״העם הנבחר ידע להיות העם הבוחר״

הוא נחשב לאחד מבכירי העיתונאים בישראל. מאחוריו רקורד מרשים ביותר של שליחויות עיתונאיות במדינות אויב, ביקורים באין ספור מדינות, היה שגריר ישראל, וכתב בכלי התקשורת השונים במשך עשרות שנים. גם כיום, ביושבו בפאנל הפרשנים של ערוץ 12, רבים רואים בו את קולם, כאשר לא פעם הוא מתעמת עם דעות שמאל הנשמעות בערוץ, כשהוא מביא את קול הימין.

"אם שואלים אותי, אני בעיקר אבא של דוד, נעמי מיכל ומאי. זה בעיקר התפקיד והייעוד שלי בחיים, להיות אבא של הילדים שלי". אומר בפתח הראיון בועז ביסמוט, לשעבר עורך ישראל היום, וכיום מגיש 'מחשבות בעם' עם משה שלונסקי בגל"צ ביום שישי ועמית בכיר ב'מכון ירושלים לדיפלומטיה ואסטרטגיה'.

כאשר באים לראיין אישיות העוסקת כל ימיה בראיונות לאישים בכירים ביותר בעולם, הרי שמהר מאוד מתגלה כי גם בתפקיד המרואיין, הוא עושה את העבודה בצורה מיטבית. קולו ברור וחד, דבריו נאמרים ללא היסוס כשהוא מציג את חזונו לחיזוק הזהות היהודית בקרב האוכלוסייה.

כבר בתחילת דבריו, כאשר אני מתייחס לרקורד המרשים שלו בתחום התקשורת, הוא מגיב: "עזוב, כבוד זה לא מה שאני מחפש, זה לא מעניין אותי כבוד..."

אז מה אתה כן מחפש? הנה בכל זאת אתה שנים בתקשורת, דמות מוכרת, פנים ידועות. אתה אומר "אני לא מחפש כבוד" ובכל זאת אתה נמצא שם, למה?

"אתה לא מחפש כבוד, אתה יודע טוב מאוד שאם אתה מחפש כבוד אז הכבוד יברח ממך, מי כמוך יודע את זה, ואתה מאמין ויודע בדיוק את יחסי הכוחות בין האדם לבין הכבוד. הכבוד יבוא אליך אם הוא יחליט, אתה לא תבוא אליו. וזה ככה כמעט בכל דבר בחיים.

היום כשאני כבר בגיל לא לא צעיר, אני אגיד לך מה אני מחפש. היום אני מחפש שרעייתי וילדיי יהיו גאים בי.

אתה מגיע לגיל מסוים שאתה רוצה להעביר ערכים ועוד ערכים. ערכים זה שם המשחק. ואני אגיד לך מה מחמיא לי, שבשבת בבית הכנסת "משכן כהנים" (בית הכנסת בשכונתו בתל אביב, ב.פ.), בכל שבוע אחרי שהרב מסיים לדבר, מבקשים ממני לדבר.

מה גורם לי היום לאושר ולהצלחה? שבתפילת מוסף, כאשר סיימנו את תפילת העמידה והכהנים מברכים אותנו, לראות את שני הזאטוטים שלי בכיתה ב' וג', מגיעים לבד, מעצמם, כדי להסתתר, להתעטף ולהתכרבל מתחת לטלית שלי כדי לקבל ברכה. זה הצלחה בחיים".

מפתיע לשמוע את הדברים מפיך, אדם שכל ימיו שידר חיפוש של הצלחות מסוג אחר.

"אתה יודע, לפני עשר או עשרים שנה הייתי אומר לך שהצלחה זה להגיע לסוריה, ללבנון או לעיראק, אבל בסוף אתה מבין שהחיים זה לא ריצת מאה מטר, בחיים אתה נבחן בריצת מרתון, בדיוק כמו העם היהודי.

אני חושב שלאורך הזמן, אנחנו מאוד קשים עם עצמנו. דווקא העם היהודי הוכיח את עצמו. שים לב מה אני אומר עכשיו: העם הנבחר ידע להיות העם הבוחר (לא העם הבוחר במובן זה שאנחנו יוצאים כל חצי שנה להצביע בבחירות...) העם הבוחר שידע את האפשרות שהוא קיבל מה', וידע לבחור - ידע לבחור בהשם, ידע לבחור בתורת ישראל, ידע לבחור באמונה.

וזה לא היה כל כך פשוט. זה תהליך שלקח זמן, זה ריצת מרתון".

אבל זו תפיסה ייחודית, שחלקים מעם ישראל לא שותפים לה.

"כאשר כולם מסתכלים על נבואות אפוקליפטיות, ומקהלת העורבים צועקת תמיד עד כמה שיהיה פה רע, אני אומר לעצמי: אלוקים אדירים, תראה איך זכיתי. במשך הרבה דורות, מה היה לאבא שלי? מה היה לסבא ולסבא-רבא שלי? עם ישראל היה מפוזר בעולם, ארץ ישראל לא היתה תמיד נגישה, זה היה תלוי בקהילה שהוא חי בה, במצבו הפיננסי ובסוג המשטר שהוא היה חי בו. ואנחנו נולדנו לדור שרוב עם ישראל חי בארץ ישראל, תחת שלטון יהודי. שים לב איזו זכות.

לכן כשאני רואה כיום יהודים מתלוננים, אני נזעק. אנחנו כל יום צריכים לומר תודה לה', ובקצב הזה מותר לנו לקוות ולייחל לדבר הגדול מכל, אמן וזה יהיה בדורנו.

החיבור של המשולש המדהים הזה, עם ישראל, ארץ ישראל, כאשר שניהם מתחברים עם תורת ישראל - זה מה שמוביל לדבר הגדול הנוסף שמגיע. אין ספק, שזה הכיוון".

הזכרת את ההורים, הסבים והסבתות. אתה עצמך גדלת ונולדת בישראל?

"נולדתי בישראל, ברחובות. יש לי ארבעה ילדים, שניים נולדו בצרפת ושניים נולדו בישראל. לי קוראים בועז, לאשתי קוראים רות, ולילדים שלי קוראים מיכל, דוד ונעמי. ברוך ה'".

למה דווקא הקשר הזה סביב מגילת רות והסיפור הזה של דוד?

אצל זוגתי היהדות תמיד הייתה נוכחת. עוד לפני שהכרתי אותה, היהדות דיברה אליה. בשלב מסוים היא החלה בתהליך המופלא הזה של החיבור ליהדות, ובסיומו של תהליך הגיור היא הפכה לרות, ובהתאם לכך גם ילדי זכו לשמות הקשורים לסיפור רות ובועז.

ביהדות אין מקרה, ואני מרגיש שכנראה אני נבחרתי להיות השליח שנשלח מלמעלה לגרום לה לסיים את התהליך הזה.

כיום הבית שלי מחובר מאוד למסורת. אדם עם קריירה כמו שלי, היה מצופה שהוא ידבר על יחסי ישראל עם מדינות ערב. על שגרירות, על תקשורת, על תוכן, סקופים ודיגיטל. אבל כיום, כשהגעתי כבר לגיל שמבינים את משמעות החיים, אין כבר שום ספיקות ברצון שהבית היהודי שאני חי בו יהיה מחובר ליהדות.

זה בעצם התפקיד, זו היא ריצת המרתון שלי. זה דבר שהוא עקבי ולא משתנה. עשיתי משהו, התחלתי משהו, הייתה לי קריירה כזו וקריירה אחרת - אבל העקביות סביב האמונה היא דבר שלא השתנה, לא משתנה ולא ישתנה לעולם".

***  

הזכרת קודם שאתה פוקד את בית הכנסת בשבת. זה משהו שהיה איתך במשך החיים או שזה משהו שנכנס בתקופה האחרונה?

"תמיד היה לי קשר לחב"ד. אני אוהב את חב"ד, קודם כל כי חב"ד לא שופטת אותך. בחב"ד מוצאים את האור בכל יהודי.

כעיתונאי וכאדם שביקר בלמעלה מ- 90 מדינות, נתקלתי הרבה פעמים באנטישמיות מקרוב ומרחוק; באמריקה, בעולם הערבי, הרגשתי את אותה אנטישמיות ואני גם יודע מה זה. אבל יהודי בחיים לא יכול להיות אנטישמי; יש יהודי מסוג כזה ומסוג אחר, אחד שיותר מאמין ואחד שפחות, הוא לא דתי (לעת עתה, ב.פ) וההוא חרדי, זה חובש כיפה סרוגה וזה כיפה שחורה - כל אחד שיהיה מה שהוא רוצה. ולכן אני אומר שיהודי חייב לחבק יהודי.

יש שתי גישות ביהדות; גישה אחת אומרת שזה או הכל או כלום, ויש את הגישה של חב"ד - שזה מה שאני אוהב בחב"ד - שצריך להיות פרקטיים. יש תרי"ג מצוות, אבל לא חייב לקיים את כולם בשביל לקיים מצווה אחת.

בוא ניקח למשל את מענדי מדוכן חב"ד בשדה התעופה. הוא לא יסתכל על יהודי בהתאם לאיך שהוא לבוש ומה הוא עשה הבוקר, מה הוא אכל ומה הוא שתה. זה בכלל לא משנה לו בשביל להניח לו תפילין, ובזכות ההסתכלות הזו הוא יגרום לו לקיים את המצווה הזאת. לכן חב"ד מאוד מאוד יקרים לי".

בועז מציין כי כאשר הבן שלו, שהיה בגיל שלושה ימים, נכנס לניתוח מאוד קשה ומורכב, אזי כאשר עמדו להכניס אותו לחדר הניתוח, הוא שם לו תמונה של הרבי שליט"א מלך המשיח, מתחת לראשו.

הכל בכח של הרבי שליט"א מלך המשיח. ובכל זאת, הזכרת את השילוב בין ההסתכלות המאמינה האישית שלך, לבין עבודתך כעיתונאי.

"יש אנשים שלא מבינים איך בועז האינטליגנט, זה שלמד באוניברסיטה ועשה כל כך הרבה דברים, עדיין מאמין. לדעתי זה דבר פשוט, אין סתירה בין אמונה למדע.

ביקרתי יותר מפעם אחת בכפר חב"ד ודיברתי הרבה פעמים עם שלוחים וראיתי אנשים שהם גיבורים, לא רק גיבורים במובן הרוחני של המילה, אלא במובן הפיזי של המילה. אנשים שאני מאוד מאוד מעריך. ב- 2011 נתנו לי את הכינוי "השליח שלנו בעולם התקשורת", ואני חושב שזו הייתה אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי.

במשך אלפי שנים רצינו להיות אור לגויים, שאנחנו נהווה את הדוגמא החיובית לאומות העולם; אבל היום, יש כאלה שרוצים לראות בגויים אור.

וזה לא שיש לי משהו נגד הגויים, אני לא אדם ששונא ולא רוצה להיות כזה. גם בגויים אפשר כמובן למצוא דברים טובים, ואפילו יש שני גויים שזכו שפרשות בתורה נקראו על שמם, ולא במקרה. העם שלנו חזק מספיק מכדי לפחד למצוא דברים חיוביים בקרב אומות העולם.

אבל העיקר הוא שאת החכמה אנחנו צריכים לחפש אצלנו. זה שיש חכמה אצל הגויים לא אומר שאנחנו צריכים לטשטש או להתבייש בחכמה היהודית. יש לנו את החכמה שלנו, את האמונה שלנו שנטועה עמוק בעבר".

ואיך זה בא לידי ביטוי בחייך?

"אני תמיד הייתי אדם מאמין ותמיד שמרתי כשרות, זה לא דבר חדש. אני חושב שהתהליך שעבר עלי הוא לא התחזקות; כאשר אדם מגיע לגיל מסוים, לשלווה מסוימת, מתאפשר לו להתרכז יותר בדברים שבאמת חשובים.

כשאני יושב בשבת בבוקר בבית הכנסת, עם הבן והבת שלי לצידי ושומעים את קריאת התורה, כאשר אשתי הולכת ללמוד את פרשת השבוע עם הרבנית אלישיב, כאשר אנחנו יושבים יחד ואמא מצטרפת לסעודת השבת - אני חושב שאין דבר יותר חזק מזה. מה אני צריך יותר מזה? כמובן חוץ מאותו הדבר שכולנו מצפים לו כל יום..."

***  

בוא נדבר קצת על התקשורת. איך נוצר מצב כזה שהעם הולך ונהיה מחובר יותר למסורת וליהדות, אבל בתקשורת כמעט ואין לזה ביטוי? בכוונה אני לא משתמש בחילוק של ימין ושמאל, אצלנו לא מחלקים ככה יהודים...

"כשאני הייתי עורך ראשי (של עיתון ישראל היום, ב.פ) ניסיתי לעשות, ואני מקווה שהצלחתי, עיתון כמה שיותר יהודי.

אנחנו נמצאים פה בארץ ישראל, חלק גדול מהעם היהודי יושב בארצו - אבל דבר מזה לא היה קורה בלעדי היהדות. היהדות יכולה להתקיים גם כשאנחנו בארצות הגולה, אבל הקיום שלנו בארץ ישראל תלוי ביהדות. הרי מה היא ירושלים, אם לא בית המקדש? אי אפשר לנתק את הקיום שלנו פה מהיהדות.

היום, ברוך השם, ישנן תחנות רדיו רבות שהן יהודיות, עיתונים דתיים, אנשי תקשורת שהם אנשי אמונה. אנחנו נמצאים בתקופה פשוט נהדרת, לא חייבים להתלונן תמיד ולהגיד שהתקשורת "שמאלנית". לא צריך לפחד מאנשים שמאתגרים אותך.

מה שכן הייתי רוצה, זה יותר כבוד הדדי בתקשורת בין הזרמים השונים. מותר לחשוב אחרת, מותר גם לא להסכים בנועם. לא רק מותר, חייב. החרדי חייב לקבל את מי שלא, כמו שהצד השני חייב לקבל את החרדי. אבל אנא מכם, אל תנסו לשנות. לא ייתכן מצב היום, שיהודי שלא שומר תורה ומצוות יקבל את האמונה של ההודי שמאמין בפרה, אבל יהיה לו קשה לקבל את האמונה של אחיו מבני ברק שרוצה יותר יהדות. כל אחד צריך להבין את השני.

ישראל היא מדינה קטנה מאוד. כאשר מישהו מתעטש בקרית שמונה, אתה צריך ממחטה באילת. ומכיוון שכל אחד מאיתנו התחנך אחרת בבית אבא, אז מה שצריך זה יותר אהבה בינינו, יותר סובלנות בינינו, יותר חיבה, הערכה והסכמה בינינו. ולדעתי ככה אבא שבשמיים, יהיה הרבה יותר גאה בנו. ומי יודע, אולי הוא ייתן לנו את ההפתעה הגדולה שלה אנחנו מחכים אלפי שנים".

האם אתה רואה צורך כיום, ברמה הפרקטית, לשנות את מפת התקשורת?

"כיום יש לי פרספקטיבה רחבה על מצב התקשורת במדינות רבות. חייתי באירופה, חייתי באפריקה, הייתי המון בארצות הברית, התראיינתי לכל כך הרבה כלי תקשורת. יש עיתונאים מצויינים, כלי תקשורת מצויינים, אבל ישנה בעיה מרכזית אחת: פעם, עיתונאי היה מדווח. אחר כך הגענו לעידן שעיתונאי מפרשן. עכשיו, העיתונאי רואה עצמו כשחקן".

מה הכוונה שחקן?

"רואים את זה בעיקר דרך הרשתות החברתיות. היום העיתונאי מביע את דעתו, הוא כותב טורים. הוא אומר לשר תעשה כך או אחרת, ואם השר לא עושה כרצונו הוא יכול לצייץ לשר שהוא שקרן ורמאי.

אני חושב שצריך קצת יותר דרך ארץ. מקצוע העיתונאות זה מקצוע מכובד, אבל לעיתים הוא קצת מתרחק מהמכובדות שלו, וזה דבר שקצת חורה לי. אני "מתקוטט" הרבה פעמים באולפנים, אבל אני אף פעם לא אעבור את גבול הטעם הטוב, כי אני חושב שאנחנו צריכים לכבד האחד את השני".

האם העידן החדש, עם הרשתות החברתיות ושפע המידע הזמין ברשת, "תיקן" לדעתך את התקשורת?

"תראה, אנחנו חיים היום בעידן אחר. יש ספר של סטפן צווייג בשם "העולם של אתמול". אין ספק שהעולם שאני גדלתי בו והתחלתי לעסוק בעיתונות ב- 1983 זה לא העולם של היום. העולם השתנה ללא היכר.

הרשתות החברתיות בהחלט שינו את המפה. היום כל אחד הוא עיתונאי, כל אחד הוא צלם, כל אחד הוא פרשן, כל אחד יכול לחתוך את השני. אבל זה גם גרם לכך שכיום פחות מעמיקים. היום הכל מאוד מאוד מהיר, הכל מאוד רגעי.

המצב הזה קצת נוגד את האמונה שלי במקצוע העיתונות, שצריך קצת יותר עומק. אנחנו גם תקשורת יהודית, אנחנו עם הספר, לא יזיק לנו להתעמק יותר. הרשתות החברתיות הביאו יותר דמוקרטיה ופתיחות, אבל מצד שני הורידו את המקצועיות. אתן לך דוגמה: בודק עובדות. ברשתות הכל עובר, אין לך בודק עובדות. אני כשהייתי עורך עיתון, כאשר פרסמתי כתבה, עבר עליה קודם כל העיתונאי, עורך העמוד, עורך החדשות, העורך הראשי, המגיה, ולבסוף גם בודק העובדות, שים לב כמה תחנות עד שהמילה הכתובה רואה את הדפוס. ברשתות החברתיות, בקליק אחד אתה מפרסם מה שאתה רוצה.

הבעיה היא שבעידן הנוכחי הכל מאוד חשוב, אין דבר שהוא לא חשוב. יש אינפלציה של ידיעות ופרסומים, עד שכבר לא לוקחים שום דבר ברצינות. זה כמו 'זאב זאב'. וככה מגיעים לפגיעה באמינות של התקשורת, ובשביל עיתונות, אמינות זה א-ב".

***

לסיום, יש כאלה שטוענים שישראל מאבדת את הכיוון שלה. לאיזה כיוון אתה חושב שישראל הולכת?

"אני לא חושב שישראל מאבדת את הכיוון. יותר מדויק לומר שישראל מקבלת יותר גיוון.

רובי ריבלין, בנאום מפורסם מאוד שלו, חילק אותנו לארבעה שבטים. הוא טען שהאוכלוסיה בארץ ישראל מתחלקת לערבים, חילונים, כיפות סרוגות וחרדים. איפה אני נמצא בחלוקה הזו? ריבלין שכח לגמרי את השבט שהוא הדבק והמלט של החברה הישראלית - המסורתיים.

המסורתיים הם אנשי אמונה, הם לא כיפות סרוגות, הם לא חרדים, הם לא ערבים והם גם לא חילונים - זה הרוב בישראל, רוב שהכיוון שלו מאוד ברור. הרוב הזה רוצה שישראל תהיה יהודית; לרוב הזה אין שום בעיה עם מיעוטים והוא רוצה לתת להם כבוד; הרוב הזה רוצה שנצליח, רוצה כלכלה מצליחה, רוצה חברה פתוחה, רוצה את השבת שלו, ורוצה את החגים שלו, ואוהב את הארץ שלו.

אז נכון שיש מיעוט רעשן שרוצה דברים אחרים, אבל הכיוון שלנו הוא ברור".

לאורך הראיון כולו מדבר בועז על האמונה האיתנה שיש לכל יהודי בהתגלות הרבי שליט"א מלך המשיח והצפיה לבואו. ואכן כדבריו, כולם מאמינים ומצפים לכך, וזה אכן עומד לקרות תיכף ומיד ממש.