן, בארץ הזאת, בשבעים השנים האלו. ולמרות כל זאת, כל הזמן יש מי שמתלוננים שזה ממש לא בסדר ושזה ממש עוד רגע לפני קריסה. מה שקרה פה זה שאחרי אלפיים שנה של ארץ שהייתה כמעט חריבה לגמרי, נבנתה כאן ארץ עתיקה - מחדש. (מספיק לקרוא את הכתבים של האנשים שעברו בעבר בארץ, כמו בנימין מטודלה וכל האחרים, כדי לדעת מה בדיוק היה בארץ הזו. עד כדי כך, שכבר אז אמרו, שעד שלא יחזרו הנה האנשים שגורשו מכאן, הארץ תישאר חרבה). מה שקרה פה, זה מין דבר פלאי, שמימי, בלתי מושג ע"י המוח האנושי. אחרי אלפיים שנה, חוזרים לכאן לאותה ארץ, אל אותם משעולים, אל אותם הרים, שנביאים פה הסתובבו, שהשופטים הילכו פה, שהמלכים הייתה להם כאן ממלכה, ומדברים באותה שפה.

זה כאילו אלפיים שנה קפאו, וחזרנו ישר לאותו מקום. מה זה אם לא נס?

וממה כל הפלא הזה צמח? מאנשים שהגיעו מגיא הריגה, אנשים מוצלים מתוך אש, הם אלו שהקימו בתוך שבעים שנה מערכת מדינית שאין אח ורע בהישגיה. רק לדוגמא, בתחומי ההייטק והסייבר הפכנו לטובים ביותר. מגיעים לכאן מכל העולם רק כדי ללמוד כאן איך כל ההייטק והסייבר עובדים.

ומה אנו מבינים מכל זה? מה המסר?

צריך להסתכל על הכל מהמבט הזה. לראות שזה נס שחזינו בו במו עינינו, איך המקום הזה שלפני 70-80 שנה היה מין דבר לא ברור בכלל, עם שכמעט נכחד לגמרי, ופתאום כל סיפור הנס המופלא הזה שהזכרנו.

לא לשכוח איפה אנחנו נמצאים - אתה הולך בענתות, אתה הולך בחברון, אתה הולך בבית לחם, אתה הולך בכל המקומות, אתה יכול לקחת תנ"ך במקום ווייז. אתה מסתובב בארץ ואתה בן-בית, ואתה מסתובב עם "הוויז שלנו" ואתה רואה את כל המקומות. הכל קיים, הכל פה, הכל נמצא וחיכה לנו.

אז אני חושב שזו צריכה להיות ההסתכלות, ולא ההסתכלות ההפוכה של הצעקנים שצועקים. בכל דור צועקים, אבל לא הם קולו של העם, הם קול הצעקה, ורק בגלל שהם צעקו שמעו אותם, שמעו את דברם או שומעים את דברם. אבל רוב העם הוא נפלא, נהדר, מוצלח ומאמין.

בעבר, יצא כמה פעמים שאתה בעצמך התייצבת והגנת כנגד כל מיני קולות שקראו לקיטוב ומחלוקת. נשאת דברים בזכות הציבור החרדי בכלל, וגם באופן ספציפי יצאת להגנתו של חסיד חב"ד שמנעו ממנו להיכנס לקניון רמת אביב. מאיפה שאבת את העוז ללכת נגד אלו שקראו להחרים?

יש לי תשובה ברורה לדבר הזה. אם שואלים אותי מי אני - אז אני עונה "יהודי-ישראלי". לפי הסדר הזה. אם אני מחליף את הסדר, אז אני מאבד את הזיקה שלי למקום הזה ולארץ הזאת. כישראלי בלבד, אני יכול להיות בכל מקום.

יהודי-ישראלי זה הסדר. אם אין את היהודי ראשון ואת הישראלי שני, אין לנו שום קשר למקום הזה. אין לנו זיקה למקום הזה, להיסטוריה שלו.

אני נושא איתי היסטוריה של 4,000 שנה אחורה, ככה אני חש. אני חייב לחוש את הדבר הזה ואת ההיסטוריה מאחורי. אני חייב לחוש את ההיסטוריה של הסבא שלי שהיה מקובל בישיבת 'בית א-ל', שקבור בהר הזיתים. ולמה הוא קבור בהר הזיתים? ולמה הוא קבור בדיוק מול שער הרחמים? מפני שזה מה שהוא רצה וזה מה שהוא ביקש - להיות בין הראשונים שירוצו ביחד עם המשיח לתוך העיר. אני בא מהמקום הזה, משם אני בא.

ספר לנו מעט על השורשים המשפחתיים שלך.

תשמע, החינוך בבית שלי היה כזה. אבי היה מורה, סבי היה מקובל בישיבת בית א-ל. אמנם יש איזה פחת בהעברת המורשת ההיא החזקה של סבי המקובל, שישב שמה וניסה בין האותיות למצוא קשר לסודות הגדולים, לבין ימינו אלו. אין מה לעשות, זה ככה. אבל אני מנסה, במה שאני יכול, לשמור על אותה מורשת ועל אותה מסורת.

לנכד הראשון שלי היה בר-מצווה לא מזמן. הדבר הנכון ביותר שעלה בדעתי לעשות, זה ללכת לישיבת בית א-ל, שם ישב סבי, ולהראות לו בדיוק את המקום בו ישב הסבא-רבא שלו. אמרתי לו "הנה אתה רואה? זה המקום". והוא בא לפה, ומספר לסבא-רבא שלו שהוא עכשיו קורא את הפרשה שלו בתורה.

אני רואה בזה את הקשר, ואני רואה בזה הכרח. אסור להיות מנותק מן הדברים הללו, מפני שאם אני לא רואה את עצמי בקשר עם העבר שלי, אז העתיד שלי, מבחינת הדורות, הוא לוט בערפל.

ואת המסר הזה אתה מעביר גם לציבור בכללותו, לא רק בחיק המשפחה?

עשיתי סרט שקראתי לו "מטולדו לירושלים", על העץ המשפחתי שלנו, על פי ספרו של אבי ז"ל "יהודי המזרח בארץ ישראל". בסרט תיעדתי את המקום בו העלו יהודי בשם "גאון" על המוקד, בשל היותו יהודי. זה האדם הראשון במשפחתנו שיש תיעוד ששם משפחתו היה גאון. ככה פתחתי את הסרט. רציתי בסרט גם להראות לאן הלכו כל היהודים הספרדיים שגורשו, ואיך בכל מקום שהלכו אליו הייתה להם השפעה.

אני רואה בזה נדבך, אני רואה בזה יסוד, אני רואה בזה תשתית. אם אין לנו את זה, אין לנו כלום. אנחנו חייבים את הקשר הזה לעבר, שיבטיח את ההמשך ואת העתיד שלנו כאן בארץ הזאת, את הזיקה לאדמה הזאת שהייתה פעם מלכות של מלך יהודי. עם כל זה שרוצים לגרום לכך שנחדל להאמין שכך היה או שזה בכלל סיפור של האדם. אבל זה היה גם היה.

לא מזמן עשיתי קריינות לסרט על חברון. זה פשוט היה. באמת אדם בשם אברהם קנה את מערת המכפלה במיטב כספו. הוא קנה את זה בכסף מלא, 400 שקל כסף מעפרון החתי (גם יש בקרב עם ישראל את האמונה שזה פתח לגן-עדן).

לאן שלא נלך, מה שלא נאמר, אם זה בצפון ואם זה בדרום - אנחנו הולכים בצעדים של אבותינו שהלכו כאן. אם אין לך את התחושה הזאת שאתה ממשיכם של אבותיך במקום הזה, בארץ הזאת - אז גם מיאמי זה טוב.

***  

ומה יש לענות לכל אלו שמבקשים להדגיש שוב ושוב את המפריד בינינו, את הפילוג בתוך העם היהודי? מה יש לענות לאלו המבקשים להשכיח את אותו עבר מפואר?

לא לענות בכלל. רק לעשות מה שאתה חושב לנכון, זה הכל. זאת הדרך, וזה בפירוש מה שאני עושה.

האנשים שהגיעו לכאן בעליות הראשונות, אפילו אנשים כמו ביאליק, כמו ברל כצנלסון, הם ראו בהדרתה של הדת - אסון. זה לא יעבוד בלי זה. זה החיבור שבין האיש הישראלי שנמצא כאן, בארץ ישראל, ובין האדמה הזאת, שהיא ארץ ישראל.

גם אדם שאין לו את כל הסממנים הדתיים החיצוניים, צריך להאמין בקשר שלו אל הארץ הזאת, אפילו בזכותה של ההיסטוריה רבת השנים, 4,000 שנה אחורה. אפילו אם זה רק בזכות סיפורים על אבות אבותינו, שקנו בכסף מלא את מערת המכפלה. אתה צריך לדעת שאתה קשור אל המקום הזה, ושאתה בקשר בל יינתק מן העבר שלך.

לפני תקופה קצרה נפטר פרופ' אליעזר שביד, פילוסוף גדול שהקפיד לבטא את זהותו בהליכה לבית הכנסת ובשמירת המצוות. הדבר שהכי חרה לו הוא שהוציאו החוצה מתוך בתי-הספר את כל עניין המסורת. היום לומדים שם תנ"ך בערך שעה, אני למדתי בבית הספר הלא-דתי בבית הכרם, ובכל יום היה לנו שיעור בתנ"ך. היה לי מורה לא-דתי בשם יצחק שלו (אביו של מאיר שלו), שהיה לוקח אותנו עם ספר התנ"ך, והיינו מסתובבים בירושלים של לפני 60 שנה, והוא היה מראה לנו את המקומות בהם צעדנו, לפי הספר. "בירושלים אתה לא צריך תמונות בספר ההיסטוריה שלך", הוא היה אומר, "מספיק שאתה פותח את החלון, מחזיק את הספר תנ"ך ביד, והנה הכל מולך. הנה גיא בן-הינום, הנה עמק רפאים, הנה הר הבית, הנה בריכת השילוח, הנה העליה, הכל נמצא כאן. זהו התנ"ך".

כך גם אנשים רבים, שאמנם בסממנים החיצוניים לא חבשו כיפה או נחשבו כ'דתיים', אבל ביטאו בהתנהגותם את הקשר שלהם לארץ הזאת, ובזה לא היה דתי מהם. היום, ברגע שאתה אומר "דתי" אתה ישר רואה בן אדם לבוש בבגדים מסוימים ובסממנים חיצוניים. אבל הקשר למסורת ולדת הוא לא חיצוני, זה צריך להיות בתוך תוככי הלב.

נכון מאוד. חשוב לציין כי הרבי שליט"א מלך המשיח אומר שאין כזה דבר יהודי "חילוני". חילוני זה לשון חולין, וכמו שנכתב בספר התניא, כל יהודי הוא קודש קודשים, הוא "חלק אלוקה ממעל ממש".

אני יכול לספר לקוראים, איך היו נראים החגים אצלנו בעבר. איך כולנו היינו מחוברים למסורת. אני כל כך עצוב בשביל בני הנוער האלו, שבית הספר הרגיל, הממלכתי, לא מעניק להם את הדברים שאיתם גדלנו.

קח את פורים אליו אנו מתקרבים. תחפושות היו קיימות אצל כולם, בזמנו הרבה רצו להתחפש לחיילים, משה דיין וכו', ואני, בזכות הסבא-רבא היה לי מין בגד - גלימה כזאת. אני זוכר שפעם או פעמיים גם התחפשתי איתה לרב. אבל לא זה הסיפור, הסיפור הוא שאתה לוקח דרך החג את המסורת הלאה, לדורות הבאים. החכמים שלנו, חז"ל, הכניסו אל תוך הסידור והספרים את המנהגים, שמתוכם כל אחד יכול לדעת את ההיסטוריה, ומתוך קיומם גם אפשר ללמוד להיות בן אדם טוב יותר.

מה זה כל הסיפור הזה של פורים? כפי שכתוב במגילה, עושים את המצוות האלו "ביום ארבעה עשר לחודש אדר . . ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". באים חז"ל ונותנים לנו מסר לדורי דורות: יש לך חג, ואתה שמח, ואתה גם מתחפש וזה, אבל העיקר - אתה לוקח מן הבית ונותן לזולת.

אני זוכר את עצמי כילד קטן, עובר מבית לבית עם חבילות. אתה נותן לבית הזה ומקבל מהם, ואז נותן לבית השני ומקבל מהם. אתה לומד את המסר הנפלא הזה של הנתינה - דרך חג, וזה מנהג שהוא פשוט מובנה לנו לתוך הלוח היהודי.

אצלנו היו מנהגים כאלו גם בחגים אחרים. לדוגמא בט"ו בשבט: היינו מעמידים מנורה במרכז הבית, ומתחת למנורה הזאת של ט"ו בשבט הייתה צלחת מכוסה במטפחת תחרה. כל אחד מבני הבית - הילדים מתוך דמי הכיס, וההורים מתוך כספם, היו מרימים את המטפחת וכל אחד שם מטבע. אחר כך, אבא שלי היה לוקח את הכסף הזה והולך ומחלק אותו לעניים.

מנהג מעניין, למה דווקא מתחת למטפחת?

הסיפור של המטפחת הוא מתן בסתר. אתה לא מראה כמה תרמת, ובדרך עקיפי-עקיפין אתה לומד שאם אתה תורם - אז תתרום בסתר ותיתן בסתר.

אם אתה מחסר את זה, אם אתה מודיע על נתינתך בחצוצרות - יותר טוב שלא תיתן. כי התרומה הזאת לא שווה חצי גרוש.

אם אנחנו מדברים על מנהגים ומקורותיהם, אז גם יצא לי במהלך השנים לגלות כמה מקורות למנהגים מסוימים שעברו אצלינו במסורת. לדוגמא בליל הסדר, יש מנהג ספרדי שיושבים עם ההגדות על הברכיים.

כשעשיתי את הסרט "מטולדו לירושלים", התחלתי להתחקות אחרי כל מיני מנהגים ממנהגים שונים, וגיליתי גם מה מקורו של המנהג הזה, אותו נהגנו בבית אבא. וזה התחבר לי גם עם זה שבליל הסדר נוהגים להשאיר את הדלת פתוחה לאליהו הנביא, ואולי לדבר הזה היתה גם משמעות פרקטית כדי להינצל מאויבינו.

אני מבקש רגע מהקורא לחבר את זה לפרקטיקה. ליל הסדר, אני יושב עם ההגדה על הברכיים שלי, הדלת פתוחה, וזו בדיוק הדרך שבה ישבו האנוסים במרתף - עם דלת פתוחה, כדי לראות אם עוברים אנשי האינקוויזיציה והאוטו-דה-פה, כי אם הם עוברים והדלת פתוחה אז אפשר לשמוע אותם, ואז ישר מתכופפים ומסתירים את ההגדה שנמצאת על הברכיים.

המנהגים האלו שהגיעו 500 שנה אחר כך לירושלים, רק בדיעבד אנחנו מתחילים להבין אותם לאחור. הולכים אחורה, ומתחילים להבין מה מקורם של הדברים והמנהגים הללו.

אתן לכם דוגמא נוספת: במוצאי שבת היו שולחים אותי ללכת לספור 3 כוכבים כדי לראות שיצאה השבת, כמו שנוהגים בכל העם. אז יש כזה מנהג אצלנו שהיו אומרים "תיזהר לא להצביע על הכוכב, כי האצבע שלך תישרף". המקור למשפט הזה היה כנראה אי שם בספרד, כאשר אנוס שהיה יוצא במוצאי שבת וסופר שלושה כוכבים היה עלול להיתפס, וזה היה הסוף שלו. אז ההצבעה הזאת גרמה, 500 שנה אחר כך, למנהג בירושלים שלא מצביעים על כוכבים, כי "אתה מקבל כוויה".

זה כל מיני דברים שנכנסו לי כדרך מנהג מתוך הבית.

את תשעה באב אני זוכר טוב, כיצד היינו פשוט יושבים על הרצפה בבית, מול השקיעה בבית הכרם איפה שהתגוררתי, ואבי היה מספר מה קרה אז בדיוק, איך נהרס בית המקדש.

כפי שאמרתי, בתור ילד התעשרתי בעושר רוחני מדהים בבית שלי, ואני ממש מיצר על הילדים ובני הנוער היום, שגדלים בלי העושר התרבותי הנפלא הזה. זה כל כך חבל. אתה אומר משלוח מנות - אף אחד לא יודע מה זה. כשאתה אומר שבתשעה באב יושבים על הרצפה, אף אחד לא יודע על מה מדובר.

אז נשאלת השאלה - מה היום לדעתך יש בידינו כן לעשות כדי לשמר את זה, כדי להעביר את זה הלאה?

אני אגיד לך, יש בי אמונה גדולה שזה יקרה. כמו שזה יקרה במוזיקה.

נעמי שמר אמרה משפט נפלא: תמיד השעה 12 חוזרת. המחוג רץ, מתרחק ומתרחק, עושה קצת סיבוב, ולבסוף… הופ חוזר. כמו במוזיקה, שהיום זה רעשים, קצביים, כאלה ואחרים, ואני בא מתקופה של משה וילנסקי וסשה ארגוב, מלודיות נפלאות, דובי זלצר ונעמי שמר, והיום זה רחוק מזה. אז אני אומר את מה שאמרה נעמי שמר - זה ימשיך ויעשה את כל הסיבוב, ויחזור בדיוק לאותו מקום.

זה יחזור, הכל הכל יחזור, כי אין דרך אחרת. זה חייב לחזור, בדיוק כמו שהשעה 12 חייבת לחזור. בכל דבר - במוזיקה ובמסורת, וכמובן בהתנהלות בני האדם. וחשוב לי לציין, שאנו גם רואים כיצד המוסריות וההתנהגות עולה מדור לדור. אנו צועדים אל עבר הטוב האבסולוטי, אל עבר האור הגדול, הגנוז.

לפני כמה שנים, עשית סיבוב הופעות בבתי חב"ד בעולם, הכרת שלוחים של הרבי שליט"א מלך המשיח.

כן, בוודאי!

מה אתה יכול לומר על השלוחים, על בתי חב"ד בעולם?

אני יכול להסביר זאת במשפט אחד שיבהיר מה יחסי לכל הנושא הזה:

במהלך מסעי, הגעתי לבתים של שלוחים שנראו כבתים של אנשים אמידים, זאת אומרת שהבית שבו הם אירחו אותי היה בית אמיד, מלא בכל טוב. לעומת זאת, היו בתים של שלוחים שלא היו כאלו אמידים, אלא חיו בעוני יחסית. פעם אחת עזרתי אומץ, ושאלתי את השליח: 'תגיד לי, אני באתי מהארץ ההיא, ושם ראיתי בית מאוד מפואר, יותר מכאן. האם שולחים להם יותר כסף מהמרכז באמריקה'? השליח התחיל לצחוק ואמר: 'איזה אמריקה? כל אחד צריך לדאוג לכסף של הבית חב"ד שלו בעצמו'. אמרתי לו: 'אני לא מאמין, אתם לא מקבלים כלום'? הוא אמר: 'לא, כל אחד מגיע לארץ אליה הוא יוצא לשליחות, ועכשיו שיסתדר. אם הצליח למצוא אנשים שקרובים אל הרעיון, אז הם תומכים בו, ואז הפעולות שלו גם כן גדילות בהתאם. אבל אם הוא לא…'.

תשמע, אני פשוט הייתי בהלם. ואמרתי לעצמי, זו לא רק שליחות, זו גבורה. אתה נתקע באיזשהו מקום, ושם תתחיל להתנהל, תתחיל לחיות, תתחיל לראות מימין ומשמאל איך אתה בונה לך פה ממלכה. זה כשלעצמו, זו כבר גדולה, לדעתי.

עד אז, הייתי בטוח כמו רבים וטובים שבוודאי חושבים ככה, שיש מרכז בארצות הברית, והוא מממן את הכל, הוא שולח אותם לארץ איקס, ושולח לשם כספים. אבל לא ידעתי שכל אחד נזרק למים אחרים, "מים רבים", וצריך במים האלה לדעת לשחות. זה פשוט נפלא".

***  

היינו רוצים שתספר לקוראים שלנו, את סיפור המופת המופלא שזכית לו במשפחתך, לאחר שקיבלת את התשובה השמיימית מהרבי שליט"א מלך המשיח.

זה קרה באחת משנות השמונים, כשהייתי בניו יורק לרגל הופעה. בסיום ההופעה, כשחזרתי למלון, נכנסתי למעלית ושם פגשתי שני צעירים חב"דניקים, הם שאלו אותי: "מאין אתה ולאן אתה נוסע כעת", ואני אמרתי: "אני חוזר לארץ".

באותו רגע הם הפתיעו אותי: "האם הייתי אצל הרבי שליט"א?" השבתי בשלילה. האמת היא שניסיתי כמה פעמים להגיע, ובכל פעם לא הסתדר לי.

רגע לפני שאני יוצא מהמעלית, הם מציעים לי: "אולי תשלח דרכנו בקשת ברכה, ואנחנו נעביר אותה אל הרבי שליט"א?" כמובן הסכמתי בחפץ לב. באותו זמן, אשתי דאז, אורנה, היתה בהריון עם ילדינו הראשון, ואני כתבתי בצורה מאוד פשוטה. זכורות לי המילים "אשתי בהריון, רבי ברכני נא", משהו כזה.

הם אמרו לי, כנראה שמכתב התשובה יגיע אליך הביתה, בערך בעוד שלושה שבועות…

למחרת, ממש לפני שיצאתי מן המלון, כשהמזוודות כבר היו מוכנות ליציאה לכיוון שדה התעופה, הם חזרו לחדר שלי… הדברים שלהם היו נראים דחופים ביותר: "מסרנו את מכתבך, והרבי שליט"א הגיב מיד באמצעות מזכירו, והורה שבשובך ארצה, עוד בטרם תיכנס לביתך, תחליף את מזוזת הכניסה למזוזה כשרה".

הדברים טרדו את מנוחתי, והבנתי שיש דברים בגו, אז החלטתי ליישם את ההוראה ככתבה וכלשונה. בבואי הביתה הנחתי את המזוודות בפתח הבית, ולתדהמתה המוחלטת של אשתי הודעתי לה שאני קופץ לרגע לקנות מזוזה חדשה לדלת הכניסה, וחוזר מיד עם ההסבר המלא. כך עשיתי.

למחרת נסענו יחד לירושלים, לצורך סיור של עמותת המרכז הרפואי 'הדסה', שאני חבר בה. אחד הרופאים, שעמו יש לי קשרי ידידות, איחל לנו 'מזל טוב' לרגל הריונה המתקדם של אורנה, והוא הציע שאם אנחנו כבר כאן, כדאי שתיכנס לבדיקה שגרתית. נענינו בשמחה, אורנה נכנסה לבדיקה, ואני פניתי לחדר הישיבות. באמצע הישיבה, נכנס לחדר אחד הרופאים ולחש לי שאבוא איתו.

בדרך יידע אותי הרופא שאשתי הוכנסה לחדר ניתוח, כי זוהתה מצוקת עובר שמחייבת התערבות מיידית, והוא ביקש את חתימתי לאישור הניתוח. נלחצתי מאוד. חתמתי והמתנתי בחוץ דקות ארוכות כנצח. מתוך הדאגה והרגשות הגואים, עלתה במוחי אותה הוראה תמוהה בדבר החלפת המזוזה בפתח ביתי. הייתה לי תחושה שהוא צפה בעיני רוחו את העתיד להתרחש, ולכן ציווה עליי להחליף את המזוזה, כתוספת שמירה והגנה. שמחתי מאוד שמילאתי את הוראתו, והמחשבה הזו נסכה בי מידה מסוימת של רגיעה.

כעבור זמן קצר, יצאו הרופאים בפנים קורנות ובישרו לי על לידתו במזל טוב של בני בכורי משה, המשמש כיום מנכ"ל בכיר של חברה גדולה. זמן קצר אחר כך נכנסתי לראות את שלומה של רעייתי, היא הרגישה בטוב והייתה מאושרת שהכל עבר בשלום. הרופאים אמרו לנו שאירע לנו נס, כי אם מצוקת העובר לא הייתה מתגלית בזמן, התוצאה הייתה אחרת לגמרי. זה היה כל כך מהיר, מפתיע ולא צפוי, שנזקקתי לזמן כדי לעכל את הדברים, ולא יכולתי שלא לחשוב על ברכת הרבי ועל המזוזה שהוחלפה.

קוראי עיתון הגאולה, נחשפים רבות למסר של הרבי שליט"א מלך המשיח שאנחנו על סף הגאולה ועל כך שהגאולה מגיעה, והכל כבר הולך להיראות ולהשתנות ולהיות הרבה יותר טוב, ובעיקר, שכבר עכשיו הרבה יותר טוב. היינו שמחים לשמוע דווקא ממך, מי שהספיק לראות פה את כל העשורים האחרונים, איך אתה רואה את הדברים באים לידי ביטוי?

ראשית אמרתי את הדברים עד עתה, לאורך כל הראיון, וכל אחד יכול לקרוא זאת. אבל בכל זאת אתן פה את משפט הכותרת שלי: "אנחנו לא צריכים להסתכל על חצי הכוס המלאה, אנחנו צריכים להסתכל על 99% הכוס המלאה".

כמה שזה נכון

כפי שאמרתי בהתחלה על המתאוננים ועל מי מריבה ו"תחזיר אותנו לסיר הבשר" - הם היו שלושה, ארבעה, חמישה אנשים בסך הכל, והם אלו שצעקו, אבל זה מה שנשאר לדורות. ואת מחשבותיהם של כל השאר אנחנו לא יודעים.

מה אפשר לעשות בפועל כדי שבני הנוער יהיו מחוברים יותר למסורת?

אני חושב שזה מסוג הדברים שהם באים מאליהם, הם יורדים מאליהם אל המוחות ואל הנשמה. שום דבר לא בא בכפיה, כל דבר שהוא בכפיה דוחה. זה צריך להיכנס אל הלב, ואל הלב אתה לא מכניס שום דבר אלא אם כן הבן אדם מסתכל, רואה, מתרשם, אוהב ומפנים. רק זו הדרך.

אכן כדבריך. אחד הפירושים לסימנו של מלך המשיח "ויכוף כל ישראל" הוא לגרום שהכל יהיה באופן 'כיף'. לא כפיה של אי הסכמה, אלא דווקא מתוך חיבור פנימי למסרים . תודה רבה, והעיקר שיהיו בשורות טובות בקרוב - הגאולה האמיתית והשלימה, ואז בוודאי נראה גם את הסבא-רבא שהזכרת, פוסע לירושלים מתוך הר הזיתים, בהתגלותו של הרבי שליט"א מלך המשיח תיכף ומיד ממש.