• ב"ה ימות המשיח!
  • ח' ניסן התשפ"ד (16.04.2024) פרשת מצורע

הסטטיסטיקה שלא רואה ממטר, בקרוב תיתן לכולנו חיי נצח

אין דבר יותר משמח מחיים חדשים שבאים לעולם, ואין דבר יותר מעציב מחיים שמסתיימים באורח טראגי. אבל הגלגל הזה עומד בקרוב להעצר ולהעניק לכולנו חיי נצח, ולהקים גם את כל המתים מקבריהם. כל הפרטים שרציתם לדעת על תחיית המתים. תחקיר מיוחד
הסטטיסטיקה שלא רואה ממטר, בקרוב תיתן לכולנו חיי נצח
מצבות בבית העלמין היהודי בהר הזיתים, ירושלים (צילום: Berthold Werner)
עדכונים שוטפים בערוץ הגאולה בטלגרם

ערש הסטטיסטיקה הולדתו נעוצה בקשר עמוק עם יכולת המדע לצרף נתונים משתנים רבים אחד לשני, ומביניהם להסיק מסקנות בתחומים עליהם נאספו הנתונים. ולדוגמה אם נאספו נתונים ממוצעים בנושא השפעת העישון על איכות החיים, אזי בשקלול הנתונים ניתן להוציא מביניהם את התוצאה הממוצעת, וממנה להבין כי ברוב המקרים עישון עלול להביא לתוצאות הביניים שנמדדו בסקר.

הנתון הסטטיסטי המוחלט ביותר עד לעת כתיבת שורות אלו, הוא שכל אדם שמת אי פעם במהלך ההיסטוריה - היה חי קודם לכן. אז האם עד כדי כך מסוכן לחיות בעולמנו, ברמה של סכנת מוות וודאית בסופו של התהליך?

וכעת בנימה של רצינות: אם היו אומרים לכם על תהליך מסוים, כי מבחינה סטטיסטית הוא מוביל בסופו במרבית האחוזים אם לא בכולם - למוות, האם הייתם בוחרים לבצע את אותו תהליך? הרצון לחיות מוטבע באדם כבר מבקיעתו לחלל העולם, וההישרדות היא כלי הכרחי בעולם בו ישנן לעיתים סכנות והתרחשויות שליליות. 

אז האם אכן כולנו נולדנו למות, ואיזו אופטימיות יש לחיים כאלו? או איזו מטרה יש בעצם במרוץ הלולאה האינסופי הזה, כשתוצאתו העגומה ידועה מראש.

השלב שאחרי מה שאחרי

אך בטרם נדון על אחרי החיים, נקדים שלב אחד קדימה ונגלה מה קורה אחרי השלב שאחרי החיים - מה קורה לאחר המוות?

אחת מהתופעות המופלאות ביותר בגאולה אם לא הכבירה שבהן, היא תחיית המתים. במסגרת התרחשות מיוחדת זו כלל המתים יצאו לחופשי מקבריהם, גופם ייבנה מחדש, והם ישובו ויתהלכו בינינו כאחד האדם.

תארו לכם: לפגוש מחדש אהובים שנלקחו מאתנו. לראות פנים מול פנים דמויות מן העבר, שהכרנו רק מתמונות ומסיפורים. ולצבוט עצמנו כדי לוודא שאיננו חולמים בהקיץ, בשעה שיעמדו מולנו חיים ונושמים אבות האומה או אישים דגולים מהתנ״ך וההיסטוריה היהודית.

אכן סיפור התחייה נשמע כמו חלום, אך זהו חלום שעומד להתגשם בקרוב מאוד.

קרוב לוודאי שלא יצא לכם להכיר באופן אישי אנשים שיצאו מקברם. אולם תופעה זו היא לאו דווקא כזו חדשנית וברזומה שלה ישנם מקרים כאלו שהתרחשו בעבר. מה שמקרב אל הדעת וההגיון את האמונה המוחלטת בהתרחשות המופלאה הזו בעתיד, אמונה שנחשבת לעיקר ביהדות.

עם כל זאת, תחיית-המתים היא בהחלט תופעה המנותקת לחלוטין מההוויה המוכרת לנו. בכל יום מתים אנשים שהגיעה שעתם, גופם נטמן באדמה ונשמתם נפרדת מהגוף ועוברת לעולם שכולו טוב. חשוב לדעת, עוד בטרם ניכנס למה שצפוי לקרות בעתיד - כי בעצם, התופעה המופלאה של תחיית-המתים כבר התגשמה בעבר, ואפילו יותר מפעם אחת.

לדוגמא: חז״ל מספרים כי במעמד הר סיני, בשעה שנשמע קולו של הקדוש-ברוך-הוא “אנוכי השם אלוקיך״ - פרחה נשמתם של כל בני-ישראל. לאחר מכן, כדי לשמוע את הדיבר הבא - “החזירה להן הקדוש-ברוך-הוא בטל שעתיד להחיות בו מתים״. וכך “על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם״ - ולאחר כל דיבר, עברו בני-ישראל תהליך הדומה לתחיית-המתים העתידנית.

מקרים נוספים של תחייה המתועדים בתנ״ך הם אליהו הנביא שהחיה את בן הצרפית, ואלישע תלמידו שהחיה את בן השונמית. גם בדורות שלאחר מכן, בתקופת התלמוד, נרשמה עדות על האמורא רב זירא שקם לתחייה על-ידי עמיתו רבה. בדורות הרבה יותר מאוחרים תועדו ארועים בהם הוקמו לתחייה גם גויים, לזמן מוגבל ולמטרה מסוימת. מסופר על מייסד תנועת החסידות רבי ישראל בעל-שם-טוב, שהפגיש יהודי עם גוי מעולם האמת, כדי לשאוב ממנו מידע שימנע מאחיינו של הגוי להציק לאותו יהודי. עוד מסופר על ילד יהודי בתימן שניחן בכוחות שמימיים, שהחזיר לחיים נסיך ערבי, כדי שיצביע על  רוצחיו השפלים ובכך תוסר האשמה מעל הקהילה היהודית.

אין ספק כי אלה סיפורים שקשה לעכל ולתפוס. המציאות כפי שאנו מכירים אותה מציבה על הדעת מחסום גדול וכבד ומונעת ממנה להתרגל לרעיון. אבל הסיפורים הללו הן עובדות היסטוריות מוחלטות. עובדות שמלמדות כי האפשרות של חיים מחדש אכן קיימת - ומתגשמת לפי החלטה או הסכמה של הקדוש-ברוך-הוא.

אבל למה באמת שהוא יחליט על זה? מדוע שיגיע לפתע רגע מסוים בו יחליט הבורא כי ברצונו להקים את כל המתים לתחיה בממדים כל כך כבירים?

ובכן, זוהי מסורת שהגיעה בעל-פה ממשה רבינו, ובתורה שבכתב יש עליה רמזים מפורשים. וכדוגמה נביא מהם את מצוות תרומה בה אנו מצווים להפריש מן התרומה ולהביאה אל אהרן הכהן. כמו כל המצוות התלויות בארץ, גם מצווה זו חלה לאחר שנכנסו לארץ - מה שאומר שאהרן הכהן כבר לא היה עמם. ועל כך אומרת הגמרא כי זו אמירה מהתורה על כך שאהרן הכהן עתיד לקום בגאולה בתחיית המתים ואו אז נביא לו את כל המעשרות.

החטא ותיקונו

כך כותב הרמב״ם: “תחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו עליו השלום, ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה".

התייחסות הרמב״ם לאמונה בתחייה במילים נחרצות מלמדת על מרכזיותה וחשיבותה. לא רק זאת, אלא שהרמב״ם, שערך את רשימת עיקרי האמונה היהודית, מיקם את האמונה בתחייה בחתימת הרשימה. מדוע אם כן אכן חשוב כל כך להאמין בתחיית המתים?

התשובה נעוצה בכך, שבתחיית-המתים שלובה התכלית של בריאת העולם.

הבורא יצר את העולם למטרה מסוימת, שתושג בשלמות רק בזמן תחיית המתים, ולכן האמונה בתחייה חד היא עם האמונה בכך שיושלם הרצון האלוקי. וכן להיפך - כפירה בתחייה כמוה כהתכחשות להתגשמות המושלמת של הרצון האלוקי.

להבנה ראויה של הדברים, עלינו לחזור לתקופה קדמונית - אל הזמן הקצר שבילו אדם וחווה בגן-עדן. ביום שנוצרו, נצטוו אדם וחווה שלא לטעום מעץ הדעת.

חז״ל אומרים כי אלמלא עברו על האיסור - לא היו מתים לעולם. ולא רק הם - כל המושג מוות לא היה קיים כלל אצל היצורים החיים בעולם, חיים נצחיים הם הגרסה הטבעית שתכנן הבורא לגוף, והמוות הוא תוספת מאוחרת ובלתי רצויה כלל.

האכילה החוטאת מפרי עץ הדעת סיאבה את גופם של האוכלים, בכך שהיא ערבבה את הטוב והקדושה הקיימים בתוכם - עם מוות ורוע. ורק לכן יצר הבורא את המוות, על מנת שלרוע לא יהיה קיום נצחי. מקור המוות, אם כן, שאוב מהטומאה שבאה לעולם לאחר חטא עץ הדעת.

למעשה, המוות הוא השלכה של התגברות כוחות הטומאה - כוחות סיאוב רוחניים, שמאז חטא עץ הדעת חוסמים ומפריעים להתגלות הקדושה האלוקית בעולם.

הרבי מליובאוויטש שליט"א מלך המשיח מוסיף, כי בעצם יש בתחייה גם מוטיב של הגינות: הגוף היה שותף מלא לקיום המצוות, ואין זה הוגן כי לא ייהנה לעתיד לבוא מהקדושה שנוצרה מהן. הרבי שליט"א מלך המשיח משתמש כאן במשל שמופיע בחז״ל על רעיון דומה:

היה מלך ולו היה פרדס נאה, וחפצו של המלך היה שיד אדם לא תיגע בו, ולכן הוא הושיב בו שני שומרים: אחד עיוור ואחד חיגר. אמר החיגר לעיוור: ’עצי הפרדס נושאים פירות נפלאים. הרכב אותי על כתפיך ואכוון אותך להיכן ללכת, וכך אוכל לקטוף מהפירות להנאת שנינו‘. וכך עשו.

כאשר הגיע המלך וזיהה את הנזק, ניסו השומרים להתחמק מהאמת. העיוור אמר: 'הלוא אינני רואה. כיצד יכולתי לקטוף?'. והחיגר אמר: 'האם נכה שכמותי יכול בכלל לזוז מהמקום?‘.

אולם המלך היה פיקח דיו. הוא הרכיב את החיגר על כתפי העיוור וכך הענישם.

אם כי המשל עוסק בעונש, הוא משמש הסבר עקרוני גם על מתן שכר: קיום המצוות מותנה בשותפות הדדית בין הגוף והנשמה. וכשהם נפרדים זה מזו, אין להם שום אפשרות לקיים מצוות. ומשום כך גם את השכר על קיום המצוות - ראוי שיקבלו כשהם ביחד.

מי יזכה לקום בתחייה? - כל יהודי שקיים מצוות. הקדושה שאפפה את גופו בהעלם בזכות המצוות - מצפה לו לתקופת התחייה, עת יוכל ליהנות מהתגלותה בו.

אלו שלא יקומו לתחייה

אבל אם חשבתם שתחיית המתים היא לכולם, מסתבר שישנם כאלה שלא יקומו בתחיית-המתים - וזו לא תהיה החמצה, אלא זכות!

הדברים אמורים כלפינו אנו, החיים כעת עלי אדמות ומצפים בכל רגע להופעת הגאולה והתרחשות תחיית-המתים. הרבי שליט״א מלך המשיח מחדש, על בסיס כתבי קבלה וחסידות, כי אנו נעבור אל חיי הנצח שלאחר התחייה – מבלי לעבור תהליך של תחייה. כלומר: לעולם לא נמות!

אף-על-פי שנאמר לאדם הראשון "ואל עפר תשוב", ומפרשים חז״ל כי זהו ציווי כביכול, שקיומו מוטל על כל גוף אנושי. בספר הזוהר גם נכתב, כי כדי להכיל את גילויי האלוקות הנשגבים של אחרית הימים צריכים גוף מזוכך מאוד – וכיצד יהיה לנו גוף כזה, אם לא ירקב גופנו הישן וייבנה לנו חדש בתחייה?

מחדש הרבי שליט"א מלך המשיח, כי יש חלופה רוחנית למיתה הפיזית: התבטלות והמתה מוחלטת של תחושת הישות העצמית. וכמו שאומרים בסיום כל תפילת עמידה ('שמונה עשרה'): "ונפשי כעפר לכול תהיה״. תחושה כזו של 'כעפר לכול' יכולה לרומם את הגוף לדרגת הזיכוך הנדרשת להכלת גילויי האלוקות העצומים, ועמה גם יוצאים ידי חובת הציווי “ואל עפר תשוב״.

אנו, החיים כעת עלי אדמות, נעבור “המתה״ כזו ברגע הראשון שגופנו ייחשף לקדושה הצרופה שתשרור בגאולה וכך נחסוך מעצמנו את המיתה הפיזית.

כאן המקום לציין כי דברים אלה אמר הרבי שליט"א מלך המשיח גם על עצמו, ובהחלטיות שאין לערער עליה, וזהו המקור לאמונת החסידים בכך שחיי הרבי ממשיכים וימשיכו ברצף עד לתקופת הגאולה ועד בכלל.

חודש אלול רק מתחיל, אך עבודת התשובה מאחורינו

בתוך השבר והכאב הגדול, מצאנו אור בקצה המנהרה

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...