• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ט אדר ב' התשפ"ד (29.03.2024) פרשת צו

פרסום ראשון / "בעל התל ובעל החריץ" // פורים תשכ"ה

ביאור נפלא על משל של חז'ל במסכת מגילה 'בעל התל ובעל החריץ'. מדוע גוי לא יכול לסבול יהודי, ומה ענין ''חסד לאומים חטאת''.
הישארו מעודכנים בסטטוסים של אתר הגאולה

משיחת פורים תשכ"ה, על מאמר הגמרא "בעל התל ובעל החריץ", הסבר עמוק ומיוחד למה הכוונה "חסד לאומים חטאת",  שהוא מעין ניסוח המענה על השאלה האחרונה שהפנו הרוסים לאדמו"ר הזקן במאסר, למה ומדוע הוא מביא בפרק א' בתניא את מאמר הגמרא ש"חסד לאומים חטאת", האם באמת הגוים שונאים את היהודים. אדמו"ר הזקן ענה להם על זה בחיוך במקום הסבר במילים, והם קיבלו זאת כתשובה. הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר זאת בסגנון הדור השביעי.

 

תמליל הכתוביות:

בשעה שחז"ל, חכמינו ז"ל, רוצים לבאר בעניין אחשוורוש והמן, הם אומרים, "משל למה הדבר דומה".

היות שזה עניין שקשה להבין, מביאים משל שיתן התבוננות עמוקה יותר מה קרה עם אחשוורוש והמן.

במה מתבטא המשל, ומרת הגמרא במסכת מגילה על שני אנשים, לאחד היה "תל", ולשני היה "חריץ".

לראשון, באדמה שהייתה שייכת לו היתה לו שם "קופה" עם אדמה. תל אדמה. אצל השני היה חריץ, חור, בור באדמה.

נפגשו בעל החריץ ובעל התל, זה שהיה לו החור באדמה שהפריע לו, ואמר למי שיש לו את הקופת אדמה, שהוא ישלם לו עעל מנת שהוא ימכור לו את התל, ויהיה לו במה לכסות את החריץ את הבור.

אז בעל התל ענה לו אדרבה, קח את זה ואני לא צריך את הכסף שלך. כך היה עם המן ואחשוורוש. המן הגיע לאחשוורוש ואמר לו שהוא ישלם לו 10,000 ככר כסף. "ביהודים לאבדם",  אבל אחשוורוש, בדוגמת "בעל התל", שהוא רצה להשתחרר מהתל, אמר ולו רק תיקח את זה - "והכסף נתון לך", אני לא צריך את הכסף שלך אדרבה הוא שמח מזה. עד כאן המשל של חז"ל.

לכאורה, מה בכלל צריך משל, הענין מובן מספיק מעצמו. בזמננו ראינו מספיק צוררי ישראל שהיו מוכנים לשלם "ביהודים לאבדם", ואין צורך להביא דוגמה מ"בעל התל ובעל החריץ",

אפילו בזמן הגמרא, ובזמן המשנה,ובזמן התנ"ך, כפי שאומרים בנוסח ההגדה, ש"לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו", אלא ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".

ולא בגלל שמשלמים להם עבור זה, אלא אדרבה, הם שמחים, ובזה נמצאת החיות שלהם, ב"לכלותינו", היה לא תהיה.

ומה לא מובן בכך שנמצא  המן בימי מרדכי ואסתר. ושגוי שני, אחשורוש, הסכים לכך,  שגם היה מסוג שלו, שצריך על זה להסביר מבעל התל ובעל החריץ, בשעה שידוע מה פרעה רצה, ולבן הארמי, רצה, ובלעם רצה, וצוררי ישראל בכל דור ודור.

בגלל שזה חלק מתורת אמת - המשל הזה, זה צריך להיות מתאים לנמשל לא רק בכללות הענין, שאחד רוצה לשלם כסף עבור למשהו, והשני אומר לו אני לא צריך את הכסף שלך, רק תעשה לי טובה שהדבר יתבצע, צריך שיהיה מתאים הפרטים של המשל.

ובמשל לא מובן; מה שאנחנו יכולים להבין שלאחשורוש היה תל, היו לו בקכ"ז מדינות כמה וכמה בני ישראל, יהודים כן ירבו. וזה מכונה בשם "תל". איפה הנמשל שלהמן היה "בור"?

ואם הוא יפטר מהיהודים, איך הבור יכוסה אצלו בשטח? ובמה מתבטא הנחת היהודים במילוי השטח, על ידי ש"ביהודים לאבדם"?

לכאורה זה בדיוק הההיפך ממילוי חור. ניתן למלא חפירה, חריץ, עם ענין שיש בזה מציאות. בשעה שיש "ביהודים לאבדם", - הם יהיו היפך המציאות, הרי אי אפשר למלא עם זה שום חור!?

ובשעה שחוקרים, למה באמת גוי לא יכול לסבול יהודי, אז אומרים שיש שני סוגים אצל הגוים.

סוג אחד, בעל התל שבעיניו, היהודי הוא התל. מה פירוש תל? אין שום הבדל אם זה זהב או כסף, או שזה עפר פשוט, אבל זה תופס מקום.

איפה זה תופס מקום, בעולם שהגוי מחזיק שזה עולם שלו. במילא, אין לזה שום עצה.

אתה יכול להתנהג כמותו, אתה יכול לשלם לו תעשה הכל. אתה יכול לוותר לו, אתה יכול להיות אצלו עבד כנעני, אבל אתה לא יכול להיות היפך המציאות.

וכל זמן שזה נשאר במציאות, ואין את "ביהודים לאבדם" בפועל, זה דוקר לו בעיניים.

והוא לא אומר איזה תל זה, ולא בגלל שה"תל" הזה יש לו תכונה מיוחדת.

מדובר במציאות בשדה שלו. ובגלל שזה שדה שלו, איך נכנס לפה יהודי?!

או בלשון המדרש, בשעה שיעקב ועשו, עשו טען ליעקב מה אתה עושה פה בעולם הזה?!

לא משנה לו שום דבר, ברכת יצחק, לא איכפת לו מכל הענינים. ישנה מציאות של יהודי, זה נהיה אצלו "תל" בשדהו.

וזה לא בגלל שהתל עושה לו קשיים, או מיצר לו וכו'.  אלא הוא צועק שזה השדה שלו, וכאן נמצא דבר זר. ולכן אין שום עצה.

יהודי שחושב שבשעה שרח"ל שהוא יפסיק להניח התפילין. ובשעה שהוא יסגור את העסק ביום ראשון, ויפתח בשבת. ובשעה שהוא מדבר באותו לשון ובשעה שיש את אותם לבושים ואותם מנהגים ואותם דינים, ואוכלים ביחד "מסעודתו של אותו רשע", שע"י זה הגוי יהיה חבר טוב שלו.

אז כל זמן שיש מציאות של יהודי, גוי לא יכול להיות רגוע! למה זה ככה?

כי בעצם כל אינו-יהודי הוא גם "בעל החריץ". יש לו הרגשה, שיש אצלו מקום של ריק, לא ממולא.

וזה מה שכתוב במדרש, שהר סיני נקרא כך, כי אז "ירדה תורה לישראל, ושנאה לאומות העולם",

בשעה שיהודים קיבלו את התורה, אז אצל הגוים נהייתה הרגשה שיש להם חריץ.

הם יכלו לקבל "תורת חיים", הקב"ה "החזירה על כל אומה ולשון", והם לא רצו, אבל עכשיו הם רוצים לקבל בלי ההגבלות, אבל את הטוב שבזה - שיהיה להם.

וזו היא ההרגשה של "בעל החריץ", שזה בכלל לא משנה מה היהודי יעשה.

אבל בגלל שהוא "ישראל", והוא "ענין", "יש לו אות בתורה, וע"י אותה אות אחת יש לו שייכות לכל השישים ריבוא אותיות שיש בתורה, כמדובר קודם, שבזה תלוי הכשרות של כל הספר תורה, והכשרות של אות זו,

אז איזה יהודי שהגוי לא יפגוש, עושה לו הרגשה שיש לו מקום ריק.

ולזה יש שתי דרכים איך הוא יפסיק להרגיש את הריקנות. דרך אחת שהוא יהיה יתעלה ממצבו עתה,

- הוא לא רוצה!!

הוא אומר "על חרבך תחיה"!! הוא לא רוצה לקבל על עצמו "לא תרצח"!!

היא לא מוכן לקבל על עצמו "לא תנאף"!!

את הדרך הזה הוא מלכתחילה  שלל,זה כבר היה לעולמים.

בשעה שהלכו להר סיני, אמרו לו "שמע", בני עשו ובני ישמעאל היתה להם ברירה לבחור ושאלו "מה כתיב בה – לא תרצח", אז הוא אומר לא, אני לא מקבל.

אומרים לו – "לא תנאף", הוא לא רוצה לקבל  לא תגנוב –  הוא לא רוצה לקבל על עצמו.

אלא מה, יש לו טענה בשכל. הוא רוצה ללכת בדרכי אביו. מקבל כיבוד אב, שעשו אמר לו, שיצחק אמר "על חרבך תחיה", הוא לא אז הוא לא יכול לקבל את הציווי של "לא תרצח".

אבל אז, יש לו דרך שניה. "גם לי גם לך לא יהיה".

בשעה שלאף אחד זה לא יהיה, אז הוא לא ירגיש שום ריקנות.

מתיי שייך לומר "חריץ", מתי שלאחד יש את זה, בשעה שישנו "ביהודים לאבדם", - ללא מציאות של ענין התורה, אז לא חסר לו כלום. לאף אחד אין את זה.

ובזה יש את שתי השיטות שכאן, שהן באמת שיטה אחת.

הדבר ראשון, מצד הגוף הוא צועק שהוא לא רוצה שיהיה גוף יהודי בעולם, ומצד הנשמה הוא צועק, שזה ענין של "חלק אלוקה ממעל ממש", ו"וירד ה' על הר סיני .. וידבר את כל הדברים האלה" אל כל ישראל לאמר, עד סוף כל הדורות.

ואצלו נשארה ריקנות, נשאר אצלו "חריץ".

וזה לא דבר שחסר לו בנוחיות, שיהיה לו יותר נוח או פחות נח, הוא מוכן לתת כסף, ומוכן לעשות כל מה שיתבעו ממנו.

הוא רק רוצה שיהיה "ביהודים לאבדם".

ואז לא יהיה חריץ.

למה? כי לאף אחד אין את זה. ובגלל שלאף אחד אין את זה, אז תורה חוזרת למקומה, על דרך מה שהיה בלוחות, כשיהודים עוד לא היו ראויים לזה, אז הלוחות נשארו כאן, אבל האותיות עלו למעלה, פורחים, במילא נשאר עולם בלי תורה, רחמנא ליצלן.

אבל אז הוא לא מרגיש שיש לו חריץ. וזה מה שמסבירים, שבשעה שרוצים להבין מה היה עם אחשורוש והמן.

ניתן  לחשוב שהמן נתקנא במרדכי, ובמילא הוא רצה לשחד את אחשוורוש שהיה מלך טיפש, מה שאין כן, אם מישהו היה בא לאחשוורוש ומציע לו לא עשרת אלפים, אלא אחד עשר אלף. או שמישהו היה משכר את המן יום לפני כן שלא יקח ללב מזה ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, לא היתה מגיעה כל הגזרה,

- אומרים "לא"!! זו טעות!! אלו היו הלבושים בטבע.

אבל למה הדבר דומה, במה מונחת אמיתית הענין, שלאחשורוש היו יהודים במדינות שלו. וזה לבד לא נתן לו מנוחה.

ומה שהמן צעק "ביהודים לאבדם",בגלל שהוא ידע שאין לו תורה, ואין לו את כל אותם ענינים שניתנו בהר סיני ליהודים, ואין לו את אותה נצחיות שיהודים קיבלו אז, כאשר קיבלו תורה נצחית, מה' אחד שהוא נצחי.

ובגלל שהוא חושב, שיעברו אלף שנה ואז לא יזכר ולא יפקד, וזה עם שהוא מפוזר ומפורד בין העמים ודתיהם שורות מכל עם, אין אחד ויחיד שדומה להם,

אז "למלך אין שווה להניחם", למה אתה צריך מציאות כזו שכל הזמן תטריד אותך שאני כל הזמן ירגיש בדבר שהוא לגמרי שונה ממני?!

ומה העצה לזה? אם ישקו אותו, אז ימצאו גוי שני, סוף כל סוף שהוא ישתכר ויתנהג בסוף אותו דבר. כי בפוגרומים, רחמנא ליצלן, לקחו חלק לא רק גוים פיכחים, אלא גם שיכורים.

וזה הוא אחד מהלימודים במגילת אסתר, שזה לא כמו שנראה בנמשל - בלי המשל. שהיתה סיבה שמרדכי "לא יכרע ולא ישתחווה". ואחשורוש היה כזה ש"מלך טיפש היה", ויכלו לספר לו ענין כפי שאסתר הסבירה לו בדרך הטבע, ש"אין הצר שווה בנזק המלך", שהוא מצד עצמו לא היה מבין. אבל אם הוא היה חכם, והמן לא היה כזה רשע, או שמרדכי לא היה מכעיס אותו, כמו דעה אחת בגמרא,אז כל הצרה לא היתה באה,

ואומרים – לא!!

יש פה עסק עם "בעל התל ובעל החריץ", שהוא חושב שהוא הבעל. הוא בעל הבית.

זה לא שזו היא דרכו של עולם. אלא הוא הרי לגמרי בעל הבית.

מי מבלבל אותו לגבי הבעלות שלו? - התורה מבלבלת אותו.

ואותו דבר עם אותו אחד שיש לו את החריץ, הוא לא חושב שהוא אשם במשהו. הוא בעל הבית!!

ואף על פי כן יש לו חריץ!!

וצריך למצוא לזה עצה, ואין לזה עצה אחרת כי "לא תרצח", ו"לא תגנוב" הוא לא מוכן לקבל על עצמו, יש לו עצה קלה יותר, שיהיה "ביהודים לאבדם".

ולמה זה מסופר במגילת אסתר, כי כתוב בגמרא, שאמרה אסתר "כתבוני לדורות". זה לא דבר שקרה פעם אחת "ויהי בימי אחשורוש", אלא זה "כתבוני לדורות", זה "בכל דור ודור עומדים עלינו".

ואמנם צריך לפעול בדרך הטבע, ואיך זה בדרך הטבע, דבר ראשון צריך להיות "הקב"ה מצילנו מידם".  "וברכך ה' אלוקיך".

אחר כך צריך להיות "שתעשה", גם,  אתה צריך ללכת ולשלוח את אסתר שתדבר עם אחשורוש, שתעשה משתה, תקרא להמן וכו' וכו'.

ועל דרך כפי שהיה אז, כך זה נהיה לדורות.

ומזה החכמים נלחצו, כפי שהגמרא מספרת שהם אמרו לאסתר, שהיא עושה "נקמה בין האומות".

אמת אמנם, ש"חדש לאומים חטאת". ואמת אמנם, שאיפה שזה אינו יהודי,  אז זה "בעל התל", או "בעל החריץ".

אבל למה להרגיז אותו, לומר לו - שמע, אתה שונא יהודים.

ואסתר ענתה, אם יהודים לא יגידו להם, אז הם לא ישנאו יהודים?!

-"כבר כתובה אני בדברי מלכי מדי ופרס"

אצלם זה כתוב, אצלם זה בכלל לא חדשות, הם יודעים מזה, זה כתוב אצל המלכים, וזה כתוב בכל המדינות, וזה ספר הזכרונות, "והיו נקראים", ושום דבר לא יקרה.

הדבר היחיד הוא, שיהודי שרוצה לרמות את עצמו. אז לכל הפחות שיהודי גם יידע ש"חסד לאומים חטאת".

ובנוגע ל"קנאה את מטלת בינינו לבין אומות העולם", - זה לא יעשה כלום, "כתובה אני בדברי ימי מלכי מדי ופרס".

אבל "כתבוני", תכתבו זאת כדי שיהודי יקרא זאת. ואז זה יעזור שיהודי יחליט מה היא דרכו.

להסתמך על לאומים – זה חסד חטאת.

וכשיודעים שאסתר הולכת בדרך זו,  אז מבינים איך היתה אצלה ההתחלה.

אם אסתר היתה מתחילה בללכת לאחשורוש ולייפות את עצמה  היה נשאר ספק. איך היא הלכה? היא היתה צריכה להיות נושאת חן בעיני אחשורוש.ולפעול אצלו ש"אף על פי שלא נקראתי זה שלושים יום", אז אף על פי כן, "ותשא חן וחסד לפניו" והוא יושיט לה את שרביט הזהב.

אז לכאורה הדבר הראשון שהיא היתה צריכה לעשות, היתה צריכה להיכנס למכון יופי, ולהתלבש, ולהתאפר, ולעשות את כל הדברים בכדי שיהיה ותשא חן וחסד כי אין סומכין על הנס.

מה אסתר עשתה? דבר ראשון היא קראה לרב זקן. ואמרה לו, שמע, היות שצריך לעשות פעולה בדרך הטבע, אז מה צריך לעשות בדרך הטבע – לך עשה תענית.

ולא רק אתם תצומו. זה לא "קונץ". אלא ילדים, וכל היהודים מראשם ועד סופם הם כולם יצומו.

וגם אני, שצריכה "חן וחסד לפניו", גם אני יעשה כך לפני שאכנס אליו.

ההתחלה במה שיהיה ש"גם אני ונערותיי אצום כן".

ואז שיהיה ש"אחרי כן", - "אבוא אל המלך שלא כדת". אז אני הולכת עם מסירות נפש, ולכן אני יודעת שאני אצליח.

ואם לא – זה גם לא נוגע. יהודי צריך לפעול על פי תורה בנוגע להצלחה – מברך אותו אחר כך הקב"ה.

שזה הוא ה"כתבוני לדורות", זה לא רק הענין בכללות "כתבוני לדורות" עם כל הפרטים, כמו שהגמרא אומרת "מהיכן קוראין את המגילה – צריך להיות קוראה כולה",

שהפרט הזה שאסתר ציוותה לצום, מה החידוש בזה, זה דין ברמב"ם, וכתוב בחומש, בתנ"ך, שבשעת רח"ל צרה גוזרים תענית. החידוש כאן הוא, שמרדכי אמר לאסתר שאת צריכה לפעול בדרך הטבע את צריכה ללכת לדבר עם אחשוורוש.

לכאורה אסתר לא היה לה מה לענות לו. אתה הרי ראש הסנהדרין. אסוף את היהודים, תזעק על הגזרה, תגידו תהילים  צומו שלושה ימים, הגזרה תבוטל, ושיהיה לכם יום נעים.

אבל היא לא שאלה. מרדכי אמר שצריך לפעול בדרך הטבע, שקשור עם סכנת נפשות, ואין לה ברירה,

הסנהדרין פסקו, הרב פסק, זה סגור.

שבשכל הרי אין לזה מקום. הוא הרב, והוא  יכול לגזור תענית, והוא יכול לומר תהילים והוא יכול לאסוף תינוקות של בית רבן ללמוד ולהתפלל איתם, כמו שכתוב במדרש,

"מה קול גדיא האלו" שיצא הקול, זה כבר ביטל את הגזרה  ולמה אחר כך עוד צריך לפעול בדרך הטבע?

אבל היא לא שואלת שאלות על פסק דין של תורה. הגם שהפסק דין הוא, שאת תפעלי על פי שכל.

אלא מה, הבחינה שהיא לא תפעל מצד הסתמכות על "כוחי ועוצם ידי", אלא שהיא עושה זאת כי "את מאמר מרדכי אסתר עושה", ורואים איך היא מתכוננת לכך.

אם התחלת ההכנות שלה היא ש"אני ונערותיי אצום כן", אז יודעים שהיא הולכת דרך "מאמר מרדכי". ואז היא מצליחה פעול ב"כלים"  של "אשר תעשה", שבהם שורה אחר כך  "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה".

וזה הוא הלימוד מ"כתבוני לדורות", שמתחיל אמנם מכך שמדובר על "בעל התל ובעל החריץ", לכאורה, איפה יש מקום ללכת לפעול אצל אחשוורוש שהוא יבטל את הגזרה, אחרי שדבר ראשון אומרים את המשל שהוא "בעל התל", שהוא רוצה להיפטר מיהודים. מה יש ללכת להתחנן אליו?!

ואומרים: אתה תתאר את המצב כמו שהוא, שזה "בעל התל ובעל החריץ", - ומה מבטל את הגזרה  -  שילדים יהודים ילמדו תורה ויתפללו לקב"ה.

צריך אבל שיהיה "אשר תעשה", שיהיה ענין טבעי בדבר. וענין טבעי בדבר, שהיא צריכה ללכת אחר כך "ותלבש אסתר מלכות", וצריך ללכת לדבר עם "בעל התל", וצריך לעשות משתה, וכו' וכו',

עד ש"קנאתו במלך קנאתו בשרים", ובטלה הגזרה בדרך הטבע גם. וזה מה שהמשל מוסיף להבנה של כל הענין של אחשורוש והמן, מן הקצה אל הקצה.

כי יש כאלה שלומדים סיפרר מעשה, והמעשה מאד יפה, ורוקדים, ושרים, ומסיימים ב"שושנת יעקב" וכו' וכו', ואין שם את ה"כתבוני לדורות".

אז אומרים - לא. פה נותנים הוראה כללית על כל הדורות כולם.  שבכל דור ודור ישנם "בעל התל ובעל החריץ".

במילא צריך להיות "בכל דור ודור ההתחלה דבר ראשון צריך לדעת מה אומר הרב, ראש הסנהדרין. מרדכי.

ואחר כך, אלו שצריכים לפעול בדרך הטבע צריך להתחיל מ"ואני ונערותיי אצום כן" ורק אחר כך צריך לפעול בדרך הטבע, ואז נהיה "ונהפוך הוא", ועד ש"ונפל פחד היהודים עליהם". שזה הוא ה"כתבוני לדורות". ואין כל פחד לספר את  האמת בחוץ,

בחוץ יודעים זאת, כמו שאסתר אמרה "כבר כתובה אני".

הדבר היחיד הוא, עם מי צריך להתווכח על תיאור המצב כמו שהוא - צריך להתווכח עם יהודים.

ואת זה מבקשת אסתר, שבכל שנה ושנה,  שקוראים את המגילה מחדש, שעוד פעם ילמדו את המשל של חז"ל,

שמעו יהודים!! אי אפשר לסמוך על הגוים!!

היחיד שאפשר להישען עליו זה "אנו אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים".

ואבינו שבשמים אומר, שאחרי שיש "וברכך ה' אלוקיך", אז אני אומר לכם שצריכה להיות עשיה בדרך הטבע, לדבר עם אחשורוש,

ואז מובטחים, שיהיה "ונהפוך הוא", וליהודים היתה אורה ושמחה, וששון ויקר". לחיים.

 

החלק השני בפרויקט פורים תשח"י נחשף

התוועדות פורים תש"כ באורך מלא

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...