• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ט אייר התשפ"ד (27.05.2024) פרשת בהר

'ברי"ש גלי' כפול | סיפור לל"ג בעומר

השחר עלה ור' ישראל פנה לממש את תוכניתו. עמוס חיצים וקשתות לרוב, הגיע אל מקומות המחבוא והמסתור, וכשחיוך נסוך על פניו הזמין את חביביו החוצה, אל היער, לשחק כמצוות היום • סיפור לל"ג בעומר
'ברי"ש גלי' כפול | סיפור לל"ג בעומר
כל הידיעות מאתר הגאולה אצלכם בואצאפ

המסע היומי, היה מהדברים האהובים על ילדי העיירה. מידי בוקר היו משכימים קום וממתינים בכליון-עינים ל"ריש-דוכנא"’ הלוא הוא העוזר-מלמד האהוב, שיעבור ויאספם מביתם ויקח אותם בשיירה לעבר ה'חיידר'. הסדר היה קבוע: הנקישה המוכרת בדלת’ נשיקה בלחי מאמא, ו...יוצאים לדרך. אמא היתה עוקבת במבט אוהב מן הפתח, מבט שהצטרף למבטי כל האמהות מפתחיהן שלהן, שכמו בהסכם רחשו באותה-עת תפילה חמה לריבון העולמים, שישלח ברכה בתלמודם של יקיריהם ויגדלו הנערים לשם-ולתפארה במעלות התורה והיראה.

מגרונות הזאטוטים הרכים התרוננה שירת "מודה אני" זכה’ שהשתפכה על-פני רחובות העיירה והצטרפה לזמרת התודה של היקום כולו אל אלוקים, על הבוקר החדש והנפלא.

הכל בזכות העוזר-מלמד החדש, סחו ביניהם אנשי העיירה. מאז בואו - הילדים פשוט החלו לאהוב את ה'חיידר'. לר' ישראל’ כפי שנקרא, הם נקשרו בעבותות-אהבה, והוא, בדרכו המיוחדת, השכיל להחדיר בהם מידות-טובות ספוגות ביראת-שמים צרופה. בעיקר, פעל זאת עם שירי-קודש וסיפורי-אמונה על גדולי וצדיקי העם היהודי.

כמו אב אוהב התייחס הוא אל צאנו. אם מי מהם חלה, חס-ושלום, מיד היה ר' ישראל נמצא בביתו, סועד אותו ומחזק את בריאותו, וכמובן, לא שוכח לציידו במנה גדושה של אמונה ובטחון ב"רופא חולים" - אבינו שבשמים. לא-פלא אשר ההורים סמכו עליו בעינים-עצומות והפקידו בידיו את חייהם הרוחניים והגשמיים של ילדיהם.

אחד המקומות החביבים על ר' ישראל היה היער הסמוך לעיירה. מדי-פעם נהג להיכנס אליו עם הילדים, ושם, באווירת הטבע הקסומה, הסביר להם בשפתם על גדולת הבורא, סיפר להם על יהודים מחבבי-מצוות, על צדיקים שמסרו נפשם על קידוש-ה', וכך נטע בליבם אהבה וחיבה עזה לה' ולתורתו.

ר' ישראל זה, צדיק נסתר היה, אך זאת כמובן לא ידע אף אחד מאנשי העיירה. אפילו ידען העיירה - געציל החלבן לא הצליח לגלות את עובדת צדקותו של ה"ריש דוכנא". אבל יום אחד אילץ את ר' ישראל הנסתר, מי שברבות הימים הוכר כ"בעל-שם-טוב"’ לחשוף מעט את גדולתו ומעשה שהיה כך היה:

עננים שחורים החלו להעיב את שמי העיירה. געציל החלבן הביא באמתחתו בשורות לא-משמחות, על גדוד-קוזקים המתקרב לאזור וכי בכוונתו לפשוט על העיירה היהודית.

מאז ומעולם היה עמנו למוד-סבל. בכל מקומות גלותנו נמצאו הצוררים התורנים ששמו להם למטרה להציק ולהצר לנו, והפעם - נטלו הקוזקים את התפקיד.

מאומנים לעתות-צרה, הזדרזו היהודים להצטייד במזון והחלו להכין מקומות-מסתור. מרתפים, עליות-גג ואפילו עוקות ובורות הוכשרו לדירות-עראי, שתצילנה, בעזרת הקל, את דייריהן. עם אובדן הרכוש - כבר השלימו בליבם, העיקר שחייהם יינצלו. ידוע-ידעו כי גורלו של הנתקל בקוזק, יהיה לשבט נורא.

השמועות מעיירות שכנות שהגזירה לא פסחה עליהן הגיעו אליהם והן צימררו וסימרו את שומעיהן.

מרגלי-חרש יהודים הסתתרו ביער וצפו בחרדה בהתקדמות הקוזקים. קבוצה אחרת דאגה לאייש את מקומות המחסה במזון ושתיה, ולפתור כל בעיה שמתעוררת, עד כמה שניתן.

ובבית-המדרש, ישב ר' ישראל וליבו הרחום היה אפוף דאגה. לא, לא הפחד הטריד אותו. מאז צוואת-אביו לפני פטירתו, כי לא יפחד משום-דבר בעולם, לא ירא הוא מכלום. אך ליבו הרחום התפלץ מצער ודאגה לבני העיירה, ובמיוחד לילדיו-תלמידיו היושבים בבורות ונאנקים ומתייסרים על לא-עוול בכפם. כבר מגיל קטן נגזר עליהם לטעום סבל וייסורים, מנת-חלקם של אבותיהם ואבות-אבותיהם בכל הדורות. כשאפר על ראשו, קונן ר' ישראל על גלות-השכינה וזעק בלא-קול לה' יתברך, שיקרע רוע הגזירה ויסלק המשחיתים מעל-פני העיירה.

עובר יום, יומיים, כבר שבוע שברחובות העיירה לא נשמעת שירת הבוקר של הטף. העיירה כולה נראתה כעיר-רפאים, ללא כל זכר לחיים התוססים שנראו בה בעתות-שלום. מי זכר בכלל כי מחר יחול ל"ג בעומר, יום-הילולת הצדיק רבי שמעון. היום בו מנהגם של ילדי-ישראל לצאת לשדות וליערות, ולשחק בחיצים וקשתות, זכר לקשת שלא נראתה בימיו של התנא האלוקי. רק אחד זכר זאת - ר' ישראל. זכר וגם החליט כי גם השנה לא יפסידו חייליו את שמחת החג...

- אך מה תאמרנה האמהות?!

הלילה פרש את כנפיו ומפה לאוזן עוברת הידיעה, כי הקוזקים נמצאים כבר בפאתי העיירה. התכונה השקטה במחנם הוכיחה כי בכוונתם להסתדר כעת לשינת הליל וכנראה למחרת יפרצו אל תוך גבולות העיירה ויעשו בה שמות.

באותו לילה לא עצם ר' ישראל עין. הוא עמד על המשמר בתפילות ותחינות לקב"ה, כי סגולת היום וזכות הצדיק תעמוד לבני העיירה ותצילם מן הצרה הנוראה.

השחר עלה ור' ישראל פנה לממש את תוכניתו. עמוס חיצים וקשתות לרוב, הגיע אל מקומות המחבוא והמסתור’ וכשחיוך נסוך על פניו הזמין את חביביו החוצה, אל היער, לשחק כמצוות היום. האמהות הביטו בו אחוזות-פלצות ולא האמינו למשמע-אוזניהן. עצם העובדה להיפרד כעת, אפילו לדקה, מזאטוטיהן, ביעתה אותן. ועוד לצאת אל היער?!הן היו בטוחות כי דעתו של ר' ישראל נטרפה.

עתה, כמו עמדה במבחן התקשרותם של הילדים לרבם. הם, שספגו ממנו אמונה וביטחון עזים, נצמדו אליו בחוזקה ונאבקו באמותיהם להתיר להם ללכת עמו. האמהות נדהמו מהתנהגותם הלא-טבעית של ילדיהן, אבל פניו הקורנות של ר' ישראל פוגגו כל ניסיון התנגדות מצידן.

הרחובות השוממים בהו בתמהון בשיירה המוזרה שפוסעת בבטחה בינותם, כאילו שמאומה לא מדאיג את חבריה. בניצוחו של ר' ישראל פצחו הילדים בשירה, ובקולות צלולים ורמים מהרגיל פיזמו את הפסוקים והמזמורים שכה התגעגעו אליהם, שוכחים לגמרי מכל מה שצפוי למוט עליהם. יצאו הילדים אל השדה, נטלו את הקשתות מרבם והניחו על מיתריהן את החיצים’ וירו יריות עוז ונצחון, לזכרו של רבי שמעון.

קולות התרועה והצהלה של הילדים הגיעו לאוזני הקוזקים והבעירו חמתם עד להשחית. מיהו אשר העז לעצבן אותם בשעה מוקדמת זו של הבוקר? עד-מהרה הפנו את סוסיהם לעבר מוקד הרעש וגמרו-אומר לעשות כלה ביהודונים החצופים. הלמות הפרסות זעזעו את כל העיירה ועוד רגע-קט והילדים יהפכו למרמס תחתיהן.

ולפתע פתאום קרה הפלא: כשאך ראו את פניו הלהבים של מנהיג הילדים -אימה ופחד מילאו את לב הצוררים, וללא כל פשר הפכו את סוסיהם אל העבר השני והסתלקו לגמרי מתחום עיבור העיירה. הסתלקו ולא שבו לעולם.

היה זה נס, "ברי"ש גליי" כפול: ברי"ש - רבי ישראל בן שרה (בעל-שם טוב), וברי"ש - רבי שמעון בר-יוחאי. זכות השניים הצטרפה יחד והביאה לנס והפלא הגלוי.

(מעובד על-פי, 'כל סיפורי הבעש"ט')

סודו של רבי שמעון בר יוחאי

האמת ההיסטורית של ל"ג בעומר

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...