• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ט אדר א' התשפ"ד (28.02.2024) פרשת כי תישא

אלוקים לא מחפש שימותו עליו

מהשלכתו לאש של אברהם אבינו באור כשדים, דרך עקידת בנו על גבי המזבח, ועד לעמידת חנניה מישאל ועזריה מול ציווי המלך להשתחוות לצלם, אנו מוצאים לאורך כל הדורות את מוסרי הנפש על קדושת השם. כך גם בדורנו. האם משהו השתנה כעת בהליך שהפך למזוהה עם ההתמסרות להשם?
אלוקים לא מחפש שימותו עליו
מסרו את נפשם. בית עלמין צבאי
כל הידיעות מאתר הגאולה אצלכם בואצאפ

הפעם הראשונה שאנו פוגשים את ה"מסירות נפש", שהיא גם זו שנתנה את הכוח לדורות הבאים לנהוג כך, הייתה הנהגתו של אבינו הראשון, אברהם. על ידי הסברה, פרסום ודוגמא חיה חקק את האמונה ומסירות הנפש. כידוע, ניצבו בפניו שתי אפשרויות: להשתחוות לעבודה זרה או להיזרק לאש. אברהם בחר כמובן באפשרות השניה. כנגד כל הסיכויים יצא אברהם חי וקיים מהכבשן הבוער והמשיך בעבודתו הקדושה להפיץ את השם בעולם.

גבורה ומסירות עילאית לא פחות הפגין אברהם כאשר יצא לדרך לקיים את ציווי השם לשחוט את בנו היחיד יצחק. אברהם לא התמהמה, הוא קם מוקדם ופעל בזריזות ובשמחה. יצחק לא נשחט בפועל, כיון שברגע האחרון קיבל ביטול.

מסירות נפשו של אברהם נחרתה לנצח בדי.אן.איי של כל מי אשר נולד לאמא יהודייה או שהתגייר כהלכה. כאשר יהודי יבין שהתנהגות מסוימת תיצור נתק לקשר שלו עם השם - יעצור מיד. לעולם יהודי לא יעשה מעשה הסותר להתאחדותו עם השם, גם אם יצטרך לשלם על כך בחייו.

כך במשך ההיסטוריה אנו פוגשים סיפורים רבים של יהודים ההולכים בדרך המסירות נפש. כמו שלושת הצדיקים חנניה מישאל ועזריה, אשר סירבו למלא את פקודת נבוכדנאצר מלך בבל להשתחוות לפסל. בהודעה חגיגית הבהירו למלך את כוונתם להמשיך לשמור על מצוות השם מתוך נכונות למסור את נפשם על כך. לבסוף נענשו בשריפה ויצאו משם חיים בנס. גם דניאל הצדיק סיכן את עצמו והמשיך להתפלל להשם נגד החוק של המלך דריוש, ונענש על כך שנזרק לגוב אריות רעבים. דניאל ניצל בנס גדול ויצא ללא שום פגע.

מקרים רבים נוספים נרשמו בהיסטוריה היהודית, בהם דם יהודי נשפך כנהרות מים. בזמן היוונים, בזמן הרומאים, ובזמנים שונים. חגי ישראל פורים וחנוכה מציינים את הגזירות הנוראות שהתרחשו אז, עמידת היהודים במסירות נפש והניסים הגדולים.

גם בדורות מאוחרים יותר עם ישראל ממשיך לשמור על יהדותו בקנאות ומסירות. "מסירות נפש" ממשיכה להיות השיא בעבודת היהודי את קונו, ואפשר אף להתבטא: מסירות נפש - כלומר המיתה למען השם - מהווה שיא במימוש חיי היהודי בעולם.

וכמובן לא נשכח את אחינו הגיבורים, מנשרים קלו מאריות גברו, חללי מערכות ישראל ונפגעי הפיגועים, שכולם זכו לתואר "קדושים" מאחר שהסיבה למותם הייתה מצד היותם יהודים, וגם זה נחשב ל"קידוש השם".

  

אחרי כל זה נשאל: אז מה השתנה היום? מדוע אלוקים לא רוצה שנמות עליו? האם המסירות נפש כבר אינה רלוונטית? התשובה היא: לא. מסירות נפש רלוונטית בהחלט, אפילו יותר מפעם. אבל למות כבר אין צורך. למה? כי אלוקים רוצה שנחיה עליו.

אנו נמצאים היום בזמן הגאולה. הגאולה היא שלמות הכול. כל מה שנשאר הוא רק לפתוח את העיניים ולראות את השלמות הזו. בשביל לראות את מציאות הגאולה כאן בעולם הזה ולהביא את שלימותה, צריכים אנשים חיים. כיוון שזאת המשימה שלנו היום, לכן אין עניין למות. המסירות למען השם לא השתנתה, בוודאי שיהודי צריך למצות את עצמו ואת חייו, אך לא באופן המוביל אל יציאה מן העולם, אלא הפוך - לחיות בעולם.

הדם והדמעות היהודיים שנשפכו במשך השנים אצורים באוצרות השם. נשמות הקדושים שוכנות כבוד בגן עדן ונהנות מזיו השכינה. גם בדורנו מסירות הנפש בעלת ערך עליון, אך כעת אין עניין להגיע למוות. הפוך, עלינו למסור את הנפש על החיים.

משל למה הדבר דומה: מלך שיצא למלחמה לכבוש שטח אדמה עבור מדינתו. חייליו לחמו במסירות למען כיבוש היעד ורבים מהם נהרגו בדרך לכיבוש היעד. אחרי הרבה שנים נוצחה המלחמה. כעת הגיע זמן קבלת השכר. ההתמסרות אל המלך ממשיכה, אבל לא בכיוון של מוות בעבורו, אלא בכיוון של חיים. קודם היה צורך במוות הזה, עכשיו לא. היום צריכים לחיות, לבנות את הארמון, את הערים, את הרחובות. לעשות את העולם של השם לבית שכיף לגור בו. מסירות על החיים, זה מה שיועיל עכשיו למלך, לממלכה, ולכל תושבי המדינה.

גם היום, אם יזדמן ליהודי חלילה מקרה של מוות על קידוש השם, ודאי שיהיה עליו לבחור במוות. אבל כבר אין עניין לחפש את האטרקציה הזו. יש לנו מטרות חשובות יותר! כאשר יהודי אינו מת על השם, אלא חי עליו - הוא מגיע להתאחדות האמיתית. הקשר שלו עם השם חופף ומקיף את כל הווייתו ומציאותו. ובלשון הקבלה והחסידות: לא רק ה"רצון", אלא גם ה"תענוג". עבודת הצדיקים. זאת קבלת פני משיח צדקנו ואלו הם החיים בימות המשיח!

אפשר להבין את החילוק העדין הזה כאשר נשים לב להבדל בין אברהם אבינו לרבי עקיבא. אברהם אבינו מסר את נפשו, אבל הוא לא חיפש את זה. כשהיה צריך הוא עשה זאת בשמחה, אבל הוא הסתדר טוב גם בלי זה. פשוט חיפש לעשות מה שצריך וזהו. רבי עקיבא לעומת זאת כל ימיו ציפה לרגעים אלו.

כאשר נתבונן לעומק נגלה כאן מסר עצום לחיים. מסירות נפש יכולה לבוא לידי ביטוי בתנועת נפש שלילית, ובמעטה דתי. כלומר: כיווץ, המעטת האני, פגיעה בדימוי העצמי, פעולה שלא מתוך שמחה, כפייתיות, ועוד. המחשבה היא: "קשה לי, אני לא רוצה לעשות את זה, אבל מה לעשות שכך אלוקים רוצה ואני אמלא את מבוקשו". במקרים יותר טובים זה יעשה מתוך שמחה, אבל גם אז, תהיה תחושה של החמצה, חוסר מימוש, וכדומה.

המאמץ למען השם לא השתנה, ואדרבה - היום יש להתאמץ עוד יותר על מנת לחיות את הגאולה. אך יש לשים לב שאנו בתנועת נפש של מסירות לחיות. להתאמץ להיות מחובר למה שאני עושה! להתמסר ויחד עם זאת למצוא את עצמי חלק מהדבר. להתקשר, ולדעת שגם אני חלק בלתי נפרד מההצלחה. אחריות ולא הישרדות, שותפות ולא רצון לסבל.

בואו נחיה החיים האמיתיים. נפסיק למות על אלוקים, ונתחיל לחיות עליו. אלו הם חיים של גאולה! מיד ממש.

התב"ע של הגאולה: הזמנה להעשרת הידע

אלו ההוכחות לקיומו של המשיח ובוא הגאולה

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...