שמחת מביאי העצים לבית המקדש

מהמילה "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" - שנראית לכאורה כמיותרת - אנו למדים שאפשר לנדב לבית המקדש אפילו עצים בפני עצמם.

אך הדבר תמוה: מה הקשר בין המילה "קרבן" ובין עצים, הרי העצים אינם קרבן כלל, אלא רק אמצעי טכני שבאמצעותו ועל גביו שורפים את הקרבנות?

בכלל צריך להבין דבר פלא שאנו רואים לגבי תרומות העצים: בגמרא מסופר שכאשר שבו בני הגולה לארץ ישראל, לא נמצאו עצים למערכה, ולכן היו משפחות מסוימות שנידבו עצים למזבח. מאז נקבע כי בתאריכים שבהם הביאו את העצים לראשונה, ימשיכו צאצאי אותן משפחות להביא עצים מדי שנה, ובאותו יום ישתמשו דווקא בעצים אלו, אפילו אם לשכת העצים מלאה. עבור אותן משפחות הוגדרו ימים אלו כימי חג, שאסור לעשות בהם מלאכה ולהתענות, ועד שלפעמים יצא שחג זה דחה אפילו את תשעה באב (בקביעות מסויימת)!

שמחה על שום מה?

ונשאלת השאלה: מדוע נדבת העצים היא כה חשובה וגורמת שמחה עד שהיא דוחה אפילו את תשעה באב? יתרה מכך: ידוע שחמישה עשר באב הוא אחד הימים הכי שמחים בשנה, ועליו נאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב". ואחת הסיבות לכך היא משום שבט"ו באב השלימו את כריתת העצים למערכה, ועל כן זהו יום שמחה.

והרי, כריתת העצים אינה אלא שלב טפל ומקדים להקרבת הקרבנות, מדוע היא גורמת לשמחה כה גדולה, אפילו יותר מהקרבת הקרבנות עצמם?

התמסרות מוחלטת

ביאור העניין: מטרת הקרבנות אינה רק להקריב בהמה או מנחה, אלא בעיקר להביא את האדם להקרבה פנימית לה'. כפי שמסביר הרמב"ן שהאדם המביא קרבן צריך לחשוב כאילו הקרבן מהווה תחליף לעצמו, "נפש תחת נפש".

עם זאת, ישנם סוגי קורבנות שונים: קרבן חטאת, קרבן נדבה, ועוד, וכל אחד מהם מבטא "הקרבה" של חלק אחר. אבל עצי המערכה שונים מהקרבנות כי הם אינם קשורים לסוג מסוים של הקרבה, אלא משמשים בסיס לכל סוגי הקרבנות, ונשרפים יחד עם כולם, כי במובן הפנימי הם מסמלים את תנועת ההתמסרות הכללית של היהודי לה', ולא רק של חלק מסוים ממנו, אלא של כל כולו.

בשונה מקרבן, שהמביאו יכול לחוש תחושה של סיפוק עצמי, עצי המערכה אינם נחשבים קרבן כי הם רק אמצעי, ולכן הבאת עצים מבטאת יותר את ההתמסרות הטהורה לה' מבלי להרגיש מציאות.

הדרגא הנעלית

אך יש רמה גבוהה עוד יותר מנדבת העצים, והיא כריתת העצים. בשלב זה, העצים עדיין לא הגיעו בכלל לבית המקדש והם עצי חול. האדם הכורת אותם אינו רואה כעת את העצים נשרפים, ובכל זאת הוא מוסר את עצמו לחלוטין למען ה'. כאן מתבטאת הדרגה הגבוהה ביותר של ביטול והתמסרות, ולכן בט"ו באב, שבו הושלמה כריתת העצים, הייתה שמחה גדולה.

ההוראה מכך היא: יהודי צריך לעבוד את ה' מתוך התמסרות מוחלטת. יש הסבורים שהעיקר הוא ההתעלות האישית בלימוד התורה, ואילו עזרה ליהודי אחר היא 'ירידה' שבאה על חשבון ההתעלות האישית. אך האמת היא הפוכה: מסירות מוחלטת היא דווקא כשאין בכך רווח אישי או תחושת סיפוק.

זהו המסר מנדבת עצי המערכה: למסור את כל הרצונות והשאיפות האישיות לרצון ה', ולהתמסר בכל הכוח להבאת הגאולה האמיתית והשלימה - נאו.

(על פי לקוטי שיחות חלק כ"ב עמוד 7)