אפי פון-דרייטער לא היה מזוהה בדרך כלל עם קבוצת בעלי- החוליות ועמוד השדרה היצוק. אמנם הוא השתדל לשמור על מקום עבודה קבוע וקשרים יציבים-פחות או יותר - עם בני-משפחתו וחבריו.
אך מעבר לזה, אפי ידע והוא חש זאת היטב על בשרו, לא פעם, שאין לו בהחלט מה לצפות מעצמו. אפי כבר הכיר את עצמו, וידע היטב מנסיונו שאחרי כל החלטה טובה מגיע מפח הנפש. ובסופה של כל התלהבות סוחפת, שם בקצה, ממתין לו בסבלנות מדרון תלול של ייאוש מתסכל הישר להתרסקות אל קרקע המציאות המביכה...
אך לתקופת חגי תשרי הייתה לאפי חיבה יתירה. הוא מאוד התחבר למסרים העוצמתיים שמעביר כל חג בפני עצמו וכולם ביחד. מעבר לסעודות החג הדשנות והמפגש המשפחתי המלטף, גם הגיוון החוויתי של המסרים הנלמדים קרץ לו לא פחות.
לאפי לא הייתה שום בעיה כלל לחוש התרגשות עמוקה ומטלטלת בתפילות הימים הנוראים, להיפך הוא אהב את תחושת ההתעלות שבתקיעת השופר והשירה הנוגעת ללב. הצום והבגדים הלבנים היו בשבילו בהחלט חוויה סוחפת ואפילו מענגת.
אבל במסתרי ליבו, שם עמוק עמוק בפנים, הוא ידע את האמת המרה...
כן, בסיום תקופת השובע המתוקה הזו הוא שוב יחזור אל המעביד שלו עם פניו חמורות הסבר, מקבל אותו בגערות כשהוא מחווה בידיו לעבר השעון עם המסגרת האפורה המוצב כמתריס בכניסה למפעל..
שוב הוא יוזמן לפגישה דחופה עם המחנכת של הילדה על הטיפול המוזנח שהוא מעניק לה, החל מהבאלגאן השורר בתיק הלימוד וחפציו, המשך בשעות המאוחרות המוזרות שהיא נוהגת לפקוד את הכיתה וכלה כמובן בנושא שהיא כלל אינה מודעת לו: הכנת שיעורי הבית...
בסוף זה הגיע, הקש ששבר את גב הגמל.. כן, זו היתה השיחה המטלטלת של הרב שניאור, רב הקהילה.
הוא הסביר שחודש תשרי נועד להיות הקטר המוביל של שאר החודשים, ושאם הכל נשאר שם, בהתלהבות הרגעית, ולא מוליך למשהו יציב ופנימי אז פשוט, חבל על הזמן..
בתחילה הוא האזין והנהן בראשו "מילים בעלמא" חלפה המחשבה במוחו. הנסיקה המדהימה והנחיתה המאכזבת זה כבר ריטואל שנתי קבוע ומולחן מראש...
"אבל, אולי לא?" הוא נדלק לפתע "מה כבר יכול להזיק אם אפתח לפני הרב את סגור לבבי ואשים את הדברים כמות שהם על השולחן?"
וממחשבה למעשה, התור נקבע ואפי פון דרייטער שוטח את כל תכולת הבעיה לפני הרב!
"הקושי שלך" אומר לו הרב "הוא דבר די מצוי אצל כולנו, במידה זו או אחרת"
"אבל אם תשאל לדעתי, יש לחודש תשרי הרבה מה לומר גם בקשר לאתגר שמתעורר לאחריו, האתגר שפרסת זה עתה לפני:
הרי לא לחינם אחד הדברים שמאוד בולט ביהדות זה כיצד ראשיתו של כל מסע, התחלתה של פעולה, ה"סיפתח" של כל פרויקט חדש או ביכוריה של כל מתנת שמיים יקרה ואהובה מוקדשים לבורא העולם ומנהיגו.
איך מתחיל יומו של יהודי? איזה חפץ משמעותי מוטבע לו מיד בכניסה לביתו? איזה מילים כותב כל אחד מיד בתחילתו של כל מסמך או נייר עבודה? איך מתבצעת התחלת החניכה של תינוק שזה עתה נולד ומצוי בראשית עריסתו? ולאיזה כיוון - מעתה - יוקדשו שנות חייו הראשונות?
ראה כיצד מצווים בני ישראל לנהוג מיד עם הכניסה לארץ והצבת אבני הזכרון בגריזים ובעיבל ועוד לפני זה בנהר הירדן עצמו? כיצד נוהג יהודי בכניסתו לבית חדש? או כאשר הוא זוכה לאחוז בידו פרי חדש מביכורי אדמתו?
אפילו נשמתו של יהודי החצובה מתחת כסא הכבוד לפני ירידתה לעולם עוברת תהליך השבעה עמוק ויסודי להישאר נאמנה למקורה, בדיוק כמו חיילי הצבא שזוכים לדברי חיזוק והתעוררות מהכהן המשיח ערב יציאתם למלחמה.
מעבר להבעת הנאמנות וההכרזה שיש בזה להצהיר בריש גלי מי כאן באמת הוא "בעל הבית" שעל פיו יישק כל דבר גם כעת וגם מכאן ולהבא, יש כאן גם בהחלט לימוד חשוב ומחייב הקשור לעבודתו בהמשך הדרך:
את לוח הזמנים וסדר ההתרחשויות, קובעים רק הקב"ה, משה עבדו וישראל עמו הקדוש.
לעולם, אבל לעולם אסור ליהודי להיות מובל אחרי מה שמכתיב לו העולם, חברה אנושית בלתי ראויה או יצריו הטבעיים - חייבים תמיד להיערך ולהיות מוכנים לתרחישים שעלולים להיווצר זמן ניכר לפני שהם מאתגרים אותנו את יתרון ההתקפה אנו חייבים לשמור לצד הקדושה ולא לאפשר לצד שכנגד להיות הקובע הראשי ש"מרשה" לנו ברוב חסדו להוציא את הרגל מהעיגול ולהתגונן.
היוזמה וההערכות הראשונית היא תנאי עיקרי וחשוב לא רק בפתיחתה של שנה אלא גם ובעיקר בהמשך שיבוא לאחרי זה.
לניהול הבית, כמו לאופן ההגעה לעבודה ואירגונה המעשי, לתשומת הלב המירבית בחינוך הילדים, ואפילו לתחזוקה השוטפת של בית המקדש הפרטי שלך.
אתה חייב ומוכרח להיות בעל הבית (במשמעות החיובית כמובן) במלוא מובן המילה, כזה שכבר ערב קודם עיניו בראשו הוא מכין את עצמו, מחשב את דרכו ומשתדל בכל יכולתו לבצע את המטרה בצורה המועילה ביותר. כי הוא ורק הוא יהיה זה שדואג שהדירה ל-ה' תהיה בכל הפרטים מוכנה ומאירה גם בגשמיות וגם ברוחניות.
"ולתתך עליון", אפי, רק אתה תהיה זה שתקבע תשפיע תוביל ותגרור, לא כמתגונן המשיב מלחמה שערה אלא כיוזם פעיל קובע שנותן את הטון. מגורם חסר אונים המאזין לחדשות בחריקת שיניים תהיה אתה זה שיקבע לעיתונאים על מה לדווח, ולשכנים על מה לרכל.
יהודי הוא מעל הטבע, מכריז ואומר מלכנו משיחנו שליט"א משה רבינו שבדור - ר'אש ב'ני י'שראל, כשהוא יקבע, ינווט ויחליט יזכה העולם סוף סוף לגאולת עולמים שאין אחריה גלות!
זכור! מי שיקדים ויעשה את הפסיעה הראשונה ברגל ימין, הוא ורק הוא יזכה להיות זה שיצחק אחרון ושלא יבוש ולא יכלם גם לומר את המילה האחרונה!
תגובות