תוף כבר הכנת?

גואל זו מרים

היה הייתה פעם במצרים ילדה קטנה אחת ששמה מרים. למה קראו לה בשם כזה מוזר? על שם המרורים, כי בפרק הזמן שבו היא נולדה גברו השעבוד, הסבל והייסורים מצד המצרים כפי שנאמר "וימררו את חייהם גו' בפרך" (שמות א, יד), וכך, הוטבעה בשמה העובדה המצערת הזו.

עוד בהיותה פעוטה, זכתה מרים הקטנטונת לנבואה ואמרה (מגילה יד, א): "עתידה אימי שתלד בן שיושיע את ישראל". ואכן כך קרה, ונולד הבן המיוחד הזה - משה, אבל כשמגיע הרגע שכבר מסוכן להחזיקו בבידוד בבית, המעקבים מצד הבולשת המצרית מתגברים ואין ברירה אלא לשים אותו בתיבה ביאור, טופח עמרם, האב, על ראש בתו ושואל אותה בהתרסה ובכאב: "בתי, היכן נבואתך?!"

אבל היא לא מתרשמת או מתייאשת, היא בטוחה בעתיד האופטימי והמזהיר שחזתה, ואפילו אינה חוזרת הביתה כמו אמה, אלא ניצבת מרחוק לראות מה יקרה עם נבואת הגאולה שלה.

ובדיוק אז ירדה בתיה להתרחץ ביאור והסוף מוכר לכולנו.

כבר מאז, מגיל ארבע, במשך שנים ציפתה וייחלה לגאולה. ויחד עם זאת, ככל שהגלות נמשכה היא התמרמרה יותר על המצב (כידוע ששמו של דבר בלשון הקודש מורה על מהותו), ועל ידי המרירות הזו מחד, והציפייה והתשוקה לגאולה מאידך, זכו ישראל לצאת לבסוף ממצרים ולהפוך לבני חורין על כל המשתמע! עד כדי כך שחכמינו ז"ל אומרים: "גואל, זו מרים על שם המירור".

[אגב, רואים את תנועת הנפש הזו גם אצל דמות מופת נוספת בהיסטוריה היהודית - רחל אמנו. כשעם ישראל יוצאים לגלות בבל - לאחר חורבן הבית, רחל יוצאת, בוכה בכי תמרורים ומבקשת על הבנים החוטאים רחמים כפי שמציין הנביא (ירמיה לא, יד): "קול ברמה נשמע"... עד שאלוקים עונה לה: "יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם"].

לב אחד חצוי 

בעצם, מרים איחדה בתוכה קונפליקט לבבי של שתי תנועות נפש הופכיות: מצד אחד, רגשי צער ומרירות גדולים על המצב הגלותי בו עמה נתון, ומצד שני, ציפיה ותשוקה עוצמתיים לגאולה, ו… בזכות שתיהן זכו ישראל לגאולה!

מרים הנהיגה את קהל הנשים, וככל שמרירותן על הגלות גדלה יותר (תארנה לעצמכן כאב של אימהות שתינוקן נתלש מידיהן באכזריות ומושלך ליאור), כך השמחה על הגאולה, כשזו סוף-סוף הגיעה, הייתה רבה יותר!

כפי שרואים על שפת ים סוף, כשהאויב המצרי מת ובטלה האימה מפניו - הגברים, בראשות משה, הסתפקו בשירה, ואילו הנשים, שבראשן ניצבה מרים, הוסיפו לשירתן גם נגינת דרבוקות קצבית ואף יצאו במחולות! כמו שכתוב: "ותקח מרים גו' את התוף בידה . . ותצאנה כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות".

אישה מהפכנית נוספת בהיסטוריה היהודית, שגם היא שרה שירה, היא דבורה המכונה "אשת לפידות". גם היא הייתה נביאה, ואנחנו יכולות ללמוד ממנה את שני העניינים העיקריים והמהותיים שבעבודתנו הנשית, שבזכותם מחישים ומביאים את הגאולה:

1. דבורה מכונה "אשת לפידות" על שם העובדה שהיא הייתה מכינה פתילות עבור המקדש. וכתוב שבזכות פועלה הטוב היא זכתה לנבואה ול'אורה של תורה', עד שהייתה השופטת של העם בזמנה!

המקבילה הרוחנית להנהגה זו היא פעולתנו בהדלקת נרות שבת וחג. הדלקה המאירה את כל המקדש הפרטי שלנו - ביתנו - ועל ידו את הסביבה והעולם כולו, כמו פתילותיה של דבורה שהאירו במקדש ש"ממנו אורה יוצאה לעולם" (ירושלמי ברכות פ"ד).

2. "והיא יושבת תחת תומר דבורה": עמדת המשפט של דבורה הייתה ממוקמת תחת עץ דקל. דבורה הייתה יושבת בחוץ, מתחת לעץ גבוה שאין לו צל או ענפים נמוכים, כדי לשמור על צניעותה. שלא יקרה מצב בו תשהה לבד באין־רואים יחד עם גבר זר ותעבור על איסור 'יחוד'.

מהנהגתה נלמד על מעלת הצניעות, וכפי שמוזכר בשירתה - "מנשים באוהל תבורך". ואומר הרבי שליט"א מלך המשיח, כי הצניעות היא היסוד עליו נשען קיום כל בית ישראל!

תכל'ס, מבחינה רוחנית, אם נקפיד יותר על נרות שבת וצניעות נגרום לשלום ושקט בארצנו הסוערת ולגאולה השלימה, כסיומה של שירת דבורה במילים: "ותשקוט הארץ" - עידן שקט ושלום אליו כולנו מייחלות.

בזכות נשים

הפתרון לכל הבעיות מצוי בידינו - הנשים. חכמינו ז"ל קבעו כי כמו אז גם היום, הגאולה מגיעה בזכותנו, הנשים, וכשכר על פועלנו!

אומר הרבי שליט"א מלך המשיח, שכשם שאז "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים" - כבר ברגעי הגלות האיומים הן נאחזו בתקווה ובנבואה והכינו תופים, כלי נגינה פיזיים, שיהיו מוכנים לשעת הגאולה שבוא תבוא,

 - כך גם היום הבטיחו לנו, ואנו בטוחות שתיכף ומיד באה הגאולה, וכבר ברגעי הגלות האחרונים אנו מתחילות לשיר ולרקוד עם תופים על בואה.

במילים פשוטות: יחד עם התפילה, הבקשה והדרישה מאלוקים שיביא כבר את הגאולה, מתוך תחושת צער ומרירות המתבטאת בצעקה: "עד מתי?!" אנו חדורות גם ובעיקר(!) ברגש של שמחה גדולה ביותר, המתבטאת בשירה, מצד הביטחון הגדול שהנה המשיח בא, וכבר בא!

בתנ"ך מוזכרות תשע שירות. אולם, היום בו נשיר כולנו את השירה העשירית עליה נאמר: "שירו לה' שיר חדש" - קרב ובא!

המאמר מבוסס על שיחת שבת פ' בא־בשלח תשנ"ב