גדול ממרן שמו / אוהד בר סלע

לא יודע אם זה מתאים שאודה בכך שכמה וכמה וכמה פנו אלי במהלך השנה שחלפה להגיד שהם מצפים לראות ממני טור פרידה או הספד או הערכה. או אולי סתם אציין שקיבלתי טלפונים רבים שהם תמיד הסתיימו בשאלה מה עם כתבה על הרב. או סתם כל מיני רמזים ורמיזות בנושא.

אבל עכשיו לקראת בוא יום השנה הראשון (רחמנא ליצלן), שוב החלו הרוחות לנשוב לכיווני ואני בכלל עסוק בימים אלה בעבודת התפילה (המתישה) ושום הגיג לא עובר במוחי היגע, עד שאני מרגיש אפילו כמה תובנות שכבר היו שם, עוזבות לבלי שוב.

אז אחרי שבשתי הפסקאות הראשונות ייצגתי את עצמי בתור אחד הכותבים שציפו ממנו וכו', אספר שבאמת הרוחות נשבו יותר מידי חזק לכיווני לאחרונה ושאגו טוווווררררר, טוווווורררררר. 

ואני לתומי הצטדקתי כי כבר זכיתי להספיד כדבעי באיזה כינוס שדיברתי בו כהנה וכהנה אך נושבי הרוח לא הסתפקו בכך, אז בכדי להסיט אותם ממסלולם ביקשתי מאחד התמימים המנדנדים בקשה מעשית בתמורה לטור המבוקש בביטחון גמור שהדבר לא יקרה, אך לתדהמתי... זה קרה.

וככה אני מוצא את עצמי מסתובב שבועיים ימים ולא יודע מה לכתוב. וגם את מה שאיני יודע לכתוב אני לא יודע באיזה סגנון לכתוב. כי הרי מדובר בדמות כה רבת אנפין, כה רבת מימדים ולעיתים אפילו ניגודים.

כאילו מה אני יכתוב על איזה אישור חריג שהציל חיים, יחס מיוחד לנער מיוחד, האזנה של שעות לתסכולי התבגרות, נתינה כספית אישית לאיזה צעיר שלא מכיר ובטח לא מעריך, התערבות ומרדף טלפוני עד כדי ביזיונות בלי שיש מאזינים שישבחו, נסיעה למשרד הישיבה באמצע לילה חורפי כדי לשלוח בפקס אישור שנאבד בבטלנות, לקיחת טרמפ תלמידים שלא הרשו להם לצאת מהישיבה או מה בדיוק?! לא זה לא מתאים, אני צריך לכתוב משהו יותר רציני.

צפת בצפת עשויה

הכותרת במקור של א.אברהם אבל הוא טוען שהוא קצת צפתי אז מותר לי להשתמש. ובכלל צפת של אז... איייי צפת של אז. שהגענו עדיין לא היה פנסים ברחובות ורק שנהיינו שיעור ג' התקינו אותם. אבל הם היו נכבים בשמונה בערב כדי שהחיות בואדי לא יתעוררו, ואז צריך לרדת את מאות המדרגות של מוישה פיתעס בעלטה גמורה.

עיר עתיקה ומחליקה בגשם, שהולכים לעשות קידוש לבנה במדרחוב שנראה כמו הקאסבה של שכם ועל הדרך שולפים את ראש העיר מאיזה רכב ומקפיצים אותו על הכתפיים לפי הקצב של הדי.ג'יי הצרפתי, שהיה היחיד בכל הגליל שהיה ברשותו רמקול. עיר מלאה שלוחים וקדושה, התעלות והתקשרות, עיר שכולה רוחניות. פשוט נטולת גשמיות. וד"ל.

להיזכר באישורים לעבוד במיון הדסים באלול, לסחוב וודקה סוסים ופחי טונה במים לתשרי (כי שם זה יקר), הלימוד המשותף עם בעלי תשובה מקועקעים, הנסיעה הארוכה שנמשכת שעות לחתונות, התנורים בכיתה החדשה ששימשו להכנת טוסטים, הדו"חות של הבשורות טובות, המבצעים שהתרחבו לכל רחבי הארץ. ועוד.

שם ראינו מה זה תשרי בליובאוויטש, איך שכל הישיבה כולה מתרוקנת לגמרי. מה זה התוועדויות של שבת קיץ ארוכות ומלאות התקשרות עסיסית בשילוב בני התורה הנופשים בעיר. למדנו איך מכניסים שיחה מלקוטי שיחות לתוך שיעור כללי בגמרא. איך יכולים לנגן את הניגון החדש לי"א ניסן במשך כמה שעות רצופות. 

איך נוסעים באהבת ישראל נדירה (ויש שיגידו מטורפת) ארבעה פעמים בשבוע למרכז הארץ עם סקודה חבוטה ובדרך מעמיסים חבילות וטרמפיסיטים וגם דואגים להוריד ולחלק כל דבר במקומו. כאילו מדובר באיש משועמם עם תחביב דוורות ולא בראש ישיבה שיש לו כמה דברים על הראש. תכל'ס שם למדנו מה זה התקשרע'ס. עם הר' וה-ס' בסוף.

עבודת החינוך

הרב ווילשאנסקי עבד בחינוך. כל שנות היכרותי איתו מקרוב ומרחוק ראיתי אותו עובד בזה, פשוט היה עסוק בזה בעצמו, ראשית על עצמו, על סביבתו וכמובן על התלמידים. לא רק בקטע שהיה מסביר כל דבר, או שהיה מדבר בקול חלש ואיטי, או עומד על דעתו שצריך ומוותר מתי שצריך. הוא פשוט עסק בזה – זה היה עיסוקו – וחינך לאט ובמתינות אבל עם קו ברור ועקבי.

הוא לא התפעל ממצבים קשים, מלחיצים, לא נעימים, מתוחים ובודאי לא מדברים מעצבנים או מאתגרים. הוא ענה לכל אחד במאור פנים, הסביר במתינות, אמר את דעתו בבהירות, התעקש שצריך, ויתר שצריך ולעיתים גם לא ויתר.

אני בטוח שהוא לא חף מטעויות, שלא היו לו חרטות או הזדמנויות שפיספס. אבל תמיד הוא לקח אחריות והיה ערוך לכל משימה. דחף כל דבר טוב שבקדושה, עודד, תמך ונתן מילה טובה ולעיתים גם גערה או תוכחה. אבל הוא עבד בזה.

הוא לא ישב מהצד וציחקק על הענין, הוא לא משך זמן כדי לראות מה יילד יום ואז להיות עם המנצחים. הוא לא ניכס לעצמו או הצטרף לדעה הרווחת או הצודקת תוך שהוא מהנהן בצדקנות ובכובד ראש מעושה.

הרב ווילשאנסקי הוא מגדולי המחנכים של דור השביעי לא רק בגלל כל מעלותיו, לא רק בגלל שהוא מפורצי הדרך בחינוך המודרני, לא רק בגלל שהוא צלח את ג' תמוז והעמיד אלפי תלמידים האוחזים באמונה הטהורה ובהתקשרות איתנה. כי הוא עבד בחינוך.

שיחה ממתינה

הרב ווילשאנסקי היה המקשיב הבלתי נלאה, כבר שמעתי הרבה סיפורים רבים על כך חוץ ממה שחוויתי באותם זמנים וגם בכלל חשבתי לשזור עוד סיפורים אבל אין הזמן גרמא, אבל אספר סיפור אחד שבזמני היה אחד מהאגדות הרווחות בין התמימים וכהרגלו של הרב אפשר ללמוד ממנו מוסר השכל לכמה וכמה כיוונים. במקביל.

פעם צילצל הטלפון של 'הזאל', זה שהיה מונח על החלון ליד המדרגות לקומה השניה (06-6973296 כמדומני). הרב עבר שם וכמובן ענה לטלפון בפשטות בקריאת הפתיחה המצלצלת שלו – "הלו". המצלצל היה אחד מהבחורים הפנימיים (באמת) שהיה מהמיוחדים שבחבורה וכל-כולו חדור בענייני גאולה ומשיח שהיו אז בשיא הלהט בכל אתר ואתר ובפרט בצפת עיה"ק תובב"א.

הבחור הלהוט (שלא ידע מי העונה), נתן שטיפה של לפחות 7-8 דקות (לפי המקלים) לרב ווילשאנסקי שהחזיק את השפופרת, ונתן לו את תקציר הספר בשורת הגאולה ועוד אי-אלו קטעים "חזקים" משיחות הדבר מלכות כדי להבהיר לו את הזמן שבו נמצאים עתה וכיצד יאה ל'תמים' מן המנין לענות לטלפון (בהכרזה שממהרת ומזרזת "יחי המלך", למי שלא הבין).

לאחר שהנ"ל סיים את השטיפה – ממשיכה האגדה – ביקש לתומו ממרים הטלפון אם יוכל לקרוא לרב ווילשאנסקי שיגש מה'זאל' תוך כדי בקשת סליחה, כי הוא נמצא באיזה מקום ומצב של דחק וצריך את הרב בדחיפות. הרב כמובן לא הזדהה, הניח את השפופרת על הדלפק והרים אותה שוב תוך זמן קצר ואז הבחור הנעלה הנ"ל משהבין שהורמה השפופרת פתח ואמר: "הלו, הרב?!".

ואז מה קרה... הרב ווילשאנסקי כמובן חזר לאותו בחור במשך 7-8 דקות (לדעת המקלים) על דרשתו בענייני משיח וגאולה, צו השעה ואופן הענייה לטלפון. והכל כמובן מילה במילה. כך היה תמיד, לאחר שהמסר הועבר בקלילות ובבהירות הרב סייע לאותו בחור במבוקשו בפשטות ובלי לעשות עניין מכבודו או לחוס על זמנו.

מאוד רציתי לנצל כבר את הנושא לכתיבת משהו לגבי הבחורים של היום, והמצב, ומה שקורה, ומה שצריך, ומה שחייבים, וכו' וכו'. ולהביא מזה סימוכין וראיות ואני יודע שאת כל הטור ובפרט את הסיפור הזה כל אחד ימשוך לכיוונו ולשיטתו. גם אני כמובן ימשוך לשיטתי ואגיד שהבחור כמובן כבר מזמן לא בקטע לצערינו ובתא קולי של הרב עד לפני כמה שנים שצלצלתי אליו שמעתי את הכרזת הקודש. אבל זה באמת לא מה שרציתי להגיד. אז תמשיכו עוד קצת.

פירות האילן

הרב ווילשאנסקי הוא יליד תשי"א. הוא זכה להיות בהרבה מאוד מתחנות דור השביעי, בחלקן בגופו ובודאי בכולן בנשמתו ובחיותו. הוא גם מהילדים מצרפת שהרבי השאיר ב770, זכה להיות ביחידות מספר פעמים, להשתתף בעבודת המניחים, לנסוע לשליחות לאוסטרליה, ולהיות מהשלוחים לארץ-הקודש ועוד הרבה דברים שזכה לעשות ולפעול ולקבל מהרבי מלך המשיח שליט"א.

אבל הרב ווילשאנסקי בחר את דרכו החינוכית והנחלת ההתקשרות של אלפי תלמידיו דווקא באמונה הטהורה בבשורת הגאולה וברבי מלך המשיח שליט"א, הוא עודד בכל כוחו את הנסיעה לרבי, את ההתעסקות הבלתי פוסקת דווקא בתורת הרבי, את ההשתתפות באירועי משיח באופן פעיל, את ההוצאה לאור בענייני גאומ"ש וכמובן את הפצת ולימוד ענייני משיח וגאולה.

הוא יכל בקלות להתרפק על הזכרונות, להשתכשך בימי האור, להתמקד בשגשוג המוסדות, באחדות החסידים ולימודי קל-וחומר שונים וחשובים. ואז בשבת אחר הצהריים שאף אחד לא מקליט למלא את עיניו בדוק של דמעות ולנגן ברגש רב ארבעה מילים מתוך שמונה שהוא מתמוגג מהאמת הנהדרת.

לעיתים לוקח שנים להבין מצבים, אירועים או מעשים של אנשים, ולעיתים לא מבינים את זה בכלל או לא מסכימים. אבל גם אז וגם היום אפשר להבין את הגדולה, את האומץ ואת הזכות של הבחירה שלו, שהולידה את כל המפעל הענק הזה של חינוך, התקשרות ושליחות.

אז כן גם את הדברים הברורים האלה כל אחד יכול לסחוב לכיוון שלו, אבל אני רק מילה לסיום ברשותכם. במכתב ששלח הרבי מלך המשיח שליט"א לשלוחים לארה"ק במלאות שלוש שנים לשליחותם הוא כותב: "ובודאי עומדים כאו"א וכולם יחד הכן לקבל הברכות ולקלוט אותן, ובאופן דנרות להאיר וטופח על מנת להטפיח ופירות ופירי-פירות עד סוף העולם...". (לקו"ש חכ"ד).

אז רק תזכורת קטנה לכל אלה שמרגישים פירות של העץ האדיר והחזק הזה שעמד איתן מול תחלואי הדור ובעיקר במשימת ושליחות הדור, שצריך מידי פעם גם לזכור על איזה עץ מדובר, איזה פירות הוא גידל ואיך הוא גידל את הפירות ולא רק להסתפק בעלים או ענפים או חלילה בפירות יבשים בלבד.

תוך כדי שאני מסיים את כתיבת הטיוטה הראשונה, נזכרתי בכינוס הבוגרים של הישיבה בתל־אביב. הגעתי באיחור, כהרגלי, ועמדתי בקצה האולם – כמנהג העיתונאים. ואז הרב יצא, מובל בכיסא גלגלים על־ידי בנו שי'.

הרב, שראה את הזעזוע על פניי כשראיתי אותו כך במצבו, חייך אליי חיוך רחב, הניף אלי את ידו והכריז בקול: ״ממש, ממש, ממש״.

אז באמת, עוד לפני היארצייט, נזכה לראות ולהיות בהיגלות נגלות עלינו מלכנו משיחנו, ויתקיים ברב ״והקיצו ורננו שוכני עפר״, בהתגלות המושלמת של כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א – תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד