בשיאו של החופש הגדול הם מגיעים. ימים שונים, של מחשבה, של חשבון נפש, של אבלות וכיסופים. ימי בין המצרים. כמעט אלפיים שנה מקדיש עם ישראל שלושה שבועות בכל שנה, לזכור ולא לשכוח את מה שהיה מרכז החיים של העם היהודי, בית המקדש בירושלים, שנחרב פעמיים ביום העצוב - תשעה באב.
אנו מכירים את הימים האלה שחורים וקשים. אנו לומדים בהם על סיפורי החורבן - לא רק חורבן הבית עצמו, אלא גם על כל התקופה שסביבו - כאשר עם ישראל נרדף ועונה בידי הבבלים והרומאים. ובשיאה של תקופה קשה זו, הם עוללו לנו את הגרוע מכל מה שיהודי יכול לדמיין, נטלו מאיתנו את בית מקדשנו, את ציר הקשר הבלתי ניתן לתיאור, בין עם ישראל לבורא העולם.
מאז ועד היום, אחרי למעלה מ-1,900 שנה, מציין עם ישראל את הימים הללו באבל. שלושת השבועות הם זמן בו אסור לשמוע מוזיקה, לערוך חתונות, להתחדש בביגוד חדש ולקיים אירועי שמחה והנהגות העשויות להשכיח מאיתנו את האבל הגדול עמו עלינו להתמודד בימים אלו. החל מראש חודש אב, תשעת הימים שעד תענית תשעה באב, מצויינים במנהגי אבלות חמורים יותר. בסיום תקופה זו מגיע היום הנורא, בו חזו אבותינו במקום הקדוש ביותר בעולם עולה בלהבות - תשעה באב. יום זה הוא תענית מלאה בה לא אוכלים ושותים, לא נועלים נעלי עור, לא רוחצים אפילו את הידיים, לא יושבים על מושב גבוה, ועוד דיני אבלות שתפקידם להזכיר לנו את חור הגדול שנפער בליבנו היהודי ביום הזה.
דיני האבלות הכתובים בהלכה, הם חוק בל יעבור, ועלינו לקיים אותם מתוך ידיעה שבזה אנו מקיימים את רצון הבורא, כפי שלימדו אותנו חכמי ישראל ופוסקי ההלכה. לצידם, לאורך הדורות, הקפיד כל אדם באופן פרטי להביט לאחור, אל המקדש שהיה ואיננו, ולעורר בעצמו את הגעגועים ורגש האבל האישי על הבית הנפלא שנלקח מאיתנו.
בדורנו, ימים אלו מקבלים משמעות עמוקה יותר. ובהיבט האישי והרגשי, שונה אפילו. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א, הודיע בוודאות גמורה כי דורנו, דור זה, הוא דור הגאולה. הוא אמר כי המשיח יגיע בקרוב ממש וממש תיכף נזכה לחזות בגאולה השלימה. מרכזה של הגאולה הוא כמובן, בית המקדש השלישי. אז איך אפשר לדבר על בית המקדש כזכרון רחוק ועצוב, כאשר אוטוטו נוחת כאן אחד כזה - גדול יותר, יפה יותר, ומשוכלל יותר?
האם בשורת הגאולה הדרמטית משנה את ימי האבל על בית המקדש? האם הידיעה כי בקרוב ממש יגיע אחד חדש, צריכה להפחית מאיתנו את האבל על זה הקודם? התשובה היא חד-משמעית, אך מתייחסת לשני רבדים שונים בימי בין המצרים. במישור ההלכתי, לגבי הדינים אותם מוטל עלינו לעשות כדי להביע אבל, לא חל שום שינוי. עד לרגע בו לא נראה בעיננו את בית המקדש בנוי בירושלים, בקרוב ממש. השינוי מתייחס לאווירה שמסביב.
זו תקופה מעניינת. מצד אחד כבר שמענו את ההודעה המסעירה על כך שהגאולה תגיע בקרוב מאוד. מצד שני, האירוע ההיסטורי עדיין לא קרה. תקופה זו הוגדרה על-ידי הרבי מלך המשיח שליט"א - "סף הגאולה". הוא הסביר כי כעת, אנו עומדים על סיפה של הגאולה, ממש בכניסה אליה. סף הגאולה הוא דימוי שלקוח מסף הדלת. כאשר אדם עומד במפתן הכניסה לבית, הוא חצי בבית, וחצי מחוץ לו. ברגע זה, בידו ההחלטה האם לשים לב למזגן הנושב מבפנים, או למזג האוויר הלוהט שברחוב.
בצל תקופה כזו, עלינו לדעת כיצד להתייחס בדיוק לימים אלו. אי של אבל ועצב בתוך עידן של שמחה והתרגשות לקראת הגאולה. בדיוק עבור זה הקדיש הרבי מלך המשיח שליט"א שיחה שלימה בתענית י"ז בתמוז, בה הסביר כיצד צריך להראות היחס שלנו לימים אלו, במצבנו הנוכחי. כל דיני האבלות נשמרים כמובן בהקפדה מוחלטת. לא שומעים מוזיקה ומקפידים על כל הלכות האבלות עדי שיבוטלו בגאולה השלימה, בקרוב ממש.
אך החווייה האישית שלנו מקבלת גוון שונה לחלוטין בימים אלו. במקום להביט אחורה, על מקדש שהיה ואיננו, אנחנו כבר מתקדמים. כעת - ימים אלו, בהם נחרבו הבית הראשון והשני, הם בעיקר תזכורת על הדבר הגדול שמתקרב אלינו בצעדי ענק - בית המקדש השלישי, שיעלה במעלותיו על השניים הקודמים.
הדבר משנה מן הקצה אל הקצה את החווייה של ימי בין המצרים. לצד האבלות, אנו מביטים אל העתיד בציפיה חסרת סבלנות. איננו מתגעגעים, אלא דרוכים. איננו זוכרים, אלא מתכוננים. במקום ללמוד ספרים המספרים לנו על בתי המקדש שהיו, אנו מקדישים את הזמן ללימוד ספרים על הנבואה המתארת את הבית השלישי. עכשיו, זה כבר לא לימוד תיאורטי רחוק. זו הלכה למעשה בפועל.
תגובות