• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ח אדר ב' התשפ"ד (28.03.2024) פרשת צו

למה בעצם אנחנו לא מקריבים כיום קורבנות?

על חשיבותו הרבה של מזבח העולה בבית המקדש, הפרמטרים הייחודיים הדרושים לבנייתו, ויוזמה מעניינת בת ימינו מהמקום הנמוך בעולם
למה בעצם אנחנו לא מקריבים כיום קורבנות?
בתמונה: מזבח האבנים שבנו במכון המקדש
הישארו מעודכנים בסטטוסים של אתר הגאולה

אחד הדברים העיקריים שבעבודות בית המקדש, אם לא העיקרית שבהם - היא עבודת הקרבת הקרבנות. קרבנות חטאת, קרבנות עולה וקרבנות שלמים. אך על מנת להקריב קרבנות נדרש ראשית משהו גדול ומרובע כזה עם אש באמצע: מזבח העולה.

המזבח שכן בדרומה של עזרת כהנים, וחלקו הצפוני היה מול פתח האולם וההיכל בו שכנו הקודש וקודש הקודשים. מיקומו של המזבח דרש דיוק רב שכן אברהם אבינו הקריב שם קרבן, וקין והבל הקריבו שם את קרבנותיהם הידועים, וגם נח הקריב שם לאחר המבול.

חז"ל אומרים כי "אדם ממקום כפרתו נברא", העפר שממנו נברא אדם הראשון נלקח ממקום המזבח, ומיד לאחר שנברא אף הוא הקריב שם קרבן. אם כן נקל להבין מדוע מקומו המדויק של המזבח חשוב במאוד ולו רק בשל הסמליות, כמובן מלבד ההלכה הדורשת מקום זה כמכוון ביותר.

הילקוט שמעוני מביא מדרש, ממנו אנו לומדים מוסר חשוב מהמזבח על חשיבות השכנת השלום:

"רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר, אבנים שלמות תבנה - אבנים המטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שהן מטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים אמר הקב"ה - לא תניף עליהם ברזל. המטיל שלום בין איש לאשתו בין איש לאיש בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין משפחה למשפחה בין ממשלה לממשלה - על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות"

איפה מוצאים אבנים שלמות?

את המזבח יש לבנות מאבנים שלמות, שלא עלה עליהם ברזל מעולם. ונחדד שעל מנת להיכנס לתואר החשוב 'אבן מאבני המזבח' דרושים שני פרמטרים: א) שמירת נגיעה מברזל. ב) אבן שלימה ללא אף שפשוף או פגימה. אם אין לכם את שני הפרמטרים בו זמנית, שמרו מרחק מהמזבח בבקשה.

טעם איסור נגיעת הברזל באבני המזבח, מסבירים חז"ל היות והם שני הפכים קיצוניים. המזבח מאריך את ימיו של האדם על ידי שהוא מכפר על עוונותיו בהקרבת הקרבנות, והברזל לעומת זאת אחד מתפקידיו ושימושיו העיקריים עד לעצם היום הזה הוא לקצר את ימיו של האדם ל"ע.

טעם נוסף מביא הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, והוא על מנת להרחיק את המזבח ובוניו ממנהגיהם של עובדי עבודה זרה, הנוהגים לקשט לייפות ולסתת את מזבחותיהם.

על מנת למצוא אבנים שלמות כאלו, ישנם מספר אופציות: או לחפור קרקע בתולה שלא נחפרה מעולם, ומשם להוציא אבנים ללא חשש נגיעת ברזל. אף אם האבנים הללו לא יהיו ישרות למדי וסימטריות בצורתם, הם ראויות למזבח ונקראות שלמות כל עוד צורתם הטבעית נשמרה.

אופציות נוספות הם אבנים מעומק הים או הנחל, שגם שם קרוב לוודאי שלא נגעה בהם יד אדם.

העצמאיות של המזבח

כאשר גולי בבל שבו לירושלים, הדבר הראשון שעשו היה להתחיל בבניית המזבח. מיקומו של המזבח נקבע על ידי אחד הנביאים שהיה בדורם שהעיד על המקום הספציפי, וכך התאפשרה בנייתו המדויקת.

שכן מצוות הקרבת הקורבנות, לא תלויה בהכרח בקיומו של בית מקדש. אלא אך ורק בקיומו של המזבח, יש מזבח - יש מצווה וניתן להקריב קרבנות.

מה שישר קופץ לראש כשאנחנו קוראים שורות אלו, זה: רגע, אז למה בעצם עדיין לא מקריבים קורבנות בימינו? 

כמה תשובות בדבר. מהלא נכונות שבהם היא עניין הטומאה, שכן כידוע בהעדר אפר פרה אדומה שנעשה בטהרה על פי כל הכללים ההלכתיים - אנחנו כולנו בחזקת טמאי מתים. אז תשובה זו איננה נכונה, משום שהטומאה הותרה בציבור, וכאשר כל הציבור טמאים אז מותר להם להקריב קרבנות.

אז למה שלא נקריב קרבנות? הבעיה המרכזית נמצאת במיקומו המדויק של המזבח. ועד לגאולה שתבוא בעזרת הבורא ברגעים אלו ממש - בה יקומו לתחייה כמה אנשים שהיו שם, שוודאי יוכלו לכוון אותנו למיקום, או נביא אחד או שניים שיוכלו להתנבא ולבשר לנו על כך - לא נוכל לבנות את המזבח במיקומו המדוייק, עם כל הרצון הטוב.

אלו שכבר התחילו לבנות

במשך הדורות קמו בכל זאת מספר יוזמות לחידוש עבודת הקרבנות. ומביניהם לפני כמאתיים שנה היה הרב צבי קלישר שהיה תלמידו המובהק של רבי עקיבא איגר, שעלה לארץ הקודש, וניסה לקבל את רשות השלטונות העות'מאניים לעניין.

גם בזמננו, ב'מכון המקדש' לא מבזבזים זמן, ומתחילים להתכונן לבניית המזבח שתקרה בקרוב ממש.

מכון המקדש אסף במהלך שנת ה'תשס"ט (2009 למניינם) עשרה קוב של אבנים שלמות מעומק ים המלח. מנהל המכון דאז הרב יהודה גליק הסביר בראיון לערוץ 7, כי אנשיו נשלחו לים המלח מתוך הנחה שבמקום זה לא דרכה על האבנים רגל אדם והן לא נפגעו במרוצת השנים. "כך אנחנו מקבלים אבן שלמה, לא שבורה, שלא עבר בה ברזל". 

מכון המקדש החלו בצהרי יום תשעה באב של אותה שנה במצפה יריחו, להקים מאבנים אלו את מזבח העולה במידותיו המינימליות לפי ההלכה (חמש אמות אורך, חמש אמות רוחב, שלוש אמות גובה).

הוסיף הרב גליק וסיפר כי החומר שידביק את האבנים הוא חומר מיוחד, חזק מאוד העמיד באש שתודלק במזבח באופן תמידי כפי המצווה הכתובה בתורה. ומנגד חומר שאינו קולט חום על מנת לאפשר את עבודת הכוהנים שרגליהם יחפות, ונדרשים ללכת על המזבח על מנת להניח את הקורבנות על אש המערכה. הוא סיפר שהחומר מורכב בין השאר מזפת שנאספה במדבר יהודה וחול שנלקח ממכתש רמון.

לומדים ובונים את בית המקדש: כ״א תמוז

מלט ובלוקים, או תפילות וציפייה: איך בונים את בית המקדש השלישי?

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...