המשך בא // אוהד בר-סלע

איזה מבול נחת עלי בשבוע האחרון וזאת למרות החום הכבד והמהביל. מבול של תגובות. רובם עסקו כמובן בלנחש מי הם הנפשות הפועלות אליהם כיוונתי, אחרים נזעקו שפגעתי ואפילו היו כמה שנסעו לגן החיות התנ"כי כדי לבדוק מה זה חד-קרן.

בקיצער לפעמים אתה זורק אבן ולא פוגע בשומדבר. גם כן סוג של לא נגע ולא פגע.

ועוד תובנה: שמערבבים שלושה אירועים בטור אחד, לא תמיד יוצא אחד אפילו שמבינים אותו.

השיא היה ביום שישי שעבר בו קיבלתי מייל מרב צעיר שאני מעריך מאוד וייתכן שהוא גם מורה הוראה שאמר לי שלא יפה שפגעתי וכו' וכו'. אז דבר ראשון אניח פה כמה מילים כדלהלן: התכוונתי לכתוב בשנינות, ויש כאלה שהבינו שזה עקיצה, ואפילו חריפה, ואני מצר על כך.

שנית, כל נשואי הכתיבה הם אנשים שאני מסתכל עליהם מלמטה ברוחניות, והם גם לא היו הנושא או ודאי שלא היו שום כינויי גנאי ועוד והוא עיקר אני שלחתי לכולם את הטור ולא שהתחבאתי מאחוריו. 

שלישית ובלי לזלזל באף אחד חלילה. אבל כל מי שמרגיש נבוך, נעלב או פגוע מכתיבתי שבדרך כלל בסגנון מסוים מאוד, פשוט שינצל את זמנו טוב יותר וד"ל. 

שיא נוסף התרחש בשבוע שעבר כשהגעתי לאיזה אירוע. פתאום ניגש אליי מכר מן העבר, שכיום משמש משגיח חשוב, ושאל: "תגיד, מה רצית בטור הזה? לא הבנתי ממנו כלום."

רציתי לומר לו שהמשגיח האחרון שלחץ לי את היד, תוך כמה חודשים כל תלמידיו ברחו. אבל בדיוק קראו לו לברך תחת החופה. ואז נזכרתי בסיפור על אירוע אחר...

*

מיסטר כהן ברימץ את בנו באולם מוכר. ברוך ה', שמחה גדולה, חברי כתה, מוזיקה, לחיים, הכול על מקומו בשלום.

למחרת הגיע כדרכו לשטיבל.

כבר בכניסה הרגיש שמשהו לא רגיל.

כמה לחשושים נפסקו בבת אחת. שני מתפללים שהיו שקועים בשיחה עברו פתאום לדבר על מזג האוויר. אחד הביט בו במבט חמור ומיד פנה להסתכל בחלון בשלווה מעושה. 

ר' כהן הניח שזה לא קשור אליו.

כשקיפל את התפילין ניגש להקדים שלום למגיד השיעור הקבוע.

"בוקר טוב, ר' יוסף."

המגיד היסס רגע, משך את ידו לאחור ומלמל: "שלום שלום לרחוק ולקרוב..." והמשיך ללכת.

ר' כהן כבר התחיל לחשוד.

ביציאה עצר אותו אחד המשפיעים החשובים בקהילה.

"ר' כהן," אמר בקול חנוק מדמעות, "חשוב מאוד שלא יהיה פירוד הלבבות. בפרט בימים כאלה."

"ודאי," הנהן כהן. "אבל... על מה מדובר?"

המשפיע רק טפח על כתפו.

"כולנו קומה אחת." והלך.

בסופר הסיפור רק החריף.

הגבאי שראה אותו נכנס אל המעלית, יצא ממנה כאילו שכח משהו דחוף בקומה הקודמת. הקופאי הביט בו, צקצק בלשונו וחייך בחיוך רחב של נייסן מקצועי. 

ר' כהן כבר היה מבולבל לגמרי.

בדרך הביתה פגש את רב הקהילה.

"בוקר טוב, הרב."

"שיהיה בשעה טובה," השיב הרב בחיוך חמצמץ. "מזל טוב. בניין עדי עד."

"תודה רבה... אבל על מה?"

"נו, על החתונה."

"איזו חתונה?"

"אל תיתמם, ר' כהן. לא נעלבתי שלא קיבלתי כיבוד. גם לא מזה שאף אחד מנכבדי הקהילה לא הוזמן לברך בחופה. ואפילו שולחן לשכנים לא שמרת. הכול מחול. אבל למה לעשות דבר כזה?"

"כבוד הרב..." אמר כהן, "אני באמת לא מבין."

"מה יש לא להבין? החתונה של הבן שלך. אתמול."

ר' כהן שתק רגע.

ואז אמר בשקט:

"כבוד הרב... זה היה בר־מצווה."

*

כמובן שאפשר לקחת את הסיפור גם לכיוון השני בדיוק! אז אכתוב ברורות.

גם לי לקח יותר משבוע להגיב לתגובות.

לא (רק) בגלל שאני עסוק, לא (רק) בגלל שאין לי כח, לא (רק) בגלל מחסומי הכתיבה שלי.

פשוט לא בא לי לקחת אחריות, לעמוד מול עצמי ואחרים, להתחיל לענות להודעות, לשמוע מגיבים, תובנות, הערות והארות. חלאס אני עכשיו רוצה להיות עם עצמי או להתעסק במשהו אחר. ובכלל מי אמר שמתאים לי לכתוב, הרי מי אני ומה אני. באמת.

כמו שנגיד שבחור שאיחר לחסידות בוקר לא יוכל להיכנס למנין שחרית. כמו אברך שלא הצליח להתפלל במנין שחרית לא יוכל להתפלל באותו יום מנחה במניין. כמו מי שלא התפלל מנחה בזמנה לא יוכל לצאת לעשות ביקורי בית בערב. וכו' וכו' וכו'.

אם איחרת לחסידות בוקר, תשאל את המשפיע איך עליך להתכונן לתפילה. לא הספקת שחרית בקש תיקון מהרב אבל אל תוותר גם על מנחה, ואם אתה כבר יוצא ל'מבצעים' וביקורי בית אז לפחות תעביר את המסר הנכון.

מה שבאתי להגיד זה שאם אנחנו כבר מדברים אז בואו נדבר על הענין. לא חייבים להסכים, לא חייבים לכתוב רק מה שמישהו אחד חושב, לא חייבים דעה אחידה.

זה כמו שבפאנל על 'חי וקיים' ידברו על כיבוד מנהגי ההילולא, כמו שבהתוועדות י"ב תמוז יתנו לנציג היבסקציה לדבר, כמו שבבר מצווה ירקדו לצלילי 'מהרה ישמע'. בקיצור הבנתם את הרעיון הכללי.

עד שאנחנו מזיזים את עצמנו מהספה (במקרה הטוב) ויוצאים למבצעים, אל לנו לשכוח את השער לכל המבצעים. שאנחנו יושבים כבר להתוועדות חסידית מותר לנו להקדיש כמה דקות לנושא או תאריך ההתוועדות ולא רק לבר המשקאות. שאנחנו מכריזים 'יחי אדוננו' זה לא אומר שאנחנו נגד אהבת ישראל או נגד מישהו או משהו בכלל.

ובמאמר המוסגר לכל מיני מזדעזעים מהנהגות והתנהגויות שונות ומשונות (ואני בתוכם), אולי אם ידברו על הענין ויתוועדו על הענין ולא ירפו מהענין גם כשקשה או שמשעמם או שלא נוח או שנמאס אז... ממילא כל המוזרויות יישארו מוזרויות ולא שום דבר מעבר לזה.

ואז... גם מארגני המחאה והזעזוע נגד מיסטר כהן שסך הכל היה חשוב להם כבוד הרב וכיבוד המסגרות ויחס הכבוד לנכבדי הקהילה, וגם אלה שפתחו חתונה מול מיסטר כהן וסחפו קהל ואנשים ושם היה החתונה האמיתית של משפחת כהן. אולי פשוט יישארו מחוסרי תעסוקה מלבד התעסוקה האמיתית והשלמה בעבודה היחידה שנותרה.

וכדי שכולם יבינו הפעם נסכם במשפט אחד אחרון: כשלא מדברים על העיקר, לא צריך להתפלא שכל השאר הופך לעיקר.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד