• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ד ניסן התשפ"ד (22.04.2024) פרשת מצורע

לתעד את הנצח

אומרים שתמונה שווה יותר מאלף מילים, אצל קובי קלמנוביץ' זו לא רק אמרה אלא דרך חיים. "התרגלתי לראות את הכל דרך המצלמה, זה הפך להיות חלק ממני, כמו אדם שנזקק לקביים לא עלינו". סיפורו האישי והמפתיע של הצלם שתמונותיו מתפרסמות בתדירות יום יומית בעיתונות בישראל. וגם: על הפרויקט הגדול עליו הוא שוקד בימים אלו שיתעד את 770 מזווית שעוד לא נחשפה לציבור
לתעד את הנצח
קובי, המצלמה ותמונת הרבי שליט"א מלך המשיח. צילומים בכתבה: קובי קלמנוביץ', עופרה רון מזור.
הישארו מעודכנים בסטטוסים של אתר הגאולה

בעוד שמו מתפרסם בתדירות כמעט יום יומית, בין גליונות העיתונים הנפוצים בישראל, הרי שמראהו, ובוודאי סיפורו של האישי של הצלם קובי קלמנוביץ, החתום על אין ספור תיעודים יחודיים, לא מוכר.

קשה להאמין, שמישהו מבין הקוראים הרבים שהבחינו בשמו לצד אותן תמונות, תיאר לעצמו דמות של יהודי חסידי מזוקן, השומר על אורח חיים של תורה ומצוות, מגדל יחד עם זוגתו משפחה המונה עשרות צאצאים, וממשיך גם בגילו הנוכחי להשקיע שעות ארוכות בנושא הצילום ההולך ומתפתח.

דלת ביתו בשכונה ההרצליינית השקטה, לא מסגיר מאומר ממה שמתחולל בפנים. רק מדבקה קטנה המזכירה לכולם את בשורת הגאולה של הרבי שליט"א מלך המשיח, ונושאת את שמו של קלמנוביץ. אך בתוך הבית אתה חש במעין תערוכה בלתי נגמרת. את המסדרון והסלון מעטרות תמונות אמנותיות, אותן צילם במהלך השנים, כשהן ממוסגרות בצבעים שונים.

על השולחן בסלון מונחים ספרי קודש, כשהספריה הגדולה בסלון עמוסה ספרי קודש וחסידות. המטבח נראה ערוך לארח כמות אורחים גדולה במיוחד. שני מקררים ניצבים בירכתיים כשמשטחי העבודה המחולקים לבשרי וחלבי מוכנים להפעלה. "ככה זה אצלנו, יש לי ברוך ה' ששה ילדים ולאשתי חני עוד עשרה ב"ה, אנחנו כל הזמן ערוכים לארח כמה שצריך..." הוא אומר בחיוך.

בכלל, לאורך השיחה איתו, השזורה במונחים מקצועיים, אי אפשר להתעלם מהעיניים החייכניות, עם זיק של משובת נעורים ביניהן, שלא מגלות על אופיו של האיש שמולך, המסוגל לעמול שעות ארוכות ביותר, כדי להוציא צילום בודד, שיעמוד בסטנדרטים הקפדניים שהציב לעצמו במהלך השנים.

8080808080808080

ברשותך, נתחיל משנות הילדות. הרבה לפני החזרה בתשובה.

"הייתי נער רגיל, במשפחה סטנדרטית בבאר שבע. מאוחר יותר עברנו ליישוב עומר, שאז לא היה נחשב ליוקרתי כמו היום.

בבית שלנו לא ידענו מאומה על יהדות, לצערי אפילו מונחים של שמירת חג הפסח או יום כיפור לא זכורים לי מילדותי. הפעם הראשונה בה נתקלתי מקרוב בענייני יהדות, ואולי אפילו אפשר לומר שאז נדלק לי הניצוץ, הייתה בכיתה ב'. חבר ילדות, בשם גבי שטיינר, ילד חכם מאוד שהיה לי איתו קשר מיוחד, החליט לחזור בתשובה.

באחד הימים הוא אמר לי שהיום תשעה באב. לא הבנתי מה משמעות הדבר, ראיתי אותו נועל נעלי התעמלות וצועד מרחק גדול לבית הכנסת. לי לא היה מושג על מה מדובר, ליויתי אותו לבית הכנסת, אך לא נשארתי שם...

מאותו‭ ‬ראש‭ ‬השנה‭ ‬חזרתי‭ ‬עם‭ ‬החלטה‭ ‬פשוטה‭ ‬שאני‭ ‬חוזר‭ ‬בתשובה‭. ‬לא‭ ‬ידעתי‭ ‬כלום‭ ‬על‭ ‬מצוות‭ ‬מעשיות‭ ‬ועל‭ ‬מה‭ ‬זה‭ ‬אומר‭ ‬בפועל‭, ‬אבל‭ ‬אשתי‭ ‬שמעה‭ ‬שזהו‭: ‬אני‭ ‬החלטתי‭ ‬שככה‭ ‬אחיה

עד היום אני זוכר את החברות בינינו, כשהיינו 'מבריזים' דרך החור בגדר בשעת שיעור התעמלות בבית הספר, והולכים לביתו כדי לשחק שחמט. כמעט תמיד הוא היה מנצח אותי. הוריו היו עולים חדשים שעמלו במשך שעות ארוכות כדי להביא פרנסה הביתה, והוא היה חוזר עם אחיו לבית ריק, שם חיכה להם תמיד על השולחן, תפוח וכריך לארוחת צהריים.

אגב, תמיד הייתי ילד מרדן שביטא מחשבה עצמאית. לא הייתי מסכים באופן אוטומטי לכל מה שאמרו לי בבית הספר. בין היתר עמדתי על כך שיש סתירה משמעותית בין מה שהמורה מלמד אותנו בשיעור תנ"ך, שם למדנו על בריאת העולם על ידי הבורא לפני לא יותר מאלפי שנים, לבין מה שהמורה האחרת מטיפה לנו אליו בשיעור מדעים, שם היא הסבירה לנו תיאוריות שונות ומשונות בנושא בריאת העולם והאדם כביכול… הרבה דברים לא הסתדרו לי. אבל כל השאלות הללו לא הצליחו לקבל מענה ותשובה שבאה לידי חיפוש מעמיק בניסיון למצוא את האמת".

לאורך השיחה קלמנוביץ משחזר בבהירות רבה, פרטים ושמות שליוו אותו לאורך השנים. התיאורים קולחים חיים ועסיסיים, אך כאשר הוא מגיע לציין אדם מסוים שעשה לו עוול הוא נמנע מלציין את פרטיו, כדי שלא לעבור על איסור 'לשון הרע'...

Kobi Kalmanovitz - Self Portrait .

ובהמשך, המשכת במסלול חיים 'רגיל'?

"כן, בית ספר, תיכון ואז צבא. כמו כולם. אחרי השירות בלהקה צבאית, המשכתי במשך כמה שנים לעסוק בתחום המוסיקה, אך גיליתי שרימו אותי, ולא ראיתי טעם להמשיך בעולם זה, בו השקעתי כל כך הרבה אך לא הניב לי תוצאות כמצופה. אין ספק שהיה זה בהשגחה פרטית, כדי שאתקדם לתחום הצילום, התחום שבסוף הביא אותי לדרך החיים היהודית. אך בל נקדים את המאוחר.

חיפשתי במה לעסוק, חשבתי שאולי תחום הציור יתן לי מענה. הגשתי עבודות כדי להתקבל ל'בצלאל', אך היום אני מבין שמלכתחילה לא היה לי סיכוי. היו שם ציירים מחוננים שהגישו עבודות מלוטשות אחרי ותק, ואילו אני הגשתי כמה "שרטוטים" לא מספיק מושקעים ביחס אליהם. כך או כך, מצאתי את עצמי טס ללונדון, כדי ללמוד ציור בבית הספר המוביל העוסק בתחום זה, משהו מקביל ל'בצלאל' ברמתו ובשמו.

909090909090

למרות שמלכתחילה תכננתי ללמוד אמנות ובעיקר ציור, מהר מאוד גיליתי עולם חדש של אמנות הצילום. התחלתי לשאול את המצלמה של המכללה. היתה שם מצלמה שנועדה לשימוש תלמידים לצורכי העבודה, וכל מה שהיה צריך זה לגשת, לחתום על השאלת המצלמה ולהחזירה למחרת. מאחר ואף אחד לא התעניין בה, הייתי לוקח אותה יום אחרי יום.

אחרי הצילום הייתי צריך לפתח את הפילם, קצת מסובך להסביר בכמה מילים את התהליך: הייתי צריך לקחת את חומר הפילם שהיה סגור בקופסא אטומה לאור בתוך המצלמה, לפתוח אותו בזהירות בתוך חדר חושך שהיה אטום כל כולו לאור, ואז להכניס את הפילם, הפרוש על גבי רשת, לתוך מיכלים מלאי חומר כימיקלי שהיה מפתח את התמונה.

כך או כך, גיליתי בתוך המכללה, באחד הבניינים בהם למדתי, חדר חושך כזה, שעמד ריק לחלוטין, נטוש ללא שימוש. לקחתי אותו תחת חסותי, והתחלתי למרק את כל המיכלים ולהכינו לעבודה. הייתי שוהה בו לילות שלמים, בלי אישור. הייתי פשוט נשאר לאחר גמר הלימודים ומסתתר מאחורי וילון שחור, מיד לאחר שהשומר היה מסיים את הסיור שלו הייתי יוצא ומתחיל לעבוד לאורך כל הלילה. עם תרמוס מלא שתיה חמה וכמה סנדוויצ'ים.

Kobi Kalmanovitz – self-portrait 21.06.2021_4624 a

פשוט לימדת את עצמך את כל מה שצריך לדעת?

פחות או יותר. זה היה המצב, רק מאוחר יותר הבנתי שבזבזתי הרבה זמן בכל מיני פרטים, שאם היה מי שילמד אותי אותם הייתי חוסך זמן. לדוגמא, כפי שהסברתי, אחד השלבים דורש את הוצאת הפילם מהקופסא האטומה והבשלתו על מסגרת המוכנסת מאוחר יותר לתוך מיכל החומר. נדרשת מיומנות ולמידה לביצוע הפעולה, שכאמור, נעשית בחושך מוחלט. לו מישהו היה מלמדני שעדיף להתאמן תחילה באור על שלב זה, יכולתי לחסוך שעות ארוכות של אימונים וניסיונות אינטנסיביים שנעשו בחושך...

סיימתי את שנת הלימודים בהצטיינות, וזה מה שהיה חשוב להוריי היקרים. וכעת הדלת הייתה פתוחה בפני להתקבל ללימודים גבוהים כמעט בכל מקום אליו פניתי. מצאתי את עצמי נרשם ללימודי צילום בשלוש השנים הבאות, בהן התמקצעתי בכל סודות המקצוע.

90909090

כששבתי לארץ, חיפשתי מיד עבודה בתחום הצילום, ומהר מצאתי אותה באחת החברות הבולטות של אותה תקופה, שהציעה שירותי צילום למלונות ומוסדות גדולים.

נאלצתי להתאים את מה שידעתי לתנאי העבודה כאן בארץ. שם בלונדון, התרגלתי לאור יום עמום ולא חזק כמו כאן, מה שגורם לפרטים להיות עמומים קצת, בלי צורך להיתפס לקצוות המוארים ביותר או החשוכים. לעומת זאת, כאן בישראל האור החזק מעניק לכל עצם חשיפת יתר.

ברוך ה', הייתה עבודה. אמנם היא דרשה ממני מאמץ לא מבוטל, לעיתים ימי צילום שכללו נסיעות של שעות ארוכות ותנאי עבודה לא פשוטים, אך עסקתי בתחום שאהבתי.

AR9F5589_DxO

ואיפה מתחיל להתעורר הניצוץ היהודי?

האמת שבשלב זה, לא ראיתי את זה מגיע. הייתי נשוי באושר עם שני ילדים קטנים (מאוחר יותר נולד השלישי), עם סטודיו נחמד שפתחתי לעצמי בתל אביב, ונהניתי לעסוק בתחום הצילום. בין לבין התחלתי לשבת שעות ארוכות עם בן דודי, אמנון שמו, שחזר בתשובה כמה שנים קודם לכן, והצטרף לחסידות ברסלב.

הוא היה ה"משפיע" הראשון שלי. במשך לילות וימים שלמים היינו מנהלים דיונים על משמעות החיים ותפקידנו בעולם. זה סיקרן ועניין אותי מאוד. התחלתי לנסוע איתו לקברי צדיקים. ימים שלמים היינו נוסעים לכל קצוות הארץ, בעיקר לגליל, ופוקדים את ציוני הצדיקים, כשהילד הקטן שלי צועד לידי ועל כתפי. הרבה פעמים אני אומר שאין ילד דתי או חרדי שהספיק להיות בכל כך הרבה קברים כמו הבן שלי, שפשוט הגיע פעם אחר פעם לאותם מסעות מרתקים.

לקחתי‭ ‬איתי‭ ‬מצלמה‭ ‬אחת‭, ‬שתי‭ ‬עדשות‭, ‬וסיכון‭ ‬אחד‭ ‬גדול‭... ‬אי‭ ‬אפשר‭ ‬לדעת‭ ‬כשאתה‭ ‬במקום‭ ‬רחוק‭, ‬אם‭ ‬הציוד‭ ‬יעבוד‭ ‬ואם‭ ‬אכן‭ ‬תצליח‭ ‬למצוא‭ ‬את‭ ‬התמונה‭ ‬שאתה‭ ‬מחפש‭ ‬וכו‭'. ‬אמרתי‭ ‬לעצמי‭: '‬אני‭ ‬סומך‭ ‬על‭ ‬אלוקים‭. ‬מה‭ ‬שהוא‭ ‬יחליט‭ ‬זה‭ ‬מה‭ ‬שיהיה‭'‬

באחת הפעמים שמעתי על מצוות 'פדיון הבן' אותו עושים לבן הבכור. החלטתי לעשות לעצמי, כי יצאתי מנקודת הנחה שלא עשו לי, וכמובן שעשיתי גם לבן שלי. רק אחרי שעשיתי זאת, התברר למפרע כי סבתי דאגה בשעתו שאכן יעשו לי 'פדיון'.

אבל בהתנהגות שלי לא השתנה מאומה, המשכתי במסלול החיים הרגיל שהיה לי עד אותה תקופה.

***

באחד הימים אני משוחח בטלפון עם חבר מברצלונה שלמדתי איתו בלונדון ושמרתי איתו על קשר חם, שמו חואן, והוא מספר לי שבעוד יומיים הוא נוסע לארל בצרפת (זה נמצא בחבל פרובנס. בצרפתית הוגים את זה Arles). "ארל? איפה זה? מה זה אומר?" אני שואל אותו, והוא מספר לי שמדובר במפגש יוקרתי של צלמים מקצועיים ביותר מכל העולם, ביחד עם מפיקים ומוציאים לאור. במסגרת המפגש, שאורך מספר ימים, יש תערוכות ומפגשים, רשמיים ולא רשמיים.

העיירה עצמה קסומה, עם סמטאות ציוריות, גלריות רבות ועוד, והם עושים בתוך המערות הקרנות של תערוכות צילום ועוד.

Casual Gear Steel Life

בהחלטה של רגע אני מודיע לו: "תבוא לאסוף אותי משדה התעופה, אני מגיע"... הגעתי הביתה, הודעתי לאשתי, ולמחרת כבר הייתי על הטיסה. ואכן, הוא אסף אותי בשדה התעופה, כשבדרך הוא מסביר לי שמדובר בעיירה ציורית, בה התגורר האמן ואן-גוך, והפכה למוקד משיכה עבור אמנים מכל רחבי העולם. "מדובר במפגש פסגה של כל האנשים הבולטים בשוק הצילום".

באמתחתי היו מספר תמונות של עבודות שעשיתי בארץ. חשבתי שאולי תהיה לי הזדמנות למצוא איזה פרוייקט צילום מכובד, שיניב לי רווח כספי הגון. אולי אזהה שם איזו הזדמנות עסקית.

הרבה‭ ‬פעמים‭ ‬אני‭ ‬אומר‭ ‬שאין‭ ‬ילד‭ ‬דתי‭ ‬או‭ ‬חרדי‭ ‬שהספיק‭ ‬להיות‭ ‬בכל‭ ‬כך‭ ‬הרבה‭ ‬קברים‭ ‬כמו‭ ‬הבן‭ ‬שלי‭, ‬שפשוט‭ ‬הגיע‭ ‬פעם‭ ‬אחר‭ ‬פעם‭ ‬לאותם‭ ‬מסעות‭ ‬מרתקים

כשהגענו למקום המפגש, התחלנו להסתובב פה ושם, ולפתע מצביע לי חואן על אחד המשתתפים ששנינו הכרנו מתקופת הלימודים. "הוא היום עומד בראש כמה פרויקטים צילומיים מהגדולים בעולם". התברר לי שחברינו דיוויד, הצליח מאוד בחייו, והתקדם לראש הפירמידה.

ניגשתי אליו במין חוצפה ישראלית, הוא זיהה אותנו והחלפנו כמה מילים. לפתע הוא אמר "מחר בערב יש מסיבה סגורה של כל המי ומי בתעשיית הצילום, אם תרצו אני יכול לסדר לכם כניסה לשם". מאחר וזו היתה המטרה שלי בהגעתי למקום, לא היססתי ומיהרתי להיענות בחיוב.

Kobi Kalmanovitz by Edward Kaprov

למחרת, באותה מסיבה, חברי חואן זיהה את אחד המשתתפים, כמו כל האנשים המפורסמים שזיהה וסיפר לי עליהם ועל תפקידיהם. הפעם זה היה כריסטיאן רוז'ל, מנכ"ל של החברה המובילה בעולם בצילומים דוקומנטריים. "בוא ניגש אליו ונציג את עצמנו", אני מציע לחברי שהסתייג מהרעיון ונבהל. "זה לא מתאים לגשת אליו ככה, מדובר באחד מבכירי עולם הצילום. זה אדם שאתה צריך לתאם איתו מראש כל פגישה, לפעמים במשך שבועות וחודשים מראש". אני חושב לעצמי 'מה יש לי להפסיד'? מקסימום הוא יגיד לי לא.

התעלמתי מדבריו של חואן, וניגשתי אליו תוך שאני מציג את עצמי. "תבואו מחר למלוני בשעה זו וזו ותביאו איתכם תיק עבודות. נראה אם יש על מה לדבר", הוא השיב להפתעתנו.

Second Vaccine KK53_0036

הגענו למחרת נרגשים לפגישה בשעה המיועדת. הוצאתי את התמונות שהבאתי איתי, אך אלו לא מצאו חן בעיניו. "זה לא מה שאני מחפש, זה פשוט לא התחום שלי. אני מתמחה רק בתחום הצילום הדוקומנטרי" (תיעוד אנשים ואובייקטים בסביבתם הטבעית ובצורה אובייקטיבית. ב. פ).

"תראה", אמרתי לו, "לא תכננתי לפגוש אותך, אם תרצה אשלח לך מישראל תיק של צילומים כאלה ותחליט אם אתה מעוניין בעבודות שלי".

הוא השיב לי שמאחר ויש לו כמויות של פניות. הוא אינו שומר שום תיק עבודות שנשלח לו. "מה שאתה שולח לי, אני מעיף בזה מבט. אם זה מוצא חן בעיניי אתה מקבל אוקי, אם לא - זה עובר ישר למגרסה. אני אפילו לא עונה תשובות שליליות. אם לא עניתי זה פשוט לא". כך הוא ענה, ואני הייתי בטוח בעצמי שהנה מצאתי את התפקיד החלומי שאליו אני שואף כל הזמן.

6P2A0123-5

נראה שסטינו מהנושא, איך כל זה קשור לדרך שלך ליהדות?

רגע, עוד לא הגענו לחלק החשוב. הכל מתנהל ב"השגחה פרטית". יש יד מכוונת פה שמובילה אותי מנקודה לנקודה, בדרך שלא חלמתי שבכלל אצעד בה.

כעת אנחנו מגיעים לנקודה עליה שאלת.

חזרתי לארץ, והתחלתי לחפש איזה פרויקט לצילום שיענה על מה שאני צריך. חיפשתי משהו ייחודי שעוד לא עשו עליו. השנה הייתה 1991, זמן קצר לפני ראש השנה תשנ"ב, בעיצומו של חודש אלול. מבן דודי אמנון, אני שומע על הרעיון של הנסיעה לאוקראינה לקברו של רבי נחמן.

הבנתי בבת אחת שמצאתי את מה שחיפשתי. פרוייקט צילום אותנטי שיכול להניב צילומים לא שגרתיים שימצאו חן בעיני מתבונן מהצד. הודעתי לבן דודי שאני מצטרף למסע. מדובר היה בנסיעה לא מסודרת ומאורגנת כפי שרואים היום. כל אחד מהמשתתפים היה צריך להביא איתו אוכל. עלי הוטלה המשימה להביא איתי, בנוסף לדברים האישיים שלי, גם חמישה ק"ג של תפוחי אדמה.

Margol KK53_0031

לקחתי איתי מצלמה אחת, שתי עדשות, וסיכון אחד גדול... אי אפשר לדעת כשאתה במקום רחוק, אם הציוד יעבוד ואם אכן תצליח למצוא את התמונה שאתה מחפש וכו'. אמרתי לעצמי: 'אני סומך על אלוקים. מה שהוא יחליט זה מה שיהיה'. אגב, מלכתחילה החלטתי שלא אצלם בעת החג עצמו, מה שהותיר לי זמן מועט לעבודה המעשית, מרגע הנחיתה ועד לכניסת החג, שלושים ושש שעות בסך הכל. חשוב לציין שזו הפעם הראשונה שעשיתי זאת.

בערב החג מוקדם בבוקר, תוך כדי שאני מסתובב בשטח, מתעד ומצלם אחרי לילה ארוך של עבודה, אני שומע שבקרוב אמורה לצאת טיסת מסוק של כמה חסידים מאמריקה ל'ציונים' (מקום קברם של הצדיקים מכונה בשם ציון. ב.פ) של צדיקים נוספים ברחבי המדינה. הראש שלי מיד אמר שיש סיכוי טוב לתפוס תמונה מוצלחת. לא היה לי מושג להיכן הטיסה הזו אמורה להגיע, אבל בעיקר - לא ידעתי בכלל מאיפה היא אמורה לצאת.

יחד עם שלושה אנשים וילד קטן נעמדתי על הכביש בניסיון לגלות את המסוקים, ועצרתי את הרכב הראשון שעבר, מכונית מסוג לאדה רוסית חבוטה וישנה, כשהנהג האוקראיני המבוגר שואל אותנו לאן אתם צריכים ואני עונה לו בעברית ונפנופי ידיים שייקח אותי להליקופטר.

6P2A0122-5

הוא הסכים והעלה אותנו על הרכב. יצאנו בנסיעה לכיוון חורשת עצים, אבל כשהגענו לשם אמרו לו מספר חיילים שהוצבו במקום כי הטיסה אמורה לצאת ממקום אחר. שוב נכנסנו לרכב, ונסענו לאיזה שדה תעופה צבאי, כשאנו מצפים לראות שם את המסוק, אך שם אמר השומר לנהג שעליו לחזור לאותה נקודה בה היינו מקודם.

אני מתסכל על הסיטואציה ההזויה הזו ולא יודע מה לומר. אנחנו חוזרים בנסיעה לאותה נקודה, כשאני כבר לא יודע אם בכלל יצא משהו מכל הנסיעה הזו. הגענו לאותה קרחת יער, כשלפתע אני שומע זמזום של מסוק מתקרב. תוך כמה שניות הופיע מסוק ענק ולצידו עוד ארבעה מסוקים קטנים.

מאי שם פרץ במהירות אוטובוס עם שני קרונות הדברה, ממנו ירדו כמה עשרות חסידים שניסו לתפוס מקום על הטיסה תוך שהם רוקדים (בסלון הבית מופיעה תמונה ענקית של החסידים ליד המסוק, שנותרה למזכרת מאותו רגע. ב.פ). נדחסתי יחד איתם, והמסוק המריא כשבפנים כולם עומדים צפופים. ריח חריף של דלק עמד באוויר.

חיפשתי‭ ‬בית‭ ‬כנסת‭, ‬אם‭ ‬לא‭ ‬של‭ ‬חסידות‭ ‬ברסלב‭, ‬אותה‭ ‬קצת‭ ‬הכרתי‭, ‬אז‭ ‬שיהיה‭ ‬משהו‭ ‬ששייך‭ ‬לדרך‭ ‬הבעל‭ ‬שם‭ ‬טוב‭, ‬וכך‭ ‬מצאתי‭ ‬את‭ ‬עצמי‭ ‬מגיע‭ ‬לבית‭ ‬הכנסת‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬חב‭"‬ד

רק עכשיו שאלתי את אחד הנוסעים: "לאן נוסעים?" והוא עונה לי: "לבעל שם טוב, למז'יבוז'". לא שמעתי אף פעם לא על המקום הזה ולא על הרבי הזה, אף פעם לא לימדו אותי על האיש הזה, לא בבית הספר ולא בצבא, אבל נסעתי עם כולם. משם המשכנו לברדיצ'ב לציונו של הצדיק רבי לוי יצחק.

אגב, שם במקום התפתחה תגרה בין החסידים למקומיים, וכשאנחנו החזרנו להם מכות, הם הזעיקו תגבורת מאנשי הכפר. כשהגענו למקום בו עמדו המסוקים, הופתענו לגלות שהם אינם… רק אחרי דקות ארוכות של מתח, כשהם מתקרבים עם מקלות בידיהם, התברר שהמסוק בכלל הלך לתדלק.

מאותה טיסה חזרתי כבר אחרת לגמרי. ירדתי מהמסוק והחלטתי לחזור בתשובה, בלי שאף אחד אמר לי כלום. משהו פנימי שהתפרץ ממני.

Kobi Kalmanovitz – self portrait _1575_DxO

מאותו ראש השנה חזרתי עם החלטה פשוטה שאני חוזר בתשובה. לא ידעתי כלום על מצוות מעשיות ועל מה זה אומר בפועל, אבל אשתי שמעה שזהו: אני החלטתי שככה אחיה. מאחר והיא הכירה אותי כטיפוס שמחליט משהו ומבצע, היא הבינה שאני רציני לחלוטין. בתחילה עוד ניסתה להתנגד לכך בדרכים שונות, אבל לבסוף נפרדו דרכנו. כל החברים שלי חטפו שוק שהחלטתי לחזור בתשובה. לצערי גם עשיתי באותם ימים טעויות בקשר שלי עם אנשים, מרוב התלהבות.

***

ואיך מצאת את דרכך לחסידות חב"ד?

מאחר ואני מתגורר בהרצליה, חיפשתי בית כנסת שיתאים לי להשתלב בו. באותה תקופה לא ממש הכרתי את החילוקים בין נוסחאות התפילה והמנהגים השונים. הסידור הראשון שרכשתי היה בנוסח תימני... פשוט חיפשתי בית כנסת, אם לא של חסידות ברסלב, אותה קצת הכרתי, אז שיהיה משהו ששייך לדרך הבעל שם טוב, וכך מצאתי את עצמי מגיע לבית הכנסת של בית חב"ד.

את פני קיבלו באותם ימים שני אנשים מאוד יקרים. הראשון שבהם הוא השליח הבלתי נשכח של העיר, הרב ישראל הלפרין, שנפטר לאחרונה אחרי מחלה קשה. השני היה אז בחור צעיר שחזר בתשובה זמן לא קצר לפני כן, שמו הרב תמיר קסטיאל, ובהשגחה פרטית הוא זה שהתמנה כעת לשליח כאן בעיר, בצוואתו של הרב הלפרין.

בבית‭ ‬שלנו‭ ‬לא‭ ‬ידענו‭ ‬מאומה‭ ‬על‭ ‬יהדות‭, ‬לצערי‭ ‬אפילו‭ ‬מונחים‭ ‬של‭ ‬שמירת‭ ‬חג‭ ‬הפסח‭ ‬או‭ ‬יום‭ ‬כיפור‭ ‬לא‭ ‬זכורים‭ ‬לי‭ ‬מילדותי‭. ‬הפעם‭ ‬הראשונה‭ ‬בה‭ ‬נתקלתי‭ ‬מקרוב‭ ‬בענייני‭ ‬יהדות‭, ‬ואולי‭ ‬אפילו‭ ‬אפשר‭ ‬לומר‭ ‬שאז‭ ‬נדלק‭ ‬לי‭ ‬הניצוץ‭, ‬הייתה‭ ‬בכיתה‭ ‬ב‭'‬

הרב תמיר הינו אדם יקר מאוד. בנוסף למשפחתו ברוכת הילדים בה הוא מטפל וכן המוסדות שהקים במסגרת שליחותו בקטמון, הוא לקח על עצמו גם את הטיפול בבית חב"ד הרצליה, דבר חסר תקדים ואני ממש מאחל לו שיצליח. בהשגחה פרטית, אני לא זכרתי את פניו מאותה תקופה לפני כשלושים שנה, אך בשבת האחרונה, כאשר הגעתי לבית חב"ד והוא ישב בשולחן המרכזי והתוועד עם בני הקהילה, מיד הוא זיהה אותי…

בפעם הראשונה שהגעתי ממש רציתי לברוח. שמעתי אותם מנגנים בתוך התפילה את ההמנון הצרפתי, ולא הבנתי מה הסיפור של האנשים המוזרים הללו. ממש רציתי לברוח משם, אבל הם דאגו שאשאר (מדובר במנגינת המרסייז הצרפתי שהרבי שליט"א מלך המשיח חיבר למילות התפילה הנאמרות בשבת "האדרת והאמונה לחי עולמים". ב.פ).

Margol KK53_0031 (1)

ומאז אתה מנהל אורח חיים של חסיד, אך בד בבד גם עוסק בתחום הצילום?

נכון מאוד. מאז אני חסיד לצד היותי צלם. ברוך ה', במשך השנים יצא לי לא פעם לשלב בין הדברים.

הפעם הראשונה בה הגעתי ל-770 היתה בזכות הבן שלי יותם. ההורים שלי הבטיחו לו כרטיס טיסה לחו"ל כמתנה, והוא הפתיע את כולם כשביקש לנסוע דווקא לשם. אני חייב לומר שבעיני המשפחה, לא כולם היו מרוצים מהבקשה שלו, אבל בסופו של דבר הסכמנו לעשות חצי מהטיול בברוקלין וחצי בחלקים אחרים מעניינים בארצות הברית. זה קרה בזכותו, כי אני לא הבנתי קודם מה זה המקום הזה.

בדרך‭ ‬כלל‭, ‬כאשר‭ ‬צלם‭ ‬מתעד‭ ‬את‭ ‬המקום‭, ‬הוא‭ ‬מצלם‭ ‬את‭ ‬האנשים‭. ‬אבל‭ ‬אני‭ ‬חיפשתי‭ ‬להראות‭ ‬דברים‭ ‬שבדרך‭ ‬כלל‭ ‬לא‭ ‬רואים‭ ‬בעין‭ ‬רגילה‭. ‬את‭ ‬הדומם‭. ‬הגעתי‭ ‬לשבועיים‭ ‬של‭ ‬עבודה‭, ‬כשאני‭ ‬מקבל‭ ‬סיוע‭ ‬מאברמל‭'‬ה‭ ‬רייניץ‭ ‬מעיתון‭ ‬בית‭ ‬משיח‭ ‬שייעץ‭ ‬לי‭ ‬רבות‭. ‬עשיתי‭ ‬שם‭ ‬שעות‭ ‬ארוכות‭ ‬של‭ ‬עבודה‭, ‬כמעט‭ ‬בלי‭ ‬לעצור‭ ‬אפילו‭ ‬לאכילה‭. ‬פשוט‭ ‬צילמתי‭ ‬מהבוקר‭ ‬ועד‭ ‬הלילה‭ ‬ברצף

בפעם הראשונה הגעתי כמו אדם המגיע להסתכל על הדברים 'מבחוץ', כפי שצלם רואה את הדברים בכל מקום אליו הוא מגיע.

בפן האישי הכרתי את רעייתי חני, ומאז אנחנו ברוך ה' נשואים וגרים כאן בהרצליה. באחת הפעמים שנסענו לרבי שליט"א מלך המשיח ל-770, לפני ארבע שנים, היא הפתיעה אותי לילה לפני הטיסה וביקשה שלא אגיע עם המצלמה.

היא טענה שאני מגיע לכל מקום עם המצלמה, ואפשר לומר שהיא הפכה לחלק מהגוף שלי. "גם כשאתה מגיע להתוועדות, אתה חוזר עם יותר תמונות מאשר עם תובנות ורעיונות שנאמרו שם. כמה אתה בהתוועדות וכמה אתה מצלם?" היא אמרה.

קצת קשה להסביר לזר מה זה אומר להגיע עם המצלמה. בשבילי זה כמו להגיע עם קביים שעוזרים לאדם של"ע נאלץ להשתמש בהם כדי להתקדם בהליכתו. זו התחושה שלי, שאני חייב את המצלמה כשאני מגיע למקום מסוים, ובאמצעות המצלמה אני יכול להרגיש דברים שאין לי דרך אחרת לעשות זאת…

באחת‭ ‬הפעמים‭ ‬שנסענו‭ ‬לרבי‭ ‬שליט‭"‬א‭ ‬מלך‭ ‬המשיח‭ ‬ל‭-‬770‭, ‬לפני‭ ‬ארבע‭ ‬שנים‭, ‬היא‭ ‬הפתיעה‭ ‬אותי‭ ‬לילה‭ ‬לפני‭ ‬הטיסה‭ ‬וביקשה‭ ‬שלא‭ ‬אגיע‭ ‬עם‭ ‬המצלמה‭. ‬היא‭ ‬טענה‭ ‬שאני‭ ‬מגיע‭ ‬לכל‭ ‬מקום‭ ‬עם‭ ‬המצלמה‭, ‬ואפשר‭ ‬לומר‭ ‬שהיא‭ ‬הפכה‭ ‬לחלק‭ ‬מהגוף‭ ‬שלי‭. "‬גם‭ ‬כשאתה‭ ‬מגיע‭ ‬להתוועדות‭, ‬אתה‭ ‬חוזר‭ ‬עם‭ ‬יותר‭ ‬תמונות‭ ‬מאשר‭ ‬עם‭ ‬תובנות‭ ‬ורעיונות‭ ‬שנאמרו‭ ‬שם‭. ‬כמה‭ ‬אתה‭ ‬בהתוועדות‭ ‬וכמה‭ ‬אתה‭ ‬מצלם‭?" ‬היא‭ ‬אמרה

כך או כך, קיימתי את רצונה ונסעתי בלי המצלמה, כשאני פנוי להתחבר למה שמתחולל במקום. דווקא הביקור הזה הוליד אצלי רעיון לפרויקט ענק - לצלם את הדומם ב-770.

זה הגיע אלי בקטע ממש שמיימי. ישבתי שם, על המדרגות שדרכן עולים לבימת ההתוועדויות במרכז בית הכנסת, כשמולי בימת קריאת התורה הכבידה, המונחת על גלגלים, ופתאום אני מבין שיש מאחורי כל פרט במקום משמעות עמוקה מאוד שאינה נראית לעין: "על הבמה הזו עולה הרבי שליט"א מלך המשיח לתורה, לך תדע מה מתחולל באותו רגע"... באותו רגע צף במוחי הפסוק שנאמר על לעתיד לבוא "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה", מה יאמר אותו גלגל שעומד פה מולי על הרצפה…

Kobi Kalmanovitz – self-portrait 21.06.2021_4624 bw

בדרך כלל, כאשר צלם מתעד את המקום, הוא מצלם את האנשים. אבל אני חיפשתי להראות דברים שבדרך כלל לא רואים בעין רגילה. את הדומם. הגעתי לשבועיים של עבודה, כשאני מקבל סיוע מאברמל'ה רייניץ מעיתון בית משיח שייעץ לי רבות. עשיתי שם שעות ארוכות של עבודה, כמעט בלי לעצור אפילו לאכילה. פשוט צילמתי מהבוקר ועד הלילה ברצף. יצאה מזה ב"ה עבודה דוקומנטרית ענקית, שעתידה לצאת לאור בהזדמנות קרובה בעזרת ה' בתוך אלבום ייחודי".

נאחל לך שבקרוב ממש תהיה בין אלו שיזכו לתעד בהתגלות הרבי שליט"א מלך המשיח לעין כל בגאולה האמיתית והשלמה.

אמן ואמן. כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכל הקוראים ולכל בית ישראל.

לקריאה מתוך מגזין עולם חדש גליון 57

לעיתון הגאולה גליון 57

סיפור חייו האישי של הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד

אור לגויים | שגריר ישראל באו״ם בריאיון מיוחד

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...