איזו עבודה במקדש הכהנים מורשים לבצע רק פעם בחיים?

"מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטורת". כך אומרת המשנה במסכת תמיד. בהתחשב בעובדה שהמרחק האווירי כיום בין הר הבית לעיר יריחו הוא למעלה משלושים קילומטר. היה צריך להיות מדובר בריח מיוחד ועז בכל קנה מידה.

הראב"ד אומר כי היה זה בדרך נס שריח הקטורת היה מגיע למרחק כה רב. הרא"ש לעומתו מביא הסבר מעט יותר טבעי לעניין, והוא שמערת צדקיהו המלך היתה מוליכה מירושלים עד ליריחו, ודרכה היו קולות וריחות בית המקדש מהדהדים עד לעיר המזרחית.

במשנה מתאר גם רבי אליעזר בן דגלאי כי לאביו היו עיזים בהר מכוור, והיו מתעטשות מריח הקטורת. הר מכוור שוכן מעברו המזרחי של ים המלח (בשליטה כיום ירדנית) כ45 קילומטרים אוויריים ממקום המקדש, ובו היה ישוב יהודי באותה תקופה.

כך או כך, ברור כי ריחה של הקטורת שהיתה בבית המקדש היה עוצמתי ומשכר הרבה יותר מריחות ובשמים שאנחנו מכירים. את הקטורת היו מקטירים פעמיים ביום על גבי מזבח הזהב שבהיכל, שייעודו היחיד היה להקרבת הקטורת.

בשורות הקרובות ננסה לעמוד בקצרה על עבודת הקטורת בבית המקדש, מי מתי למה כמה איך ולמה.

וכסה הענן

שחיקת הסממנים וערבובם לאבקת הקטורת, היתה נעשית פעם בשנה, במינון של 368 מנים שהם כ177 קילוגרם.

מטרת המצווה היא "וכסה ענן הקטורת", שיעלה עשן וריח הקטורת בהיכל הקודש וממנו לשאר המקדש. הקטרת הקטורת נעשית לאו דוקא על ידי הכהן הגדול, אלא גם על ידי כל כהן הדיוט המשרת בבית המקדש.

בכל הקטרת הקטורת היה נערך גורל מיוחד בין הכהנים מי יזכה להקטיר, ובגורל היו משתתפים רק הכהנים מהמשמרת של אותו היום, שמעולם לא הקטירו עדיין.

חמישה כהנים היו משתתפים בהכנות להקרבת הקטורת. הראשון הוא המדשן שהיה נכנס עם אור ראשון ופתיחת השערים בשחר, ובידו כלי זהב גדול המכונה 'הטני'. הוא היה מוריד את אפר המזבח אל הכלי, ומנקה את המזבח.

לאחר מכן הכהן השני היה עולה אל המזבח החיצון, וממלא מחתה של כסף בארבעה קבין של גחלים. בירידתו מהמזבח היה מעביר את הגחלים למחתה של זהב המכילה שלושה קבין, וכך על הדרך היו מתפזרים להם קב של גחלים, את הגחלים שנפלו היה מפנה אל אמת המים שבעזרה.

לאחר מכן היה שם פעמיו אל מדרגות ההיכל, ומנחית את הגחלים אל יעדם - ראשו של מזבח הזהב. הוא היה מפזר את הגחלים על המזבח, מרדד ושוטח, ומשתחווה ויוצא.

השלישי הוא הכהן המאושר שזכה בהקטרה עצמה, ולו ניתנה זכות להכניס איתו עוד כהן - הרביעי במספר, מאוהביו שיסייע לו. הוא היה נכנס כשבידו כף מזהב, ועליה הבזך. מהבזך היה הוא ממלא מלוא חפניו את הקטורת, כשחברו המסייע מחזיק את הכף מתחת לידיו, על מנת שהפירורים יפלו על הכף והוא יוכל להחזיר אותם אל מלוא חפניו.

לאחר מכן הכהן המסייע נוטל את הכף, משתחווה ויוצא. הכהן החמישי הממונה על עבודת הכהנים אומר למקטיר "הקטר!". ואם היה זה הכהן הגדול המקטיר, היה מוסיף את תואר הכבוד "אישי כהן גדול הקטר!".

כסגולה מוחשית בקרוב

היות שכאמור בדרך כלל כל כהן היה זוכה בזכות הזו פעם אחת בחייו, לכן בעצם זו גם פעם ראשונה לו בעבודה זו. והיות שכך היה הממונה גם מדגיש לכהן שיתחיל לפזר את הקטורת בקצה המזבח הרחוק ממנו, ולאחר מכן אל הכיוון הקרוב אליו ויתרחק בהדרגה, - ולא להיפך, על מנת שלא ייכווה חלילה מהאש המתלקחת עם הפיזור.

בעת ההקטרה עצמה, הכהן היה לבדו בכל ההיכל "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו". הגמרא בזבחים אומרת על הקטורת "יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה שבחשאי". הקטורת מכפרת על לשון הרע, וכשם שדרך הלשון הרע להאמר בלחש מפה לאוזןף כך מצווה הכהן המקטיר להיות לבדו בהיכל בעת ההקטרה.

ישנם הסברים רבים במפרשים על החשיבות של הפצת הריח הטוב של הקטורת, שאין כמוהו בריחות הטובים בתבל.  גם סגולתיה של הקטורת נודעו בשער בת רבים, מלבד המפורש בתורה כסגולתה לעצור מגיפות. אך עיקר העיקרים הוא כמובן הנכתב בפסוק "ריח ניחוח אישה לה'".

לא נשאיר מקום רב לדמיון על הריח שהיה משתרר במרחק 50 הקילומטרים הקרובים לירושלים. כי בקרוב כולנו נזכור לראות את עבודת הקטורת, ולהריח את ריחה המופלא.