• ב"ה ימות המשיח!
  • ז' ניסן התשפ"ד (15.04.2024) פרשת מצורע

התוועדות פורים תש"כ באורך מלא

פורים תש"כ באורך מלא עם תמליל הכתוביות בכתבה
הישארו מעודכנים בסטטוסים של אתר הגאולה

04:45 שיחה 1

על י"ד וט'ו אדר כתוב במגילת תענית: 

אמר רבי יהושע בן קרחה, משמת משה לא היה נביא שיוסיף מצוות בישראל, חוץ ממצות פורים. פסח שזה הרי ענינו של משה, נחוג שבעה ימים, ופורים, רק יום אחד.

אחר כך הוא אומר 'דבר אחר' - עוד פשט, שכמו ששמחת פסח באה בגלל שפרעה 'לא גזר אלא על הזכרים', אז בנוגע לפורים, י"ד וט"ו אדר, שאז היתה הגזרה על אנשים ונשים, וכמו שנאמר "להשמיד להרוג ולאבד כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", על אחת כמה וכמה שצריך לעשות אז שמחה.

ממה שכתוב במדרש פירוש שני, 'דבר אחר', מובן שנושא הפירוש בפשט הראשון הוא בפשט השני, אלא שבטעם אחר.

הפשט השני נותן להבין איך שמחת פורים גדולה משמחת פסח מצד כל שכן וקל וחומר, שכאן היה רק על הזכרים וכאן על כל היהודים. מכאן מובן, שמה שהוא אומר בפירוש הראשון שהחילוק בין פסח ופורים הוא שפסח זה שבעת ימים ופורים זה יום אחד, זה גם בענין השמחה, ששמחת פורים גדולה משמחת פסח. מצד ששם זה שבעת ימים, וכאן רואים שקבעו רק יום אחד.

מפרשים בזה מפרשי המגילה פירוש פשוט, שרואים בטבע בני אדם שכשמחלקים דבר לשבעה ימים, אז אין לו כזה תוקף והתלהבות כמו שאם זה היה מרוכז ביום אחד. וזה הפירוש הראשון. ששמחת פסח זה שבעת ימים, במילא לא יכולה  להיות ההתלהבות בתוקפה במשך שבעת ימים, ומכאן ראיה שגם ביום הראשון זה גם לא בתוקף, כי הרי זה אותו יום טוב, ואותו ענין. מה שאין כן פורים, שזה ביום אחד, ששם אפשר לקבוע שהשמחה תהיה בתוקף גדול ביותר. 

אלא הפירוש הראשון לכאורה לא אומר טעם על זה, ובטעם השני אומר ש'לא גזר אלא על הזכרים', מה שאין כן פורים, שהיה על כל היהודים. 

אבל בגלל שבענין השני הוא אומר"דבר אחר", זה סימן שגם בענין הראשון הוא אומר טעם, וחייבים לומר שהטעם נמצא במילים 'משמת משה', לא היה ענין שנביא יחדש מצוה חוץ מענין פורים. ובזה מונח הטעם מדוע שמחת פורים בתוקף, ולכן הוא כולו ביום אחד, בגלל שזה 'משמת משה', על ידי נביא. 


לכאורה, מה הביאור בזה? ויובן לפי המדובר בדרושי חסידות על פורים שכאשר רואים ענין שיורד למטה מטה ביותר, זו ההוכחה שהוא מגיע ממקור עליון ביותר, על דרך זה מובן, מכיון שהיה "משמת משה", ואז הזקנים שבאותו הדור טענו שהוא היה "פני חמה", ואפילו זה ש"לא ימיש מתוך האוהל" הוא רק כ"פני לבנה", על אחת כמה וכמה בימי הנביאים שלאחרי זה, עד לנס פורים שהיה בסיום 

- [חסר] - 

וזה גופא שרואים שיכלו אז לקבוע מצוה בדיוק כמו המצוות בימי משה, זה מוכיח שזה בא ממקום 'גבוה גבוה יותר', כמו בענינים שמגיעים מהמצוות שנצטוו ע"י משה. 

אלא שכל הענינים צריכים לעבור דרך התורה, לכן מסופר בגמרא במגילה, שחיפשו עד שמצאו רמז בתורת משה של "כתוב זאת לזכרון בספר" ואז קיבלו את ענין "כתבוני לדורות". אבל הענין עצמו עוד יותר גדול מהמצות שציוה משה. על דרך שאומרים חמורים דברי סופרים, או חביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה, שבדברי סופרים בשבע המצוות דרבנן, יש את מצוות פורים.

ובדוגמת זה מדובר גם על יום הכיפורים שהוא כ-פורים, כגודל העילוי שבמצות תשובה לגבי תורה ומצוות. שלכן, ע"י תשובה ניתן לכפר על הפגם וחיסרון שנהיה בגלל העדר בתורה ומצוותיה, וכדי למלא את הפגם צריך 'לקחת' מ'מקום' גבוה יותר, וזו ההוכחה שתשובה יותר גבוהה מתורה ומצוות, כי היא יכולה לתקן אותם ולמלא את החסרון.

על כל פנים, מאיפה יש למצוות התשובה יכולת כזו, בגלל שהיא כתובה בתורה, ש'תורה אור' מגלה את כל הענינים, אפילו את אותם ענינים שהם יותר גבוהים מהתורה.

על דרך זה גם במצות פורים, שם היתה עבודה על דרך עבודת התשובה, שנגזרה גזרה, והגמרא מוצאת כמה טעמים וסברות לזה, ואז ע"י התשובה, שעמדו במסירת נפש כל השנה, שזו הרי 'תנועה' של תשובה, וזה מה שמילא, ועוד יותר, שזה היה עוד באופן שעוד יותר ממה שהיה קודם, ולכן גם היה, כפשוטו, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים", שלא רק שיהודים עמדו במעמד ומצב כמו לפני כן, אלא שזה היה עם תוספות אור, כי "שמעו הולך בכל המדינות", 

ועד ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים", שזה לא היה מקודם, על דרך תשובה שממלאת את הפגמים באופן, פעמיים "אנכי אנכי", ולא רק פעם אחת של "אנכי הוי' אלוקיך", ולכן גם הפסק דין, שלגבי בעל תשובה, "אפילו צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד שם", וכפי שהרבמ"ם מבאר ב'יד החזקה', וב'שמונה פרקים' את גודל החביבות של הבעל תשובה שזה עוד יותר מאשר החביבות של צדיק מעיקרא. וזה גם הטעם הראשון. 

והטעם השני מביא את אותו ענין ששמחת פורים גדולה אפילו משמחת פסח -חג יציאת מצרים, אף על פי שכל התורה כולה היא זכר ליציאת מצרים, אבל זה רק ששם זה נתגלה, אבל מאיפה זה בא - ממקום גבוה יותר, ולכן אז גם כפשוטו, בנוגע לפסק דין בנגלה, אז כמבואר בכמה מקומות, ששמחת יום טוב, ושמחת פסח בכלל זה, היא במדידה והגבלה, מה שאין כן, בשמחת פורים, ש"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", לצאת ממדידה והגבלה, כי זה מכל שכן וקל וחומר.

ומכיוון שזה "עד דלא ידע" אז אין שם גם את ההגבלה של "דַיוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדוֹן", אלא שזה יותר מאשר זה שנלמד ממנו.  ולכן בשמחה, גם, "עד דלא ידע". 

ואותה שמחה שנקבעה רק ליום אחד, אז לא הפשט שהיא פחות בהמשכה בזמן מאשר שמחת פסח, אלא אדרבה, מצד שאין בה את ההתחלקות לשבעה ימים שזה הולך על שבעת ימי הבנין, אז ממשיכים את הענין בכל הזמנים ובכל התקופות בלי חילוקים, כי זה נלקח ממקום של 'יום אחד' לפני שנהיה הענין של רשות הרבים, ולכן משם ממשיכים את האחדות בכל הזמנים והמקומות הבאים 

ומשתלשלים לאחרי זה.

זה הוא הטעם וההסברה שבענין. העיקר הוא הפועל שבדבר. כמו כל הענינים שבתורה, ש'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה', שתהיה שמחה דעד דלא ידע, שימשיכו אותה אחר כך על כל השנה כולה, ב"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

לחיים!!

 22:14 שיחה 2 

קודם דובר בנוגע לשמחת פורים שנקבעה ביום אחד זה גם מתאים, לא רק לענין על פי פנימיות התורה שפורים קשור עם יום הכפורים, כמו שכתוב בתיקוני זהר ש"כפורים" זה כ-פורים, ולכן גם פורים על שם הגורל "הפיל פור הוא הגורל", שזה היה גם 'וטרף בקלפי' - הגורל של יום הכיפורים, שגם קשור עם הענין כמו שהוא בנגלה דתורה, שעל פי תורה, פורים קשור עם שבועות, שלכן אומרת הגמרא ש"קיימו וקיבלו היהודים" - שקיימו בפורים מה שקיבלו כבר, - במתן תורה, בשבועות. וגם שבועות מיוחד משלושת הרגלים: שפסח הוא, כמו שנאמר, הוא הרי 'שבעת ימים', סוכות - שמונה ימים, 'וביום השמיני עצרת תהיה לכם', מה שאין כן, שבועות, עצרת, מן התורה זה רק יום אחד. 

כתוב על זה הטעם בספרי דרוש ומבואר בארוכה בחסידות בהוספות לתורה אור, שהענין בזה הוא, שכפי שתורה היא הרי למעלה מן הזמן, אז לא שייך להכניס בשבעה ימים, בשבעת ימי הבניין, שזה מכיל את השינוים שבזמן, אלא שזה בנקודה שלמעלה מכללות ענין הזמן. ולכן התורה ניתנה ביום אחד, ובאותו יום, ברגע אחד.

וכידוע, ודובר קודם, שכל התורה כולה נכללת בעשרת הדברות, כמו שכתוב ב"אזהרות" מהרב סעדיה גאון, שעשרת הדברות וכללותן הוא בדיבור ראשון של "אנכי הוי' אלוקיך", ולכן גם "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום", כפי שמבאר בתניא, שזה כללות כל המצוות עשה ומצוות לא תעשה, כולל הדיבור ראשון במילה הראשונה, "אנכי - מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום רמז ולא

בשום אות ולא בשום קוץ", ובגלל ש"לא אתרמיז" יכול לכלול בתוכו את כל הפרטים שבאים לאחרי זה.

ואחת המידות שהתורה נדרשת בהן היא הענין של ראשי תיבות, ולכן המילה "אנכי" נכללת באות א' רבתי, שהיא ראש התיבה של 'אנכי', ויוצא שבאות אחת, נכללת כל התורה כולה. ובפרט שאת אות א' מתחילים לכתוב קודם עם ה-'יוד', אז עוד יותר, שבתוך ה-א' גופא בתחילתו נכלל בהתחלתו ובראשיתו, שזה ענין של נקודה. 

ומטעם זה גם מובן, שמכיוון שבפורים צריך להיות ה"וקיימו מה שקיבלו כבר", לכן יש בזה את המעלה לגבי פסח כפי שכתוב במגילת תענית, שזה נקבע בשבעה ימים, מה שאין כן כאן, מצד שזה למעלה מענין הזמן, זה נקבע בנקודה של יום אחד.

כי כאשר מקיימים את ענין הפורים באופן שהתורה אומרת "לא ידע", אז יוצאים מהגבלות מקום וזמן, ואז כל שאר הרגעים של יום הפורים אינם במציאות כי הוא כבר למעלה מטעם ודעת.

וזה גם הטעם השני שהוא אומר, ששם היתה הגזרה רק על סוג יהודים שהם 'זכרים', מה שאין כן, בפורים היה הענין על כל היהודים, כמו שהרבי מסר כמה פעמים שבגזרה כתוב "היהודיים" עם שני יודים, שזה הן ה'יוד' של עשר כוחות של יצר טוב, והן ה'יוד' של עשר כוחות של יצר הרע, ופירש, שהן היהודים שהם יהודים של יצר הטוב, והן היהודים שהם יהודים של יצר הרע, בשניהם היתה הגזרה בשוה ממש.

וזה הרי גם כפשוטו, "מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", ש"מנער ועד זקן טף ונשים" זה הן בשנים, הן בחכמה ודעת. הן במעלה ומדרגה. ובזה הגזרה היתה בשווה, כי כל עניני פורים  הם עניין שמעל מדידה והגבלה, וה'בכן' שבזה הוא שאותו ענין שנעלה ממדידה והגבלה נמצא כאן למטה ועד לענינים של אכילה ושתיה שזה הוא גם העילוי של פורים על יום הכיפורים, כמבואר בארוכה בתורה אור. וזה גם שני הענינים שהוא אומר שזה נקבע ביום אחד.

וזה ענין ש’תפס’ גם את כל היהודים שהיו ב'לעומת זה', בשווה ממש, במילא מובן שזה 'לוקח' אחר כך, בשעת ההצלה, בעליה שעל ידי הירידה, את כל היהודים בשווה לטוב ולקדושה, שאיפה יכולים לעמוד כל היהודים בשווה, זה רק, בפשיטות העצמית, ששם הרי "לא ניכר שוע לפני דל",  שם נמצאים הכל בשווה ממש, כי זו אחדות הפשוטה של עצמות ומהות שלמעלה,

כי פורים זה מעין לעתיד לבוא שיש את זה בענינים של 'לבסומי" ביין ובבשר וענין של משלוח מנות, 

-חסר קצת- 

. . בתורה אור. ומזה מובן מה שלוקחים את פורים על כל השנה, ועד לענינים של למטה מטה ביותר, ועד לענינים של אכילה ושתיה כפשוטו.

לחיים.

= = = = =

 00:35:36 שיחה 3

הרבי, מורי וחמי, פעם סיפר בפורים, בהתוועדות כאן, בנוגע למאסרו כשהיה במדינה ההיא, ואמר שנזכר במאסר כאשר קרא את המגילה באותו פורים.

ועשה “הקדמה”, שבכלל, זה שהוא החזיק שם מעמד, היה עם חוזק. תקיפות, למרות שזה עלה לו בהרבה בריאות.

וסיפר, שבהיכנסו לחדר שבו היתה החקירה ודרישה, ברוסית זה ?? ובלי לחכות מה יגידו לו, הוא מיד אמר: שזה פעם ראשונה שהוא נכנס לחדר ולא קמים לכבודו... (זה היה בהתחלה, קודם כל השאלות).

 ועל זה אמרו לו, אתה יודע איפה אתה נמצא...

ועל זה הוא ענה, שהוא יודע שהוא נמצא במקום, שפטור ממזוזה, כי בית האסורים, ואורוות סוסים, פטורים ממזוזה.

בין אלו (החוקרים) ששאלו אצלו את השאלות, כפי שהוא ראה, שנים מהם הוא הכיר כי הם באו לאסור אותו, והוא ראה שהם היו לא יהודים. ואף על פי כן הוא דיבר כל הזמן דווקא באידיש.

בשעה ששאלו שם את פרטי השם וכל הדברים האלה, לפני ששאלו אותו את השאלות הבאות, הוא אמר שהוא רוצה לספר להם סיפור מעשה.

ועל זה הם ענו לו, “אזרח”, כך הם אמרו, תענה על השאלות ששואלים אותך.

ועל זה הוא ענה, שאני מספר מעשה, אפילו מתנגדים גם מקשיבים... ולא חיכה עד שיתחילו לחקור אותו, ומיד התחיל לספר את המעשה.

ואמר שאצל סבו - זקנו, כלומר הצמח צדק,  פעם נכנס אליו “משכיל” אפיקורס, 

- (אחד מהחוקרים היה נחמנסון, שהיה בן של חסיד. בשעה שהוא שמע את התואר “אפיקורס”, הוא אמר - “כמני”? וחמי ענה לו, שההוא, היה יודע ספר, ויודע למרוד בו. [=בהקב”ה]. אתה בכלל, לא יודע מכלום... והמשיך לספר את הסיפור).

וסיפר שההוא נכנס לצמח צדק, ושאל: למה, שהמגילה מספרת (זאת אומרת, זה היה בזמן פורים). מדוע כאשר המגילה מספרת על גזרת המן “ביהודיים לאבדם”, זה כתוב “ביהודיים”, שני יודים. ואחר כך שכתוב, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כתוב יוד אחד?

והצמח צדק ענה על זה, (כך אמר חמי בפירוש, שהצמח צדק ענה על זה), שאות י’, הולכת על עשר כוחות הנפש. אצל יהודי יש את ה”נפש הבהמית”, ו”נפש השנית” שהיא “חלק אלוקה ממעל ממש”, או כמו שנהוג לכנות זאת, עשר כוחות של הייצר הטוב, ועשר כוחות של ייצר הרע.

 וגזירת המן היתה בשווה על כל “ביהודיים לאבדם”, על שני סוגי ה"יודים", הן של היהודים מעשר כוחות של יצר טוב, יהודים של יצר הטוב, והן אצל היהודים של ייצר הרע, יהודי הייצר הרע.

אז השואל שאל, אם כך, אז מדוע בפסוק “היהודיים אשר בשושן נקהלו ועמוד על נפשם” גם כתוב בשני יודים?

ועל זה ענה הצמח צדק, שהיהודים שהיו בשושן היו בסמיכות מקום בעיר ששם הם ידעו מחומרת הגזרה, ומהנס שקרה בביטול הגזרה, וזה היה כל כך גלוי לעיני כל, שזה תפס בשווה, הן את ה”יוד”, - היהודים, של הייצר טוב, והן את ה”יוד” השני, היהודים של הייצר הרע.

ואחרי כך הצמח צדק סיים, לזה ששאל אותו את השאלות, שבשעה שהוא יעבור את היסורים, גם הוא יראה את הניסים הגלויים.

ואחרי זה נהיה שהוא היה חולה, לא עליכם, שלושה חודשים, ואחרי זה נהפך לאיש אחר, ונהיה ירא שמיים.

בשעה שחמי סיים לספר  את סיפור המעשה, הוא אמר שאותו דבר יהיה עם החוקרים שלו, שאחרי שהם יעברו את כל זה, הם גם יראו את הניסים שכאן. עד כאן סיפור הרב.

בנוגע לענינינו, שכל אותם יהודים שנשארו לאחרי הגזרות וההשמדות, ש”לא עתה, ולא עלינו” היו בדורנו, שכל אחד מהם הרי הוא “אוד מוצל מאש” שזה שארית הפליטה, ש”שלחוני למחיה” כדי להעמיד עם רב, ובזה אין הבדל, אם ה”יוד” הזה או ה”יוד” הזה, ובדיוק כמו שהגזרה היתה בשווה בלי שום הבדל, גם על אלה שחשבו שהם יצאו מכלל ישראל כמה דורות, גם הם היו בכלל גזירת “מנער ועד זקן טף ונשים” בדורנו, אז דבר בטוח שזה “לוקח” את כולם, הן “יוד” זה, והן “יוד” זה, שיהיה אצל כולם “ונקהלו ועמוד על נפשם”,

כפי הפירוש הפנימי מה זה “נפש”, שזו הנפש האמיתית של יהודי, ”נפש השנית בישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש”, ואז יהיה “הרוג בשונאיהם”, לבטל את כל ההעלמות והסתרים, שהם לא מאפשרים לנפש האלוקית שהיא תנהיג את הגוף, כמבואר בארוכה בתניא,

ואז היה “ונוח”, שמתוך מנוחה, שמחה וטוב לבב, כי כל ה”יודים” מתאחדים ליוד אחת בשווה ממש, ואצל כולם יהיה “אורה ושמחה וששון ויקר”,

ולמרות שחזל דורשים ש"אורה זו תורה ושמחה זה יום טוב", ו"ששון זה מילה ויקר אלו תפילין", וזו האמת כי רז"ל דורשים ככה, אבל יש גם כלל בתורה ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אז שיהיה אורה זו שמחה וששון ויקר לכל היהודים כי נהיים כולם ליוד אחת למטה, כדי לעבוד את ה'יוד' של אנכי שלא אתרמיז לא בשום אות, היוד שלמעלה, וביחד להיות אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, באורה ושמחה, וששון ויקר.

לחיים

= = = = =

00:51:18 שיחה 4

ובזה יש גם מענה, לכאלה שחושבים שאם הם יסתירו את יהדותם, וזו תהיה שמירה משנאת העמים, אז גם, כמו שכתוב במגילה, ש”קיימו מה שקיבלו כבר”, שזו מסירות נפש על כל השנה כולה, על דרך מה שהיה אז, וכפי שפירש הצמח צדק, שזה אצל שני היהודים, הן היהודי שמצד נפש הבהמית, והן של היהודי, של נפש השנית בישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, ועוד יותר, שזה נמצא ביחד באותה מילה,

הן בהנוגע לגזרה לעומת זה,והן בנוגע למסירות נפש, שלכן "נקהלו ועמוד על נפשם", גם באותה מילה,

וזו גם ההוראה מהמגילה, בשעה שהמן צריך לפעול אצל מלך המדינה גזרה על יהודים, הוא אמר שאין הבדל בין היהודים שמתייחדים בכך שהם  "עם אחד", שצריך לגזור עליהם גזירה בגלל שהם "עם אחד", ואותם יהודים שהם "מפוזר ומפורד בין העמים", צריך לגזור עליהם גזירה בגלל שהם "מפוזר ומפורד בין העמים".

ולכאורה, הרי "ממה נפשך", אם הגזרה בגלל שזה "עם אחד", אז היו צריכים להינצל אלה שהם "מפוזר ומפורד", ואם הגזרה משום "מפוזר ומפורד" אז היו צריכים להינצל אלה שנמצאים ב"ציור" של "עם אחד",

אלא שהפירוש בזה הוא, ש(חזקה), הלכה – עשו שונא ליעקב. במילא, אין שום נפקא מינה (הבדל),אפילו אם יעקב נראה באופן שלא ניכר מי הוא, אז "עשו" מרגיש זאת, והוא מרגיש זאת עד לנינו ולנכדו, על דרך כמדובר קודם, בגזרות שהיו (בדור האחרון) לא עתה ולא עלינו.

מה שיש ענין ב"לעומת זה", בצד הרע, אז מציאות הרע היא רק בשביל לגלות את אותו ענין בקדושה, בתוקף יותר גדול, ואור יותר גדול, כיתרון האור מן החושך.

באמת, למה "עשו" מרגיש את היהודים, אפילו אותו אחד שמעיד שהוא יצא מכלל ישראל כמה דורות, - כי "ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא", לא משנה כמה דורות זה נמשך, יש בו בפנים את ה"חלק אלוקה ממעל ממש".

אלא מה, מצד נפש הבהמית, מצד סיבות וענינים צדדיים, יכול להיות שנדמה לו שזה לא בנמצא, או שאינו יכול לפעול בו, ועד כמה שזה משאיר עליו רושם, ובשעה שזה כך, אז "מנהיג עליהם מלך קשה כהמן", שאז "עושים תשובה,ומיד הם נגאלים".

 שזה גם הלימוד, של הגזירות שהיו לא עלה ולא עלינו. בגלל שבטוח, שכל שבעים הזאבים מרגישים את ה"כבשה אחת" שנמצאת ביניהם, אפילו אם הם רוצים להסתתר באיזה ענין או לבוש שלא יהיה.

ובטבע בני אדם, על אחת כמה וכמה מצד הרע, שמי שרוצה להשוות את עצמו אליו (לגוי) זה הרי עוד מוסיף בשנאה אם יכול להיות בשינאה שלו ענין של הוספה, אם זה עדיין לא "די והותר".

כלומר, במילים אחרות, אלה שחושבים שעל ידי "ככל הגוים", זו עצה להרווחה, על אחת כמה וכמה להצלה, אז זו בדיוק עצה, רח"ל, להיפך.

וכך גם, ש"הלכה רווחת – בידוע" שעשיו שונא ליעקב", - כי הוא מרגיש ש"יעקב" שונה ממנו, זה בגלל שהאמת היא כזו.

ו"אמת מארץ תצמח", - ןעד כמה - - אפילו שהקב"ה הרי אומר: "השליך משמים ארץ, תפארת ישראל", אז אף על פי כן, זה הרי כביכול "ויאמר להשמידם", המדרש אומר שגזרת המן שהקב"ה אמר, שאפילו אם הוא היה רוצה רח"ל להשמידם, אז "משה בחירו עמד בפרץ לפניו" וביטל את הגזרה.

ולמה זה ככה בגשמיות,  כי כך זה ברוחניות, אף אחד לא יכול להשמיד ח"ו את נקודת היהדות שנמצאת בכל יהודי, מי שלא יהיה.

במילא מובן, בגלל שזה העצם שלו, וזה אצלו ה"צור מחצבתו", דבר נצחי, אז סוף כל סוף, גוי מרגיש זאת.

למה זה ככה, כפי שכתוב במשנה "יש להם חלק לעולם הבא", - "כל ישראל", כיוון שזה "נצר מטעי", ומצד זה שיהודים הם - "אתה בחרתנו מכל העמים" שהקב"ה בחר ביהודים מכל העמים, והקב"ה הודיע זאת בעולם, אז אין ביכולתו של אף אחד להסתיר זאת, ולומר שיהודים זה עוד עם בין העמים.

אצל גוים זה בוודאי לא יתקבל, כמו שראו, רח"ל, בצד הלא טוב. אפילו אצל יהודים, זה סוף כל סוף זה יעורר גם אצלו עד שזה יצא בגלוי, עד שזה יתגלה אצלו אפילו בענינים פשוטים שזהו הלימוד של פורים שאז היה ביהודיים לאבדם, עם שני יודים, כאמור לעיל, שזה עורר אצל כל היהודים אצל שני ה'יודים', הן אצל אלה, והן אצל השניים, "נקהלו ועמוד על נפשם". 

ואיך זה התבטא למטה שמשני היודים נהיה יוד אחת, וזה מתבטא במשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, שהענינים של אכילה ושתיה וכל עניני העולם, אז כאן מתגלה שאצל יהודים יש רק יוד אחת, שזו היא "הנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש",

וזה מה שלפי שעה נהיה אצלו עוד "יוד",  זה היה ענין של נסיון, וענין שהגיע מבחוץ, ובן לילה היה, ובן לילה עבר. כי בגלל שהקב"ה בחר, "יעקב בחר לו י-ה, ישראל לנחלתו", זה דבר שנקבע, ונטבע בטבע כל איש ישראל כפי שכתוב בתניא, שמתנענע ורוצה לעלות למעלה למקורו ושורשו, כי כל יהודי מרגיש איפה נמצא מקורו ושורשו.

 יש פתגם שאומרים שזה מאדמו”ר הזקן, (אבל לא שמעתי זאת מהרבי מורי וחמי, אז אני לא יודע אם זה באמת ככה), שאדמו"ר הזקן אומר, ששקר – אסור לומר, אבל אמת - לא מחוייבים לצעוק אותה מהגגות.

אבל על הענין הזה שיהודים הם הרי - "אתה בחרתנו מכל העמים", אז אצל ה"שבעים זאבים", זה דבר ברור, ודבר ידוע, והם לא מסתירים זאת, אלא שאצל חסידי אומות העולם  זה מתבטא באופן מסויים, ואצל אלה שלא בגדר זה זה מתבטא באופן אחר.

וזה שרוצים להסתיר זאת מיהודים, זה ללא תועלת, כי יהודים הם הרי "עם קשה עורף", שהקב"ה בחר בהם לנחלתו, הם ח"ו לעולם לא יהיו מוכנים לוותר, אפילו הקב"ה עצמו לא, ומה שעוד יותר, זה יחדור בהם, ויחדור עוד ועוד, ועד לעשר כוחות של נפש האלוקית ועד לעשר כוחות של נפש הבהמית, ועד "בכל דרכיך", באכילתו, ובשתייתו, ובטיולו, כפי שנחשב כל עניני האדם ברמב"ם הלכות דעות, ומובא בטור ושולחן ערוך.

וזה גם הלימוד השכל למשך ימי החול ביציאה מפורים: שלא רק מה שאין במה  להתבייש עם זה שהוא יהודי, ולא רק שזה לא יעזור למי שחושב שאי פעם יוכל להסתיר זאת. מי שרוצים להסתיר ממנו, יודע זאת עוד לפני שמראים לו את הפספורט, ועוד לפני שהוא רואה את הפנים בפרצוף במה שמתבטא אצל כל אחד ואחת.

אלא דבר ברור, שבחירת הקב"ה אינו ענין שייצר הרע, ח"ו יכול, יכול למחוק אותו באופן שלא ישאר, ח"ו. אלא מה, הוא יכול להסתיר זאת רק מעצמו, ומה התועלת בדבר, כאשר הוא יודע, שסוף סוף, הוא גם ירגיש זאת  על עצמו בגלוי, וכאמור לעיל, לא רק בענינים הרוחניים שלו, אלא גם בעניניו הגשמיים, ויש לו על זה את ההבטחה של פורים, שסוף סוף, זה יהיה באופן של "אורה ושמחה וששון ויקר". לחיים.

= = = = =

 01:11:30 שיחה 5

בגלל שהקב”ה בחר הרי ביהודים, והתורה קוראת לזה בשם "בחר", שזה ענין שמורה על בחירה, לא הכרח ח"ו, באיזה ענין שיהיה, אז מזה מובן, שזה לא בגלל מעלה בדבר שבוחרים, שבגללו בוחרים, כי אז זה לא בחירה אמיתית, כי שני הצדדים, ושני הפרטים אינם בשווה.

בשעה שאומרים "יבחר לנו את נחלתנו", מצד בחירה שלמעלה, זה אומר שבוחרים, אף על פי, שלכאורה, מצד מדות שבלב, ומצד שכל שבמח, ועד למחשבה דיבור ומעשה שבאברים, מצד מידה שבלב, יש שאלה במה לבחור, או מצד הטוב, או מצד הלעומת זה,

על דרך מה שהיה בשעת גזרת המן, שציווה "השתחוו לצלמו של נבוכדנצר", ומידת הדין טענה שיש מקום לגזרה, אבל מצד הטענה שהקב"ה בחר ביהודים בבחירה חופשית, בלי שום טעמים צדדיים בזה, והרי מובן שאין הבדל  באיזה "יוד" של “ליהודיים” הכוונה, והבחירה בהם היא בשווה.

 

ולכן גם, כתוב בזוהר, ש"חכמת יון, היא בסמוך להיכל הקדושה". ואף על פי כן, הרי ידוע שפורים הולך תמיד ביחד עם חנוכה, אלה החגים שנתווספו משמת  משה, ואפילו לאחרי הנביאים,וגלות יון היתה גלות כזו שהועמדה על כל עם ישראל שגם שם היה צריך מסירות נפש בתכלית וכפי הנוסח של תפילת "על הניסים" שרצו "להשכיחם תורתך" "ולהעבירם מחוקי רצונך", ולכן נהיה, שהם נזכרים בשם "רשעים", ו"זדים", ו"טמאים".

לכאורה, מה הקישור של שני הענינים. בגלל שחכמת יון נקראת חכמה, והזוהר אומר שזה אפילו בסמיכות לעניני הקדושה. אז למה לכנות זאת "טמאים", "זדים", ו"רשעים"?

אלא מה, זה על דרך שמדובר במידות. בשכל הרי יש בו שני ענינים. ישנו מהלך השכל, זאת אומרת, המידות מהן נלקחת המחשבה שבשכל, וזה, בתורה, ה"מידות שהתורה נדרשת בהן".

כדי שיהיה את המידות שהתורה נדרשת בהן, להשתמש בהן צריך להיות ענין בו ישתמשו ב"קל וחומר" או "גזרה שוה" וכל המידות שמוזכרות במשנה, ומהתורה זה יורד לחכמות שבעולם, שגם בהם יש מה שנקרא בשם  “הקדמות” בחוקרי ישראל, או בשם “הצעות”,[=אקסיומות] ועם אותם "הקדמות", או "הצעות" שמכונות לעיתים "מושכל ראשון" אז איתם, ועם השכל וההגיון, מגיעים מזה אחר כך למסקנה.

כלומר, ה"הקדמות" ו"הצעות", [=אקסיומות] נקבעו ע"י האדם עצמו, עוד יותר, אומרת התורה. אפילו שיש"הנחות", ו"הצעות" אמיתיות, אבל אם יש בזה ענין של שוחד, אז מהנחות והצעות אמיתיות נהיה "יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". אפילו שמדובר על הנחות והקדמות שנלקחו מתורת אמת.

מדוע; – כי זה נעשה ע"י בשר ודם.ואם יש בזה ענין של שוחד ופניה, אז אין שום גבול איפה ניתן לעצור את ה"פרא" שבו, את ה"חית טרף" שנמצאת בו, עד איפה הוא ישקר ויסלף.

ולכן, בדיוק כמו העבודה של הפיכת מרירו למיתקו צריך את כל הגדרים המוזכרים בזוהר, ובספרי מוסר, וביתר ביאור בתורת החסידות, כמו שבעבודה להפוך את החשוכא לנהורא בעבודה שמצד השכל, צריך את הזהירות שלא רק שההנחות וההקדמות יבואו מתורת אמת, אלא גם שדרכי השכל לא יאפשרו להכניס לשם ענין של שוחד.

ולכן מוצאים דווקא בחכמת יון, שהיא סמוכה לקדושה, אז ידוע שדווקא בענין המידות בזה הם היו מושחתים ביותר, עד כדי כך, שעל זה היה בנוי משטר החיים על ענינים של זנות ועריות וכו', וכו', וגם בענינים של "לא תרצח", גם שם היתה ההנהגה של היפך השכל הבריא בהריגת זקנים וילדים קטנים וכיוצא בזה, ועד שראש החכמים העמיד משטר כפי שצריכה להיות השלימות שבנויה על זה שצריכים להיות "עבדים כנענים", כלומר, שאין לחייהם חשיבות כלל, שום חשיבות לחייהם ממש, ועליהם נמצא המושל ושולט, והוא עצמו התנהג בענינים הכי מגונים ובאופן שכולם ידעו מזה, והוא כתב זאת בחיבורים שלו.

מדוע זה כך? - זה "סמוך לקדושה", כי זה ענין של שכל. עם הנחות, שחלקן באו ממקום טוב, וכללי ההגיון והשכלה שגם נלקחו לכאורה משכל הבריא, אבל בגלל שזה ניתן לאנשים בידיים, ואז, "אם יראת אלוקים במקום הזה, ואז - "והרגוני".

ואין צורך לחפש טעמים, זה יכול להיות בלי טעם, או שהטעם עצמו הוא ענין של גזל, ולכן על גזל  הם חייבים מיתה.

ולכן רואים בפועל, שאותם ענינים שהם “חסד לאומים”, לכאורה זה חסד, ומה זה משנה למה הם עושים זאת, אם כדי להתייהר, או שעושים זאת מטעם אחר, בינתיים העני מקבל את חפצו,  

ואומרים על זה, לא רק שזה לא ענין של טוב, אלא זה גם אפילו לא ענין של "פארווע", אלא זה "חטאת", זה היפך מטוב.

לכאורה זה חסד, אבל היות שזה לא נלקח ממקור האמת, אלא זה נעשה דרך בן אדם,אז זה לא משנה מה הוא כותב על תכלית העניין בנייר, בפועל, איך שהוא יתנהג, סוף סוף הוא יעשה ענין של "חטאת", אלא שהוא יעשה זאת דרך חסד.

וכידוע, זו הדוגמה הענין של בני ישמעאל  .. [חסר קצת]

. . עשו את הרציחות הגדולות ביותר, שאפילו אצל "חיתו טרף" זה גם לא היה והיסוד לכך היה שצריך את הדברים האלה כדי שהמין האנושי יהיה  בשלימות.

ועל זה ידוע הפתגם שהרבי מביא אותו בכמה מקומות, ש"טובה הבדידות עם האנשים" שאמת, אמנם, שצריך בדידות, ויש בזה מעלה אבל מתי זה טוב, ומעלה, כאשר זה "בין האנשים", בשעה שהוא הולך למדבר, ומספר לשני שזה בשביל שלימות עצמו שאין לו דרך אחרת אלא להתרחק מבני אדם, וזו היא, הדרך משלימות אל שלימות, ואז זה מביא שסוף סוף שהוא גורם כאב ואסון  לבני ביתו לאלה אשר בסביבתו,

וכשבאים לענין שצריך לשקול האם להתחשב בענין קטן שלו, או בענין שהוא כל חייו של השני, אז השלימות שלו תכריע את החיים של השני כי הוא מחזיק מעצמו שהוא "אדם השלם", והשני הוא פחות שבפחותים.

ולכן רואים, שיש שיטות באומות העולם, שהם יסדו על ענין ההתבודדות, וזה כדי להתחיל ללכת משלימות אל שלימות, ועד לשלימות גדולה ביותר, שלא שללו את ענין עבודת פרך, ולא התערבו בזה, וענין הרדיפות שבזה, - לא התעסקו בזה,

וכאשר מדובר בצער של חברו עד למדרגה היותר עמוקה, עד לחייו ממש, וטענו ש”אדם השלם” לא צריך להיכנס ל”קו” של מידות, [רגשות] הן של צער, והן של רצון. אף על פי כן, בנוגע לעצמו, הוא עירב את כל ה"רצון"

אלא מה, שהיה צריך להראות שזה כדי ללכת משלימות אל שלימות, ואיפה הוא הראה שהוא יותר נעלה מכל בני אדם, והוא אדם השלם, בשעה שהוא מראה שעושה טובה לשני...

ומענין לענין, הרבי מורי וחמי סיפר פעם סיפור על אביו. [=הרבי הרש"ב] שאז אביו היה לא יותר מגיל חמש או חמש וחצי שנים.

כי שהצמח צדק הסתלק, אביו של הרבי היה בן חמש וחצי שנים.

כאשר הוא שיחק עם אחיו הגדול ר' זלמן אהרן. היות שהם גדלו בבית שבו דיברו על חסיד ורבי, אז הם החליטו לשחק בחסיד ורבי.

היות שאחיו היה מבוגר ממנו בשנה וחצי, אז נשאר שהוא יהיה הרבי שלו,  ואדמו"ר נ"ע יכנס אליו ליחידות.

ומורי וחמי סיפר, שזלמן אהרן התיישב על כיסא, סידר את כובעו ואז נכנס אליו הרבי נ"ע, וביקש ממנו "תיקון".

אז הוא אומר לו, על מה אתה צריך תיקון,

אז הוא אומר, שבשבת שעברה, או השבת שלפניה, הוא אכל אגוזים ואמר שהוא ראה בסידור, שאדמו”ר הזקן אומר שבשבת אסור לאכול אגוזים.

אז זלמן אהרן ענה לו, שיתחיל להתפלל מתוך הסידור, ולא בעל פה.

ענה לו הרבי נ”ע, זה לא יעזור, ואתה לא תהיה רבי...

מאיפה אתה יודע? ולמה אתה אומר כך?

- "כי שרבי עונה, הוא צריך להתאנח".

- "העצה יכול להיות שזו עצה טובה, אבל אתה לא נאנחת".

- "לא עשית אנחה, אז אתה לא רבי, והעצה לא עצה".

בשעה שיהודי צריך לעזור ליהודי ש"ואהבת לרעך כמוך",

ו"מה דסני עלך לחברך לא תעביד", שזה הרי "כל התורה כולה, ואידך – פירושא הוא",

אז מלבד החסד שהוא עוזר לו, צריכה להיות עם זה אנחה.

כאשר הוא נאנח, כמו שדיבר הרבי  בנוגע למגילה שזה "כל אשר קרהו", שזה [כאילו] קרה למרדכי עצמו, אפילו שהוא שומע גזירה על יהודי שני, אז הוא מתאנח, ואז זה עוזר לשני.

אבל כשהוא נמצא בתפקיד רם, או "בשמי מעלה", והוא הולך משלימות אל שלימות, אלא שבשביל שלימותו, הוא צריך לתת "עצה טובה קא משמע לן", לשני, אז בלי אנחה, כי זה ענין שלא כואב לו, כי הוא נעלה מכאב וצער וכו' וכו', אז העצה לא עצה, והחסד לא חסד,

וזה גם לא דבר "פארווע", זה "חטאת", שזה ענין של היפך הטוב, והקדושה, והאמת.

ולכן ראו במוחש, בגזירות, אחד מהביאורים שהם נתנו על הגזירות, רח"ל של דורנו זה, שצמחו משיטה זו, שאדם צריך להתעלות משלימות אל שלימות ועד שיתעלה מעל כל מין האנושי,  במילא אסור לו לקחת ללב כי ענין של רגש נחות מתכלית האדם, נחות מעילוי ודרגת תכלית האנושי.

וזה היפך הענין שאומרים שצריך להיות "כל אשר קרהו", וכמו שאדמו”ר הזקן כותב בתניא ש”הנשמות מתאימות הן ואב אחד לכולנה”, ולכן בגזרה השניה אשר קרהו  -(לו), ובגלל שזה היפך מאמת, וטוב וקדושה, זה שקר, וזה רע, וזה טומאה.

אלא מה, היות שחיים בעולם השקר, לא תופסים את זה לא ביום הראשון, רק מחר, או מחרתיים, ובשביל זה באה "אורה זו תורה", שהיא מאירה את חשכת העולם הזה, שיראו איפה מונחת אבן טובה, שזה מוסיף בעילוי של כתר מלכות, ואיפה נמצאת גחלת יוקדת שאפשר להיכוות ממנה ועד לסכנת נפשות ממש.

וזה העילוי של יהודים, שהבדילנו מן הטועים, דרך מה, ע"י ש"נתן לנו תורת אמת", ודרך אותה תורת אמת ניתן להגיע, ולדעת, מה זה חסד וקדושה, וכללות ההנהגה היא,  ונקהלו ועמוד על נפשם, לאסוף ביחד את ה"יוד" של יצר טוב ואת ה"יוד" של יצר הרע ולהעמיד את שניהם במלחמה על נפשם, ואז פועלים שיהיה  אורה שמחה וששון ויקר, וזה מתקבל גם אצל עמי הארץ, ש"נפל פחד היהודים עליהם", והם נותנים את בית המן למרדכי היהודי ואסתר המלכה, ונהיית אצלם שמחה עד דלא ידע, שממשיכה על כל השנה כולה.

לחיים.

= = = = =

01:50:30 שיחה 6

לכאורה יכלו לחשוב, שזה מה שצריך שזה יהיה דווקא קשור עם שורש ומקור האמת והטוב והקדושה, אז בשעה שנוגע להרגש שבלב, שהרגש שבלב זה הרי "מידות", ואדם קרוב לעצמו, אז אם זה לא מבוסס ומיוסד על מקור האמת והטוב, שזה הקב"ה, אשר "מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו", אז לכן, כפי שכתוב בפסוק שלאחרי זה, "ומי גוי גדול", שיש לו את ה"חוקים ומשפטים צדיקים" שזו היא "התורה הזאת", שהקב"ה נתן, וכאן,

אז אם זה לא יהיה קשור עם עצם אלוקות שלמעלה, אז סוף כל סוף, מצד "אדם קרוב לעצמו", שזה יוצר בפנימיותו הרגשה של "אני ואפסי עוד".

וכמה שהוא לא ידחיק את זה, אם אין לו את מי שלמעלה ממנו שזה ירגיע את ה"אדם עיר פרא יולד", אז סוף כל סוף יתגלה ויתפרץ ה"פרא יולד", כשהוא משתמש בשביל זה בענינים שהוא קיבל בימי חלדו.

אבל כאשר מדובר על ענינים שבשכל, או בלשון

החסידות - חב"ד שבמוחין, הרי שם לכאורה לא נוגע מאיפה הוא לוקח את היסוד ועם מי הוא קשור, כי יש לו את מעלת השכל שבנפש, והשכל מסתמא יוביל אות כפי שצריך להיות, שהוא ימצא את דרך האמת, איך ללכת בדרכו בחיים, או על כל פנים, בהשקפתו בעולם.

אז כתוב על זה הלשון בזוהר, שעבודת האדם מתחלקת לשני סוגים: סוג אחד של "מהפך מרירו למיתקו" מידות מרות ורעות ל"מיתקו", מידות מתוקות, וכן, מהפך חשוכא לנהורא" מה שחשוך, מהפך זאת להארה, שענין האור הרי זה ענין שבשכל.

ומכיוון שאומרים שזה דבר שניתן להפכו לאור, זה הרי סימן שגם זה הוא ענין שבשכל, אלא מה, זה שכל חשוך,  שהביא לתוצאות ומסקנות שהן היפך האור.

ועל זה נמצא המושל ושולט ולכן גם, בדיוק כמו שנתקנו שני ימים טובים לשלושת הרגלים, אז "ימי הפורים" כך כתוב, "לא יעברו מתוך זרעם", כי זה עורר את המסירת נפש והעמיד את היהודים בנקודה שהם קשורים ביחד עם הקב"ה באחדות גמורה,

שכך היה גם בענין חנוכה שאז היתה הסכנה מחכמת יון, שזו לא היתה רק סכנה שלא יהיו בשלימות הראויה, אלא זו היתה דרך שמובילה להיו רשעים, וזדים, ועד לטמאים, ועד הפך לגמרי ממין האנושי שזה נקבע מצד המשטר ומצד החוק והנהגת המדינה. וזה גם מה שאומרים במגילה, ש"אורה זו תורה".

לכאורה, תורה זה ענין של חכמה, ומה הענין שצריך לרמז זאת בענין של אור, ולא עם ענין של שכל וחכמה, אלא שתורה זה מלשון הוראה, והוראה פירושו שמאיר כל פרט באדם, ומראה לו שלזה אתה מתכוון באמת, ולזה אתה מתכוון בגלל "פניה", ולזה אתה מתכוון בגלל שוחד,

ומה שההנהגה שלך עד היום היתה כפי שצריך להיות או לא כמו שצריך להיות, את זה מאירים לך על ידי  "נר מצוה ותורה אור" וזה נותן לך הוראה על דרכך בחיים שהיא תהיה אמנם דרך חיים, דרך של חיים אמיתיים.

וזה גם מה שאומרים חז"ל אם יש "חכמה בגוים - תאמין" "תורה יש בגוים - אל תאמין". שאומרים שיש שכל אצל גוים, זה יכול להיות, כי הרי הקב"ה רוצה שתהיה בחירה חופשית, אז "זה לעומת זה עשה האלוקים",

. . - - חסר - - . .

. . מטומאה ועד טהרה. וזו ההבטחה שיש ליהודים, ש"בל ידח ממנו נדח", שאפילו האובדים בארץ אשור, ואפילו הנדחים בארץ מצרים, סוף כל סוף ישתחוו להוי' בעיר הקודש בירושלים, שבמהרה בימינו על ידי משיח צדקנו יוציאו כל אחד מהגלות שלו הן בעבודה של מהפך מרירו למיתקו והן בעבודה של אתהפכא חשוכא לנהורא, ויביא את כולם קוממיות לארצנו בהר הקודש בירושלים - יראה שלם, כפי שזה מפורש, שתהיה יראת ה' שלמה שאז תהיה שלימות בחב"ד שבמוחין ובחג"ת שבלב, ובנה"י, ועד מחשבה דיבור ומעשה, שיהי' זרע ברך הוי',

שכולם יכירו שכאן הולך דבר שקשור עם מקור האמת והטוב והקדושה, ועושים מהעולם עם כל הענינים שבעולם כלי ומקדש, ודירה לו ית'. 

לחיים!

= = = = =

02:15:08 שיחה 7

דובר פעם, שבפורים רואים דבר והיפוכו.לפני כן דובר, שפורים היא נקודה שלמעלה מן הזמן. ולכן הוא לא נקבע בשבעת ימים, ככתוב במגילת תענית, אלא רק יום אחד. ובפרט שזה מובן גם בשכל. בגלל שמצות היום היא ב"עד דלא ידע", אז בשעה שהוא מתנהג בפורים כמו שצריך להיות כהלכתו, כלומר, עד דלא ידע, הוא יוצא אז מ'שטח', ואינו אלא אותה נקודה שבה איבד את מציאותו.

כי כל זמן שיש 'שטח', האורך, ועומק ורוחב או הגובה, זה הרי ענין שבמדידה והגבלה, שזה הרי ההפך מ"לא ידע". ולכן בפורים לא היה צריך להיות חילוק זמנים.

ומוצאים דווקא בפורים, ש"מגילה נקראת", בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד, ובט"ו. כלומר שלא רק שיש זמנים, אלא שזה מתחלק גם למקומות, כפי שהמשנה מבארת, ש"פרזות" קוראות בי"ד, מוקפות חומה קוראות בחמישה עשר, וכפרים מקדימים ל"יום הכניסה", שאז היה יום הכניסה שמתאספים ביחד ליום הקריאה בתורה ביום ב' או ביום חמישי, תלוי בקביעות השנה, יכול להיות לפעמים יום י"ג בחודש, לפעמים יום י"ב בחודש, ועד בזמן

שלפעמים אפילו באחד עשר, יום י"א באדר.

ורואים בזה, שזה לא רק חילוק בזמן, אלא שזה יוצר גם חילוק במקום בין כפרים ופרזים, ועיירות ומוקפות חומה.

ולכאורה זה לא רק שלא נעלה יותר מהחלוקה של פסח שהיא בשבעה ימים שזה לכל הפחות חילוק רק בזמן, ובפורים יש חילוקים גם בזמן, וגם במקום, ובשום יום טוב אין חילוק במקום.

אלא ש"היא הנותנת". על דרך שדובר קודם במאמר אדמו"ר הזקן מדוע מגילת אסתר איננה בטלה ולמה ימי הפורים "זכרם לא יסוף מזרעם", כי זה נלקח ממקום היותר עליון שמגיע עד המטה מטה ביותר, אפילו בשושן בעולם, ששם מתעלמת האלוקות שאפילו בכתבי קודש במגילה  אי אפשר להזכיר את ה' בגלוי, רק ברמז בסופי תיבות או בראשי תיבות וזו ההוכחה ששם זה נלקח מעצמות ומהות שלמעלה ביותר.

ולכן גם, דוקא מצד שימי הפורים הם ממקום ששם יש רק נצחיות, ולכן "זכרם לא יסוף מזרעם", לכן זה חודר ומכיל לא רק את החילוקים בזמן, אלא גם את החלוקות שישנם במקום, כלומר שבכל מקום לפי ענינו, עושים זאת, כך שזו תהיה הנצחיות שלמעלה לפי ענין מקום זה בכל פרטיו.

וזה כאמור לעיל, הגדלות, העילוי וה"בכן" שישנו בתורה, שמבלי להרים את האדמה שתעלה לשמים ושם לקבל את התורה, מקבלים את התורה פה, למטה מעשרה טפחים, וכאן כשנמצאים יחד עם יצר הרע, התורה חודרת ביצר הרע, ועד שנהיה "בכל לבבך - בשני יצריך", ביצר טוב, וביצר הרע.

שזו הרי עבודה נעלית ביותר, וכשעדיין לא אוחזים בזה והוא צדיק גמור, אבל הוא עובד רק עם נפשו האלוקית, ולנפש הבהמית אין מזה כלום, מאיזה סיבה שתהיה.

על דרך זה העילוי של פורים יותר אפילו מחנוכה שגם שם, "ערבים דברי סופרים יותר מדברי תורה", הרי המעלה של חנוכה ופורים לגבי שלושת רגלים היא בשווה,

אבל ישנה מעלהשל פורים לגבי חנוכה, שעיקר העילוי של פורים הוא, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, ואי אפשר לצאת ידי חובה אם הוא שולח לשני דבר תורה. לכאורה כתוב על סעודה שלישית שיוצאים י"ח עם אכילת דג מלוח או כביכול לומר דבר תורה.

בפורים זה לא כך. משלוח מנות הוא הענין של "מנות" כאלו שראויות לאכילה, ועד שיש סברא שצריך להיות מוכן לאכילה בלי שום עבודה. ולכן יש סברא שעם בשר חי אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות.

וזו המעלה של פורים לגבי חנוכה,  בחנוכה מצות הימים בהדלקת נרות, ומיד אומרים ש"אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותן בלבד", זה נעלה ממך, אתה צריך להדליק אותם, ואחר כך אתה יכול רק להסתכל עליהם, בלי שום הנאה, אחר כך זה יכול לרדת ועד בתפילה ותורה, שזה ענין להלל ולהודות.

העילוי של פורים הוא, שלוקחים את העצמות שלמעלה, וזה מתלבש ב"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות

לאביונים, ונותנים לכל אחד דבר מוכן שאם הוא לא יודע איך לעשות מבשר חי - בשר מבושל, נותנים לו דבר מוכן שהוא יכול מיד לקבל ונהיה מי "דם ובשר כבשרו".

ולכן היה צריך שדווקא שפורים 'יתפוס' לא רק זמן אלא גם בדרגה היותר תחתונה, במקום, ועד שזה יגיע אפילו לכפרים. לא בגלל שזה יותר נמוך, אלא דווקא בגלל שזה יותר נעלה, לכן זה יכול לחדור גם בכפרים.

כלומר אפילו אלו שצריכים לקבל מאלה שיותר מהם, שההוא גר בעיר גדולה או שאינו נמצא עדיין בעיר מוקפת חומה, ואף על פי כן גם אליו מגיעה המגילה בכל עניניה, ושם היא נקראת עם כל הפרטים שבה, בדיוק כפי שהיא נקראת בעיירות מוקפות חומה.

'על הדרך' הגמרא מוסיפה שם עוד ענין. מדוע זה כך בכפרים, כי הם מספקים מזון לאחריהם שבעיירות וכרכים. שלא יחשוב שבגלל שהוא נמצא בכפר, שהוא רק "מקבל", וצריך להרגיש נחיתות לגבי העיירות, ומוקפות החומה, אז אומרים לו, מהיכן הקיום של עיירות הפרזים ומוקפות חומה - ממה שבני הכפרים מספקים מזון לאלו שנמצאים בעיירות ובמוקפות חומה.

כלומר, על דרך שהרבי אומר בהמשך ההילולא, שהניצחון נפעל על ידי אנשי חיל כפשוטם, על דרך במלחמה כפשוטה, מי נלחם ומי מנצח את השונא, את האויב, זה הוא שעומד בהתקפות ומעמיד את חייו בסכנה, אלא שמצד כמה סדרים, הניצחון נקרא על שם המפקד וראש החיל.אבל מי פועל זאת, אלו "צבאות הוי' " האנשי צבא, האנשי חיל שנגע יראת ה' בלבם.

בפורים רגילים לומר גם "פורים תורה", כלומר, יתכן שזה לא לגמרי בתכלית הדיוק. אבל בגלל שזה הכל נכלל בתואר זה, יש לזה יסוד, וזה יסוד אמיתי.

בשנת תש"ח, הרבי כ"ק מו"ח אדמו"ר התוועד בי"ט כסלו. דובר אז שי"ט כסלו, שזה גאולת אדמו"ר הזקן, שלאחרי הגאולה אומרים על זה, "מה הזית הזה מוציא את שמנו אלא ע"י שכותשין אותו", וכך אמר אחרי ה'סיום', אמר על אדמו"ר הזקן, שאחרי פטרבורג אז התחילה "נתינת השמן" ביתר שאת וביתר עז, ואז הרבי גם דיבר על כללות העבודה של אדמו"ר הזקן.


ואמר, שאדמו"ר הזקן מסר נפשו על שלושה דברים. מסר נפש בנוגע לעבודתו שלו, מסר נפש על תורה ומצוות - כלומר על הקב"ה. ותורה ומצוות, שתורה ומצוות הולכים ביחד ונחשבים לאחד, ומסר נפש על ארץ ישראל.

וכידוע, שאדמו"ר הזקן שלח, והחזיק את רבותינו שהיו בארץ הקדושה, בארץ ישראל. (את זה הרבי לא אמר אבל זה הקישור עם י"ט כסלו)

שאחד הענינים של המסירות של אדמו"ר הזקן, היתה לשלוח כסף לארץ ישראל. אלא שהיתה על זה "מסירה" שהגיעה לגוי, והגוי פירש זאת שהכוונה לשלוח כסף לטורקים.

אדמו"ר הזקן אמנם שלח כסף אל תלמידי הבעש"ט ותלמידי המגיד מתקל"ז שלח לשם סכומים הכי גדולים, וזה מה שהלשינו עליו ב"מסירה".

כאמור לעיל, גוי הרי אינו "בעל בחירה". והאופן בו הגוי מקבל ענין, זה סימן שבאיזה מקום יש לזה יסוד למעלה.

בשעה שהגוי בפטרבורג החשיב את המסירה לדבר אמיתי, שאדמו"ר הזקן רוצה ליסד מלכות בארץ ישראל, ולכן הוא שולח לשם כסף כי הוא רוצה להיות שם מלך, זה בגלל שבפנימיות הענינים זה באמת היה ככה.

אדמו"ר הזקן רצה לכבוש את ארץ ישראל, ורצה ששם יהיה מלך ה"יפוצו מעינותיך" של תורת החסידות, שזו היא הרי פנימיות תורתינו תורת חיים, שזו היא ההכנה והכלי שמשיח יהיה למטה מעשרה טפחים, ואדמו"ר הזקן, ע"י ששלח לשם כסף להחזקת תלמידי הבעש"ט ותלמידי המגיד וחבריו שילמדו שם פנימיות התורה, וזה היה צריך להקים את המלכות בארץ ישראל, וחסידות תהיה שם מלך.

שמציאות אדמו"ר הזקן היא הרי "צדיקים דומים לבוראם" במה שהם עושים, הם לגמרי מונחים בזה, בתורה שלהם, שזו היא המציאות של אדמו"ר הזקן. כלומר, שהחסידות תהיה מלכות בארץ ישראל, זה מה שאדמו"ר הזקן יהיה מלך בארץ ישראל.

וזו היא פנימיות המסירה שהיתה כולה אמת, אלא שלא היה מדובר על הטורקים, ולא מדובר על בני ישמעאל, מדובר שאדמו"ר הזקן שלח לשם סיוע, גשמי, ורוחני, כדי לכבוש ולבנות שם את ארץ ישראל עם מלך בישראל, שזה מלך המשיח, שזה מגיע על ידי תורתו של הבעש"ט, יפוצו מעיינותיך ועד שיגיעו חוצה.

וכפי שאמר הרבי אז בי"ט כסלו, שזה היה באופן של מסירות נפש. ודיבר שכל שלושת הדברים ביחד,  הקב"ה, ותורה ומצות, וארץ ישראל, בגלל ש"כולא חד", זו דירה לו ית' בתחתונים שנפעלת על ידי יהודים על ידי התורה והמצוות, ואז נהיה הדר בדירה, לא הדירה, "הוא ודעתו אחד". על דרך זה בכל עניניו, כמו שדובר במאמר, לא "קל העולם", אלא "קל עולם", וזה נהיה עצמות ומהות כי אין עוד מלבדו. 

וזה היה י"ט כסלו תש"ח. זמן מה אחר כך נתייסד שם כפר חב"ד. השם (כפר חב"ד) היה בידיעת והסכם כ"ק מו"ח אדמו"ר, בזה הדיוק לא רק חב"ד, אלא גם הענין של כפר.

ולכאורה, כפר, בשעה שהוא נצרך לעזר וסיוע הוא צריך ללכת לפרזים, ואם צריך עזר וסיוע יותר גדול הוא הולך למוקפים חומה, אבל תכלית הכפר היא שהוא מספק מזון ומים ומה שצריך לאחינו שנמצאים בעיירות, ומוקפות חומה.

כלומר, אותה המעלה של פורים כפי שדובר קודם שצריך ענין של מזון ומים אלא שאותם מזון ומים צריכים להיות ענין נצחי, לא כמו ביום הכיפורים שיש שם "חמישה עינויים", אלא שבפורים עושים

זאת ע"י משלוח מנות, ומתנות לאביונים,

שזהו התפקיד הפנימי של כפר חב"ד כפי שהרבי יסד אותו, שתושביו יספקו מים ומזון רוחניים, או "באותיות" שמדובר לאחרונה שממנו יפוצו המעיינות, ועד שיגיעו חוצה.

ולכן גם הדיוק, שהיה יכול לְהִקָרֵא "כפר חב"ד", או מושב חב"ד, ו"ישוב חב"ד", ושמות שונים אז הוא לקח את השם הזה, שעליו מעידה הגמרא, מה הוא העילוי, שאפשר לקרוא את המגילה גם בי"א, בי"ב, בי"ג.

דהיינו, שזה עילוי גדול יותר מענין "ערבים דברי סופרים", מצד מה שכתוב במגילה בגלוי, ישנו הזמן של פרזות, שזה י"ד באדר, ישנו הזמן של מוקפות חומה, שזה חמישה עשר באדר. אחר כך באו החכמים, ותיקנו, והוסיפו, שצריך לראות שלעיירות המוקפות חומה יהיה מה שהן צריכות, אז בכח רבנן להמשיך את קריאת המגילה בימים כאלה שמצד עצמם היה צריך להיות בהם ענין של תענית, וענין של חול, וכל מיני ענינים שלכאורה לגמרי לא מתאימים לענין פורים וקריאת המגילה.

אלא שזהו כח החכמים על דרך כח של מנהג, שזה עוד יותר נעלה מדברי תורה.


בנוגע לפורים דובר קודם שישנו הענין של "אורה זה תורה, ושמחה זה יום טוב, וששון זה מילה ויקר אלו תפילין", כמו שהתורה שבעל פה מפרשת זאת, אלא שבתורה שבעל פה כתוב כלל, ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". איך יתאימו שני הדברים ביחד, אלא כך זה אצל היהודים, ממה שיהודי בחייו הרוחניים מתנהג בסדר של "בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו" אז מגיע אליו בחייו הגשמיים "ונתתי גשמיכם בעתם", "ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו", ואלו לא שני דברים שונים, אלא שזה משל ונמשל, זה פְּנִים עם פְּנִים לִפְנִים, שכך זה בכללות ענין הגשמיות, שמרוחניות - יורד מדרגה, וזה גופא נהיה גשמיות.

וכפי שאדמו"ר הזקן מבאר בארוכה, שלכן תורה נקראת "משל הקדמוני", הענינים כפי שנמצאים בתורה נמצאים גם למעלה, אלא מה שם זה אריה למעלה כפי שהוא בכסא הכבוד, ואחר כך האריה כפי שהוא בעולם העשיה, ועד שיכול לרדת באריה ד"לעומת זה".

ועל דרך זה גם, כפי שיש אורה ושמחה וששון ויקר כפשוטו, איך ניתן להוריד את זה מלמעה למטה בשעה שיש תורה, ואחר כך ממשיכי אורה כפשוטו, שיהיה מאיר בכל הענינים. וכן הוא גם בששון שמחה ויקר ברוחניות, שממשיכים את הענינים בגשמיות. 

אבל דובר במאמר, ש"דודי שלח ידו מן החור", שלא מתחשבים בכל החשבונות, אפילו בחשבונות של בית דין שלמעלה, ועושים את כל הענינים כדי לעזור ליהודי שהוא יהיה "אחותי", ואחר כך "רעייתי", ואחר כך "יונתי", ואחר כך "תמתי", והקב"ה לא מתחשב בכל הסדרים, והוא מתחיל קודם מהסדר השני.

כאשר מתחילים ללמוד עם ילד, נוהגים ללמוד איתו את הפשט במגילה, ואחר כך את פירוש הכתוב, כי זה עדיין לא לפי שכלו.

הסדר עם ילד הוא סדר הפוך מצד זה שאינו יכול להבין דרשה, נותנים לו בהתחלה את הפירוש הפשוט.ואחרי שהוא מתחזק על ידי הפירוש הפשוט, שכלו מתפתח, נותנים לו גם את הרמז והדרוש שבכתוב. וכך גם בנוגע לאלו שמצד עבודה או מצד צוק העיתים או מצד איזה ענינים שיהיו אינם יכולים עדיין להגיע לעילוי במעמד ומצב הרוחני, נותן להם הקב"ה מצד "שלח ידו מן החור", את ה"אורה ושמחה וששון ויקר" בכל הענינים הגשמיים,

ואז יהיה מקויים כפי שאמר הרבי שהקב"ה יתן ליהודים גשמיות, אז יהודים יראו איך הם יכולים לעשות מגשמיות רוחניות.

וכך, אחרי אותה שיחה מי"ט כסלו מתש"ח, שאז נתייסד כפר חב"ד בארצנו הקדושה שתבנה ותכונן במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו, והתקופה של "כל ההתחלות קשות", בוודאי שכבר עברה, וכעת מה שיהודים צריכים לתבוע, ופורים הוא עת רצון לתביעה, שהקב"ה יתנהג בסדר שקודם יהיה

"נתתי גשמיכם בעתם", ה"אורה ששון שמחה ויקר" בכל הענינים כפשוטם.

ואחר כך בוודאי שהם יקיימו את ה"אורה ושמחה וששון ויקר" בענינים הרוחניים, וכך יהיה בכל בני ישראל בכל מקום שהם שיהיה הסדר שקודם יהיה "והשיבנו" ואחר כך "ונשובה" ברוחניות, וכך גם בגשמיות, שיעשו תשובה מתוך רב טוב, ומתוך "זהב הרביתי להם", ומשתמשים בו לבנות מקדש לו יתברך, לא כלשון הכתוב,

וכך גם בכל הענינים שבאורה ושמחה וששון ויקר, שיהודים בכל מקום שהם ינצלו אותם בכל עניניהם ב"בני חיי ומזונא רוויחא",

ואחר כך שיהיה על דרך שהרמב"ם כותב בסוף הלכות מלכים ובסוף הלכות תפילה, שמתוך מנוחת הדעת יוכלו לעסוק בחכמה והדעת ועד שיהיה "כמים לים מכסים", וזה הענין של יפוצו מעיינותיך חוצה, כפשוטו,

ואחר כך ממשיך את הנמשל שבדבר, תורתו של משיח, שהוא ילמד את כל ישראל, בעגלא דידן.

מה שעד עכשיו היתה דרשה בנוגע לדרשת פורים. ובנוגע לכל השנה כולה, שהקב"ה יתן להם שם את ה"פרצת" האמיתי שכל השיכונים שנמצאים כבר בתוכנית על הנייר, שֶׁיִבְַּנוּ בפועל, ואלה התוכניות שבמחשבה ירדו בדיבור ובמעשה, ואלה שעוד קודם המחשבה, ידלגו על כל הענינים "מדלג ומקפץ" ועד שתהיה ההתרחבות האמיתית כפשוטה, ואחר כך בוודאי תומשך ההתרחבות בכל הענינים הרוחניים, שיהיה אצלם ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה,

ואחר כך יפעלו בנוגע לעמי הארץ "ונברכו בך כל עמי הארץ ובזרעך", שאפילו בזרע של רבותינו נשיאינו אבל זה הרי "זרע בחיים", עם חיות והתלהבות, ו"אש", כי "אף הוא בחיים", וזה פועל ש"ונבכו בך" שגם כל עמי הארץ, הקשיים וההעלומות והסתרים שיש מעמי הארץ, יהיו כלא היו, ויהיה "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", כפשוטו, באופן של אורה ושמחה וששון ויקר!

לחיים!!

= = = = =

02:30:11 מאמר "בלילה ההוא"

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, אוֹמֵר הָרַבִּי הַנָּשִׂיא וּמֵבִיא עַל זֶה מִלִּקּוּטֵי מָהָרִי"ל שֶׁשָּׁם צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ אֶת קוֹלוֹ, כִּי שָׁם זֶה "תָּקְפּוֹ שֶׁל נֵס".


שׁוֹאֲלִים עַל זֶה אֶת הַקֻּשְׁיָה, לִכְאוֹרָה תָּקְפּוֹ שֶׁל נֵס הָיָה בְּתַחֲנוּנֵי אֶסְתֵּר, עִם כָּל הָעִנְיָנִים שֶׁהִיא עָשְׂתָה, כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, וּמַדּוּעַ אוֹמְרִים שֶׁתָּקְפּוֹ שֶׁל נֵס, שֶׁזֶּה עֶצֶם הַחֹזֶק שֶׁל הַנֵּס תָּלוּי בָּזֶה שֶׁנָּדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ. וּמֵבִיא עַל זֶה מָה דְּאֵיתָא בְּיַלְקוּט שֶׁנָּדְדָה שְׁנַת מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְכַאֲשֶׁר נָדְדָה שְׁנַת מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּזֶה מִתְבַּטֵּא תָּקְפּוֹ שֶׁל נֵס.

 

וְלִכְאוֹרָה לֹא רַק שֶׁזֶּה לֹא תֵּרוּץ, הַהֶפֶךְ, זֶה מֵבִיא


עוֹד קֻשְׁיָה, אֵיךְ שַׁיָּךְ לוֹמַר שֵׁנָה לְמַעְלָה. הֲרֵי "לֹא יָנוּם וְלֹא יָשֵׁן

שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל".

 

וּמְפָרֵשׁ בָּזֶה, כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים. יָדוּעַ פִּתְגָּמוֹ שֶׁל הַבֵּעשְׁ"ט עַל "הוי' צִלְּךָ", שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַצֵּל עוֹשֶׂה אַחֲרֵי מָה שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה כָּךְ כִּבְיָכוֹל "הוי' צִלְּךָ", כְּפִי שֶׁהַיְּהוּדִי מִתְנַהֵג לְמַטָּה, כָּךְ מִתְנַהֲגִים אִתּוֹ מִלְּמַעְלָה.

וְזֶה גַּם מָה שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר מִפָּרָשַׁת תְּצַוֶּה "תָּא חֲזֵי, עָלְמָא עִלָּאָה כְּגַוְנָא עָלְמָא תַּתָּאָה", וְאִם הָאָדָם לְתַתָּא הוּא "נַהֲרִין אַנְפִּין", כְּלוֹמַר עוֹמֵד בְּחֶדְוָה וּבְשִׂמְחָה, אָז מַמְשִׁיכִים עָלָיו מִלְּמַעְלָה גַּם עִנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, וְחֶדְוָה וּבִנהִירוּ דְּאַנְפִּין. מָה שֶׁאֵין כֵּן אִם זֶה ח"ו לְהֵפֶךְ.

וְכָךְ הוּא מְפָרֵשׁ בַּמַּאֲמָר שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ שֶׁהָיָה עִנְיָן הַשֵּׁנָה אֵצֶל יְהוּדִים, שֶׁפָּעַל שֶׁתְּמוּרַת זֶה ש"לא יָנוּם וְלֹא יָשֵׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל", הָיָה צָרִיךְ לְהַגִּיעַ לְאוֹתוֹת וְעִנְיָנִים "עוּרָה לָמָּה תִּישַׁן".

וּמְבָאֵר שֶׁעִנְיַן הַשֵּׁנָה לְמַטָּה הוּא כְּלָלוּת הָעִנְיָן עִם כְּלָלוּת הָעוֹלָם זֶה עִנְיַן הַגָּלוּת. וְעַל זֶה כָּתוּב בְּזֹהַר, "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", אֲנִי יְשֵׁנָה בְּגָלוּתָא, שֶׁעִנְיָן הַגָּלוּת הוּא בְּדֻגְמַת שֵׁנָה. כְּפִי שֶׁרוֹאִים בַּשֵּׁנָה שֶׁאָז גּוּף הָאָדָם נִמְצָא בִּשְׁלֵמוּתוֹ כְּמוֹ בִּזְמַן שֶׁהוּא עֵר, אֶלָּא שֶׁהַכּוֹחוֹת שֶׁלּוֹ, בְּיִחוּד הַכּוֹחוֹת הַפְּנִימִיִּים, לֹא עוֹבְדִים, אוֹ שֶׁעוֹבְדִים בַּחֲלִישׁוּת, וְלֹא בָּאֹפֶן הַנָּכוֹן.

וְיָדוּעַ שֶׁהַתְחָלַת הַשֵּׁנָה מַתְחִילָה מִסְּגִירַת הָעֵינַיִם. וְכֵן הוא בְּכָל הָאֵיבָרִים, שאֵין נִכָּר כָּל כָּךְ הַשִּׁנּוּי בָּזֶה בִּשְׁעַת הַשֵּׁנָה וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא עֵר, כְּפִי שֶׁזֶּה נִכָּר בָּעֵינַיִם, שֶׁרְאִיָּה בְּאָדָם הִיא הֲרֵי עִנְיָן הַיּוֹתֵר חָשׁוּב. אוֹ הָרְאִיָּה כִּפְשׁוּטָהּ, שֶׁזֶּה רְאִיַּת עֵינַיִם, עֵינֵי בָּשָׂר, וְכָךְ הוּא גַּם בִּרְאִיַּת הַשֵּׂכֶל שֶׁ"הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ". וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּמַצָּב שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה נַעֲשָׂה סְבִיבוֹ זֶה בְּדִיּוּק מְכֻנֶּה בְּשֵׁם שֵׁנָה,

וְכָךְ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם אָז "כְּשֵׁם שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לְהֵרָאוֹת", אָז הָיוּ הַעֲשָׁרָה נִסִּים שֶׁרָאוּ, וְעַד שֶׁרָאוּ גַּם בְּעֵינֵי בָּשָׂר, מָה שֶׁאֵין כֵּן מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָז "אוֹתוֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ", - הָאוֹתוֹת אָמְנָם נִמְצָאִים, אֶלָּא מָה, "אֵין בַּעַל הַנֵּס מַכִּיר בְּנִיסוֹ", – "אוֹתוֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ".

בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹרֵד מֵרְאִיָּה לְכֹחַ יוֹתֵר נָמוּךְ, שֶׁזֶּה שְׁמִיעָה, אָז גַּם עִקַּר הָעִנְיָן שֶׁל שְׁמִיעָה הוּא הָעִנְיָן שֶׁל הַבְחָנָה. "אֹזֶן מִילִין תִּבְחַן". אַבָל אִם הוּא בְּמַצָּב כְּזֶה שֶׁאֵין לוֹ אֶת יְכֹלֶת הַהַבְחָנָה בֵּין שְׁמוּעָה טוֹבָה וּשְׁמוּעָה רָעָה, זֶה גַּם מַעֲמָד וּמַצָּבהשֶׁיֵּשׁ לוֹ שַׁיָּכוּת לְשֵׁנָה. וְכֵן הוּא בְּכָל הַכּוֹחוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ.

וְעוֹד יוֹתֵר בָּזֶה, שֶׁגַּם אָז יְכוֹלִים הַכּוֹחוֹת יְכוֹלִים לִפְעֹל בִּשְׁעַת הַשֵּׁנָה אֶלָּא בְּפֹעַל זֶה בְּאֹפֶן בִּלְתִּי מְסֻדָּר, שֶׁזֶּה כְּלָלוּת עִנְיַן הַחֲלוֹמוֹת. שֶׁאָז "אָדָם רוֹאֶה בְּאַסְפַּמְיָא" יֵשׁ בּוֹ אֶת עִנְיַן הָרְאִיָּה, עַל דֶּרֶךְ זֶה נִמְצָאִים בַּחֲלוֹמוֹת עִנְיַן הַשְּׁמִיעָה וְכָל שְׁאַר הַכּוֹחוֹת, אֶלָּא מִצַּד שֶׁהוּא בְּמַעֲמָד וּמַצָּב שֶׁל שֵׁנָה, לָכֵן יָכוֹל לִהְיוֹת

חִבּוּר שְׁנֵי הֲפָכִים,בוְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהוּא יְחַבְּרֵם בְּאֹפֶןבשֶׁיִּהְיוּ הֵפֶךְ הָאֱמֶת בְּהֶחְלֵט.

וְכָךְ מוּבָן גַּם בַּעֲבוֹדַת הָאָדָם שֶׁמַּתְחִיל אֶצְלוֹ מַעֲמָד וּמַצָּב שֶׁל "שֵׁנָה" וּתְמוּרַת מָה שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה", וְצָרִיךְ לִהְיוֹת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹקֵינוּ הוי' אֶחָד", וְעַל דֶּרֶךְ זֶה רְאִיָּה וּשְׁמִיעָה שֶׁבַּשֵׂכֶל שֶׁזֶּה חֲכָמָה וּבִינָה וְעַד לִרְאִיָּה וּשְׁמִיעָה שֶׁבְּעֵינֵי בָּשָׂר וְאָזְנִי בָּשָׂר, נֶחְסַר אֶצְלוֹ תְּמוּרַת  מָה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת אוֹתָם רְאִיָּה וּשְׁמִיעָה, אֵין אֶת הָעִנְיָן שֶׁל רָאָה אוֹ שָׁמַע, וְלָכֵן הוּא יָכוֹל לִפֹּל לְמַטָּה מַטָּה.

הַ"הוי' צִלְּךָ", "כַּמַּיִם הַפָּנִים לְפָּנִים", כֵּן לֵב הָאָדָם הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר עַל הַכִּסֵּא לָאָדָם הַתַּחְתּוֹן, פּוֹעֵל גַּם לְמַעְלָה אֶת עִנְיַן הַשֵּׁנָה. כִּבְיָכוֹל. שֶׁתְּמוּרַת זֶה שֶׁ"עֵינֵי הוי' אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם", וְ"עֵינֵי הוי' מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ", וְעַל דֶּרֶךְ זֶה גַּם בְּכָל הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר מְכֻנִּים בְּשֵׁם הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם, 

בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ "תִּישַׁן הוי'", זֶה פּוֹעֵל שֶׁיְּכוֹלִים לִהְיוֹת שְׁנֵי הֲפָכִים, זֹאת אוֹמֶרֶת, הַשְׁפָּעַת הַטּוֹב מִלְּמַעְלָה, וְשֶׁזֶּה יַגִּיעַ לֹא לַמָּקוֹם הַטּוֹב, אֶלָּא חַס וְשָׁלוֹם לְהֶפֶךְ מִטּוֹב. וְעַד שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת הֵפֶךְ הָאֱמֶת לְגַמְרֵי.

שֶׁתְּמוּרַת מָה שֶׁצָרִיךְ לִהְיוֹת "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְרוֹמַמְתָּנוּ", יִהְיֶה "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ" עִם כָּל הַפְּרָטִים שֶׁמּוֹנֶה שַׁם בַּפָּרָשָׁה.


וְעַל זֶה אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת "עוּרָה לָמָּה תִּישַׁן", וְאוֹמְרִים, אֵיךְ זֶה, שֶׁזֶּה עַל יְדֵי עֲבוֹדַת הָאָדָם דֶּרֶךְ מְסִירוּת נֶפֶשׁ דַּוְקָא כְּפִי שֶׁמְּבָאֵר בַּאֲרֻכָּה בַּמַּאֲמָר. כִּי הֱיוֹת שֶׁכּוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ, הֲחֵל מֵרְאִיָּה, עַד הַכֹּחַ הַיּוֹתֵר תַּחְתּוֹן, נִמְצָאִים אָז בְּמַעֲמָד וּמַצָּב שֶׁל שֵׁנָה, לָכֵן הֵם לֹא יְכוֹלִים לְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידָם שֶׁהֵם צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת, וְעַד שֶׁהֵם בָּאִים לְהַסְתִּיר לוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתַנְיָא שֶׁבָּאִים הַסִּטְרָא אַחֲרָא "וּמְחַיְּכִין לוֹ וּמְצַעֲרִין לוֹ", וְצָרִיךְ לָקַחַת מִמָּקוֹם שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכּוֹחוֹת הַגְּלוּיִם,

-חָסֵר -
שֶׁזֶּה עִנְיָן הָעֲבוֹדָה שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ. וְזֶה פּוֹעֵל גַּם לְמַעְלָה.


שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁ"עֵינֵי הוי' אֵל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם", שֶׁזֶּה לֹא נִהְיֶה כָּכָה מִצַּד הֶעְדֵּר הָעֲבוֹדָה לְמַטָּה, וְנִהְיָה שקוב"ה סַלִיק לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא, אָז יֶשְׁנוֹ בָּזֶה הַנֵּס שֶׁל "נָדְדָה שְׁנָתוֹ שֶׁל מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם", שֶׁמִּמַּצָּב שֶׁל "עוּרָה לָמָּה תִּישַׁן הוי'" מַתְחִיל הַסֵּדֶר שֶׁל "לֹא יָנוּם וְלֹא יִשַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". בִּכְלָלוּת הָעֲבוֹדָה, כְּפִי שֶׁמְּבָאֵר בְּמַאֲמָר בַּאֲרֻכָּה.

וְזֶה כְּלָלוּת הֶמְשֵׁךְ הַפְּסוּקִים

שֶׁכָּתוּב "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", "אֲנִי יְשֵׁנָה" - בְּגָלוּתָא, אֲבָל מִצַּד שֶׁאֵצֶל כָּל יְהוּדִי נְקֻדַּת הַיַּהֲדוּת תָּמִיד בְּתָקְפָּהּ וּבִשְׁלֵמוּתָהּ, לָכֵן "וְלִבִּי עֵר", הַ"צוּר לְבָבִי" וְ"חֶלְקִי אֱלוֹקִים", "לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל" שֶׁזֶּה הֲרֵי הַ"מַּלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם", אָז "וְלִבִּי עֵר", שֶׁיִּהְיֶה "לֹא יָנוּם וְלֹא יָשַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". שֶׁזּוֹ כְּלָלוּת הָעִנְיָן שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ. 

וּמְבָאֵר בָּזֶה, שֶׁ"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", מָה זֶה עוֹשֶׂה, "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַּמָּתִי". שֶׁיֶּשְׁנוֹ הַ"דּוֹדִי". שֶׁ"דּוֹדִי" זֶה הֲרֵי מִלְּשׁוֹן אַהֲבָה. שֶׁזּוֹ הָאַהֲבָה רַבָּה מֵהָעֶצֶם שֶׁלְּמַעְלָה מֵהָעַצְמוּת וּמַהוּת אֵין סוֹף ב"ה. לְעֶצֶם הַנְּשָׁמָה פֹּה לְמַטָּה, שֶׁמִּבְּלִי הַבֵּט עַל שֶׁחָטָא וּפָגָם וְעָבַר אֶת הַדֶּרֶךְ, וְעַד שֶׁנֶּחְסָר לוֹ כָּל הַמַּדְרֵגוֹת וְהָעִנְיָנִים,

לֹא רַק שֶׁאֵין "תַּמָּתִי", לֹא רַק שֶׁאֵין "יוֹנָתִי", לֹא רַק שֶׁאֵין "רַעְיָתִי", אֲפִלּוּ "אֲחוֹתִי", גַּם אֵין,כְּפִי שֶׁיְּבֹאַר לְקַמָּן הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבְּזֶה,

וְאָז הַ"דּוֹדִי" דּוֹפֵק, וְצוֹעֵק "פִּתְחִי לִי". לָמָּה - מִצַּד "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר הוי'", שֶׁזּוֹ הִיא הָאַהֲבָה הָעַצְמִית.

אַף עַל פִּי שֶׁ"אַח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב", שֶׁלִּכְאוֹרָה הֵם שָׁוִים בְּאוֹתוֹ רֶגַע אוֹ בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד וּמַצָּב, וְאַף עַל פִּי כֵן, "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי".

וְאוֹתוֹ "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" שֶׁמִּתְחַנֵּן וּמִתְחַנֵּן "פִּתְחִי לִי", עַל זֶה כָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ, "פִּתְחִי לִי כְּחֻדּוֹ שֶׁל מַחַט", וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם". 

וְיָדוּעַ שֶׁיֵש עַל זֶה בְּמִדְרָשׁ כַּמָּה גִּרְסַאוֹת. "כַּחֲרָרָה שֶׁל מַחַט", שֶׁזֶּה הוֹלֵךְ עַל הַחֹר שֶׁל הַמַּחַט. וּבַמַּאֲמָרִים מוּבֵאת הַגִּרְסָה "כְּחֻדָּה שֶׁל מַחַט", הַשְּׁפִּיץ שֶׁל הַמַּחַט, כִּי חֹר שֶׁבְּמַחַט יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה שֶׁהוּא שֶׁטַח כִּי דַּרְכּוֹ צָרִיךְ לַעֲבֹר חוּט. וְעַד כַּמָּה שֶׁהַקַו יִהְיֶה קָצָר, אֲבָל אֵיזֶה שֶׂהוּא שֶׁטַח יֵשׁ לוֹ. "חֻדָּהּ שֶׁל מַחַט" הוֹלֵךְ עַל הַשְּׁפִּיץ שֶׁל הַשְּׁפִּיץ הוֹלֵך וְדַק וְעַד שֶׁנִּשְׁאֶרֶת הַנְקֻדָּה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ אֶלָּא אֶפֶס.

וְזֶה גַּם הָעִנְיָן שֶׁל מְסִירַת נֶפֶשׁ שֶׁאֵין לָהּ שׁוּם שֶׁטַח וְשׁוּם הִתְרַחֲבוּת לֹא בֵּאוּר וְהֶסְבֵּר בַּשֵּׂכֶל שֶׁבְּמֹחַ, לֹא בֵּאוּר וְהֶסְבֵּר בְּמִדּוֹת שֶׁבַּלֵּב, לֹא בֵּאוּר וְהֶסְבֵּר בְּאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה.

אֶלָּא מָה, זוֹ נְקֻדָּה בְּעָלְמָא, בְּלִי שׁוּם אֹרֶךְ וְרֹחַב וְעֹמֶק, אֲבָל עִם הַנְּקֻדָּה הַזּוֹ הִיא עוֹשָׂה חֹר. הַ"חֻדָּהּ שֶׁל מַחַט" עוֹשֶׂה חֹר בַּ"מְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל" שֶׁמַּפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְאֶת זֶה פּוֹעֵל הַ"פִּתְחִי לִי", שֶׁאַחַר כָּךְ יִהְיֶה "אֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם".

וְאוֹמר הַפְּרָטִים שֶׁבַּזֶה, אֵיךְ מַגִּיעִים לְפֶתַח כְּ"פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם", שֶׁמִּקֹּדֶם פּוֹעֵל הָעִנְיָן שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁמוֹסֵר אֶת עַצְמוֹ לְגַמְרֵי בְּלִי שׁוּם הִתְפַּשְּׁטוּת, אֲבָל זוֹ נְקֻדָּה שֶׁבָּהּ מֻנָּח כָּל הָעֶצֶם שֶׁלּוֹ, עִם הַהִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁלּוֹ.

וּמִזֶּה נִהְיֶה אַחַר כָּךְ הָעִנְיָן שֶׁל "אֲחוֹתִי", שֶׁבּוֹ מִתְעוֹרֵר הָעִנְיָן שֶׁל "אָחוֹת".

(וּכְפִי שֶׁמְּבֹאָר בַּמַּאֲמָרִים מְ'בִּיכְל' הֲנָחוֹת הר"פ שֶׁזֶּה בְּשִׁנּוּיִים מִמָּה שֶׁמֻּדְפָּס בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה), שֶׁעִנְיַן "אֲחוֹתִי" זֶה מִלְּשׁוֹן אִחוּי, חִבּוּר. עַל דֶּרֶךְ כְּמוֹ אָח וְאָחוֹת. שֶׁאַהֲבָתָם וְהִתְקַשְּׁרוּתָם זֶה לָזֶה אֵינוֹ עִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ הֶסְבֵּר שֶׁל הֲבָנָה וְהַשָּׂגָה וּרְאָיוֹת, אֶלָּא שֶׁזֶּה עִנְיָן טִבְעִי בָּהֶם.

וְכָךְ גַּם בִּתְחִלַּת הָעֲבוֹדָה אֵין לוֹ כְּלוּם מִלְּבַד הַמְּסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁהָפְכָה אוֹתוֹ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, וְאָז הוּא מַתְחִיל אֶת עֲבוֹדָתוֹ מִלְּמַטָּה מַטָּה בְּיוֹתֵר, שֶׁמַּתְחִיל לְעוֹרֵר בְּעַצְמוֹ אֶת עִנְיַן הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁזּוֹ הָאַהֲבָה הַמְּסֻתֶּרֶת שֶׁבִּירֻשָּׁה מֵאֲבוֹתֵינוּ, מֵאֶחָד הָיָה אַבְרָהָם, וְלָכֵן כָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ שֶׁהַכִּנּוּי "אֲחוֹתִי" הוֹלֵךְ עַל אַבְרָהָם, "שֶׁאִחָה אֶת הָעוֹלָם", הוּא חִבֵּר אֶת הָעוֹלָם עִם הקב"ה, "וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם הוי' קֵל עוֹלָם".

וּבְאֵיזֶה אֹפֶן הָיָה אוֹתוֹ אִחוּי, אוֹמְרִים עַל זֶה, שֶׁיִּהְיֶה "קֵל עוֹלָם" לֹא "קֵל הָעוֹלָם", שֶׁיֶּשְׁנוֹ עוֹלָם כְּדָבָר נִפְרָד, וְזֶהוּ הַקֵּל שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁזֶּה "קֵל עוֹלָם", שֶׁכָּל מְצִיאוּת הָעוֹלָם זֶה הָאֱלוֹקוּת שֶׁנִּמְצֵאת בָּעוֹלָם.

וּכְיָדוּעַ עַל זֶה הַבֵּאוּר, וּכְפִי שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעַר הַיִּחוּד וְהָאֱמוּנָה בְּקִצּוּר וּבְמַאַמְרֵי חֲסִידוּת שֶׁלְּאַחֲרֵי זֶה

בַּאֲרֻכָּה, שֶׁלּוּלֵי כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעַל, שֶׁאִילוּ חַס וְשָׁלוֹם הָיָה נִפְסַק הַדְּבַר הוי'  מֵהַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁ"בִּדְבַר הוי' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם", אָז הָיְתָה בְּטֵלָה מְצִיאוּת הָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם וְהֵם הָיוּ נִהְיִים לְאַין וְאֶפֶס כְּמוֹ שֶׁהָיוּ קֹדֶם הַבְּרִיאָה.

וּמִזֶּה מוּבָן, שֶׁבְּכָל רֶגַע וְרֶגַע צָרִיךְ לִהְיוֹת "הַמְּחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם", וּכְפִי הַדִּיּוּק בָּזֶה שֶׁבְּכָל יוֹם הַפֵּרוּשׁ הוּא בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע הַ"מַּעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית" כְּפִי שֶׁהָיָה בִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה.

וְיוֹתֵר עָמֹק בָּזֶה, לֹא רַק שֶׁהַהִתְהַוּוּת נִהְיֵית בִּדְבַר הוי' וְרוּחַ פִּיו אֶלָּא עָמֹק יוֹתֵר הֲרֵי "כָּל אֲשֶׁר חֵפֶץ הוי' עָשָׂה", שֶׁאֲמִתִּית מְצִיאוּת הַבְּרִיאָה שֶׁזֶּה חֵפֶץ וְרָצוֹן הָעֶלְיוֹן כְּפִי שֶׁמְּבָאֵר בְּתוֹרָה אוֹר בִּדְרוּשֵׁי מְגִלַּת אֶסְתֵּר, פּוּרִים.

וּכְפִי שֶׁרוֹאִים בְּכּוֹחוֹת הָאָדָם, יֶשְׁנוֹ שִׁנּוּי שֶׁכָּל הַכּוֹחוֹת שֶׁבָּאָדָם הֵם כּוֹחוֹת מִחוּץ לְנֶפֶשׁ. וְלָכֵן, מִצַּד שֶׁעִנְיָנָם הִיא מְצִיאוּת שֶׁמִּחוּץ לַנֶּפֶשׁ, הֵם עוֹשִׂים עִנְיָן מְצִיאוּת שֶׁמִּחוּץ לָהֶם.

וְכָךְ גַּם, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם עוֹסֵק בְּשֵּׂכֶל. וְהוּא נָפַל עַל הַמְצָאָה שֶׁל שֶׂכֶל, אָז אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁפָּסַק בְּהִתְעַסְּקוּת עִם הַשְׂכָּלָתוֹ בַּשֵּׂכֶל, נִשְׁאֶרֶת מְצִיאוּת הַהַשְׂכָּלָה שֶׁהִשְׂכִּיל בְּשָׁעָה שֶׁהִתְעַסֵּק בַּשֵּׂכֶל.

עַל דֶּרֶךְ זֶה גַּם בַּמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב. מִצַּד שֶׁהוּא נִמְצָא בִּמְצִיאוּת שֶׁל אַהֲבָה, אוֹ הֵפֶךְ הָאַהֲבָה. הוּא עָשָׂה עִנְיָן שֶׁל הֲטָבָה לְהַזּוּלָת, אָז אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִמִּדַּת הָאַהֲבָה, הַהֲטָבָה נִשְׁאֶרֶת בִּמְצִיאוּתָהּ.

אבל "רָצוֹן", זֶה בְּדִיוּק כְּאִלּוּ שֶׁאֵין מְצִיאוּת מִחוּץ לְאֶחָד. זֶה מְכֻנֶּה בְּשֵׁם "רָצוֹן" שֶׁזּוֹ מְרוּצַת, מְרוּצַת וּמְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ עִם עִנְיָן שֶׁמִּחוּץ לַנֶּפֶשׁ, וְכָךְ גַּם רָצוֹן לֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁמִּחוּץ לָרָצוֹן כָּל זְמַן שֶׁנִּמְצָא הָרָצוֹן וְהוּא רוֹצֶה זֹאת, אָז יֵשׁ אֶת הַמְּצִיאוּת.

בְּשָׁעָה שֶׁזֶּה נִפְרָד מֵהָרָצוֹן, זוּ כְּבָר אֵינָה מְצִיאוּת. בְּדִיּוּק כְּמוֹ כַּאֲשֶׁר הַנֶּפֶשׁ פּוֹרֶשֶׁת מֵהָרָצוֹן, וְאָז אֵין אֶת כָּל הָעִנְיָן שֶׁל כֹּחַ זֶה.

הֱיוֹת שֶׁאוֹמְרִים "כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ הוי' עָשָׂה", הָעֲשִׂיָּה שֶׁלְּמַטָּה זֶה הַרֵי מֵחֵפֶץ וְרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, מִזֶּה מוּבָן, שֶׁזֶּה עוֹד פָּחוֹת אֲפִלּוּ מֵהַהִתְהַוּוּת שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת מֵחָכְמָתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה,  וְזֶה מֻנָּח בַּטֶּבַע הָעִנְיָנִים שֶׁל בְּרִיאַת הָעוֹלָם, וְעַד שֶׁנִּתָּן לָתֵת אַפִילוּ לַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית לְהָבִין זֹאת.

שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁ"נֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה", אָז בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַסְבִּיר שֶׁכָּל עִנְיַן הַמַּטָּה הוּא "בִּדְבַר הוי' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם", בְּמֵילָא, אִם זֶה לֹא יֵעָשֶׂה, אֲפִלּוּ לְרֶגַע, זֶה יִשָּׁאֵר אֵין וְאֶפֶס, אָז אֲפִלּוּ כַּאֲשֶׁר זֶה כֵּן נִמְצָא, זוֹ אֵינָהּ מְצִיאוּת, וְעוֹד יוֹתֵר עָמֹק, שֶׁזֶּה נִהְיֶה עַל דֶּרֶךְ כְּמוֹ בְּדֻגְמַת רְצוֹן הָאָדָם שֶׁכָּל הָעִנְיָן לְגַמְרֵי אֵינוֹ נִמְצָא כְּלָל אַף פַּעַם מִבַּחוּץ לַכֹּחַ

וְאָז אֲפִלּוּ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית רוֹצָה גַּם שֶׁיִּהְיֶה הָאִחוּי וְחִבּוּר שֶׁל הָעוֹלָם עִם קֵל הָעוֹלָם, וְעַד שֶׁיִּהְיֶה קֵל עוֹלָם דָּבָר אֶחָד, רַק אֱלוֹקוּת, אֶלָּא כְּפִי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת פֹּה לְמַטָּה.

וּמֵהַדַּרְגָּה וַעֲבוֹדָה שֶׁל "אֲחוֹתִי" שֶׁזֶּה הֲבָנָה וְהַסְבָּרָה שֶׁנִּתָּן לְהַסְבִּיר לַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, הוּא מַגִּיעַ לַעֲבוֹדָה נַעֲלֵית יוֹתֵר שֶׁמְּכֻנָּה "רַעְיָתִי", וּכְפִי שֶׁמְּפָרֵשׁ בַּמִּדְרָשׁ, "רַעְיָתִי פַּרְנָסָתִי",  שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְפַרְנְסִים כִּבְיָכוֹל לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם. שֶׁכָּךְ הוּא כְּמוֹ עִנְיָן הַפַּרְנָסָה וַאֲכִילָה בַּמָּשָׁל, שֶׁזֶּה מָה שֶׁמְּחַבֵּר אֶת הַנֶּפֶשׁ עִם הַגּוּף, שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִצַּד עַצְמָהּ הִיא תַּכְלִית הָרוּחָנִיּוּת, הַגּוּף הוּא הֲרֵי עִנְיָן שֶׁל גֶּשֶׁם וְחֹמֶר, וְאֵיךְ הוּא הַחִבּוּר שֶׁבֵּינֵיהֶם עַל יְדֵי הָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁבִּכְלָלוּת הֵם נִקְרָאִים בְּשֵׁם פַּרְנָסָה.

וְעַל זֶה כָּתוּב בַּגְּמָרָא, "מָה הַנְּשָׁמָה מְמַלְּאָה אֶת הַגּוּף, כָּךְ הקב"ה מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם", שהקב"ה מִצַּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵרֶךְ לְכָל עִנְיַן סֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהָעוֹלָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה אוֹר, ש"לֹא זֶה הוּא עִקַּר הָאוֹר אֵין סוֹף מַה שֶׁהוּא בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת", כְּדֵי לְקַשֵּׁר שֶׁיִּהְיֶה הקב"ה מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם, שֶׁזֶּה נִפְעַל דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמְּכֻנִּים "רַעְיָתִי פַּרְנָסָתִי". שֶׁ"בְּרֵאשִׁית", – "בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנַּעֲשׂוּ רֵאשִׁית".

וְאֵיךְ יִשְׂרָאֵל הֵם "רֵאשִׁית" כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת רֵאשִׁית, עַל יְדֵי שֶׁיֵּשׁ אֶת הַ"לְכוּ לָחֲמוּ", שֶׁיְּהוּדִי מִתְנַהֵג בְּאֹפֶן כְּמוֹ לֶחֶם הַתּוֹרָה, עַל פִּי הוֹרָאוֹת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת בְּשֵׁם לֶחֶם, וְאָז זֶה נִהְיֶה גַּם "בְּלַחְמִי", – שֶׁל הקב"ה, אָז זֶה מְפַרְנֵס אֶת נִשְׁמַת הָעוֹלָם שֶׁתִּתְקַשֵּׁר וְתִתְלַבֵּשׁ וּתְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם עַל דֶּרֶךְ שֶׁהַנְּשָׁמָה מְמַלֵּאת אֶת הַגּוּף.


וְעַל זֶה לֹא מַסְפִּיקָה הָעֲבוֹדָה מִצַּד הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית, שֶׁהִיא לֹא מְנַתֶּקֶת אוֹתוֹ מֵהָעוֹלָם, זֶה רַק שֶׁהִיא מַרְאָה לוֹ אֵיךְ שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא אֱלוֹקוּת.

אֲבָל הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת כֻּלּוֹ "מֻנָּח" בָּעוֹלָם. בְּשָׁעָה שֶׁצְּרִיכִים לִפְעוֹל לְמַעְלָה שֶׁיִּהְיֶה "פַּרְנָסָתִי", הַחִבּוּר וְהִתְלַבְּשׁוּת וְעַד לְאֹפֶן שֶׁל מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, שהקב"ה מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם, צָרִיךְ 'לָקַחַת' מִמָּקוֹם שֶׁהוּא יוֹתֵר גָּבוֹהַּ מִמָּה שֶׁהוּא מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם, הוּא צָרִיךְ לְהַגִּיעַ לַעֲבוֹדָה כָּזוֹ שֶׁמּוֹצִיאָה אוֹתוֹ לְגַמְרֵי מִכָּל הָעִנְיָן מִטֶּבַע, מִכָּל הָעִנְיָן שֶׁל הָעוֹלָם.

שֶׁבִּכְלָלוּת זוֹ הָעֲבוֹדָה שֶׁיֶּשְׁנָהּ מִצַּד כּוֹחוֹת מֻגְבָּלִים שֶׁבַּנֶּפֶשׁ. "וְאָהַבְתָּ אֶת הוי' אלוקיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ", וְעַד הָעֲבוֹדָה שֶׁבְּכָל מְאֹדֶךָ. שֶׁמְּאֹדֶךָ זֶה נַעֲלֶה יוֹתֵר מֵהַהַגְבָּלוֹת שֶׁל הַכּוֹחוֹת שֶׁלּוֹ וְהַכֵּלִים שֶׁלּוֹ.

וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מֻגְבָּל בַּכֵּלִים שֶׁלּוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁהוּא מְמַלֵּא אֶת הַכֵּלִים, מִצַּד תֹּכֶן שֶׁל קְדֻשָּׁה, אֲבָל הוּא עֲדַיִן לֹא יוֹצֵא מִמְּדִידָה וְהַגְבָּלָה כְּלוֹמַר שֶׁהוּא עֲדַיִן לֹא יָצָא מֵהָעוֹלָם, לֹא יָצָא עֲדַיִן מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְאֵיךְ הוּא יָכוֹל לִפְעֹל קִשּׁוּר שהקב"ה שֶׁמִּצַּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵרֶךְ הָעוֹלָמוֹת. שֶׁהוּא יִהְיֶה מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם.

אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ הָעִנְיָן שֶׁל "רַעְיָתִי" שֶׁזֶּה עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁתּוֹרָה הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הקב"ה, שֶׁהִיא הֲרֵי קָדְמָה אַלְפַּיִם שָׁנָה לְעוֹלָם, לְכָל סֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, מִצַּד זֶה, הֲרֵי הִיא יְכוֹלָה לִפְעֹל שֶׁתִּהְיֶה הַמְשָׁכָה בְּסֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, שֶׁיִּהְיֶה "רַעְיָתִי פַּרְנָסָתִי", - "מָה הקב"ה מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם".

אֲבָל כָּל זֶה עֲדַיִן עֲבוֹדָה שֶׁקְּשׁוּרָה עִם סֵדֶר הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, אוֹ בְּאֹפֶן כְּמוֹ בְּהִשְׁתַּשְּׁלוּת עַצְמָהּ, אוֹ כְּמוֹ שֶׁ'לוֹקְחִים' מִלְּמַעְלָה לְהִשְׁתַּשְּׁלוּת, לְמַלֵּא, שהקב"ה מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם.

וְאָז מֵ"רַעְיָתִי" הוֹלֵךְ יוֹתֵר גָּבוֹהַּ לְ"יוֹנָתִי". שֶׁדּוֹרְשִׁים עַל זֶה בַּמִּדְרָשׁ שֶׁאֵלוּ יוֹנִים שֶׁמִּסְתַּכְּלִים זֶה בָּזֶה, וּבָזֶה מוֹסְרִים אֶת עֶצֶם הַתַּעֲנוּג שֶׁכְּלָלוּת עִנְיַן הַהִסְתַּכְּלוּת הִיא הַהִתְאַמְּתוּת הַיּוֹתֵר חֲזָקָה הַדָּבָר הֶחָזָק בְּיוֹתֵר שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת בַּהֲנָחָה אֵצֶל הָאָדָם בָּא מִצַּד הָרְאִיָּה בְּעֵין בָּשָׂר, אוֹ מִצַּד רְאִיַּת עֵין הַשֵּׂכֶל בְּאֹפֶן הֲכִי נַעֲלֶה, וְעַד לְהִסְתַּכּלוּת הַיּוֹתֵר חֲזָקָה וְעַד לִרְאִיַּת הַחָכְמָה, וְעַד לְהִתְאַמְּתוּת שֶׁל חָכְמָה. וְאָז הוּא מְכֻנֶּה יוֹנָתִי שֶׁאָז עֲבוֹדָתוֹ הִיא יוֹנָתִי, שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל שֶׁבָּא לִרְאוֹת, מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה שֶׁזֶּה מַמְשִׁיךְ אֶת "עֵין הוי' אֶל צַדִּיקִים" מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, וְזֶה לֹא בְּעִנְיָן שֶׁל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, אֶלָּא זֶה הַהַבָּטָה עַצְמָהּ שֶׁבַּזֶּה מֻנָּח כָּל עֶצֶם הַתַּעֲנוּג וְכָל הַחִבּוּר, וְהִתְקַשְּׁרוּת, וְהִתְאַחֲדוּת.

וְעַד שֶׁמַּגִּיעַ לְכָךְ שֶׁמְּכֻנֶּה בְּשֵׁם "תַּמָּתִי", מִלָּשׁוֹת שְׁלֵמוּת, שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה שְׁלֵמוּת, "לְמַעֲשֶׂה יָדֶיךָ תִּכְסֹף", שֶׁיְּהוּדִים פּוֹעֲלִים עִנְיָן שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָם שֻׁתָּף לקב"ה שֶׁכִּבְיָכוֹל צָרִיךְ לִפְעֻלַּת הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁלְאַחֲרֵי שֶׁהוּא עוֹבֵד ע"י הַמְּסִירוּת נֶפֶשׁ וְאָז 'לוֹקֵחַ' [מקבל] דֶּרֶךְ ענין של "אֲחוֹתִי" שֶׁאֵלּוּ הַכּוֹחוֹת שֶׁבִּמְדִידָה וְהַגְבָּלָה,  וְאָז 'לוֹקֵחַ' [מקבל] דֶּרֶךְ עִנְיַן "רַעְיָתִי" שֶׁזֶּה עִנְיַן הָעֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה אוֹ עֲבוֹדָה בְּכוֹחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִמְּדִידָה וְהַגְבָּלָה שֶׁל כּוֹחוֹת הַמִּתְלַבְּשִׁים בַּגּוּף, וְלוֹקֵחַ [מקבל] וּמִתְעַלֶּה וְעַד יוֹנָתִי בַּהִסְתַּכְּלוּת הַיּוֹתֵר חֲזָקָה "לְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא", וְאָז הוּא מַשְׁלִים שֶׁיִּהְיֶה שְׁלֵמוּת וְתַכְלִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁזּוֹ הִיא דִּירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַחְתּוֹנִים.

שֶׁהַתְחָלַתָּ הָעֲבוֹדָה בַּזֶּה הִיא "חֻדָּהּ שֶׁל מַחַט" שֶׁזֶּה לְמַטָּה מַטָּה עֲדַיִן רָחוֹק רָחוֹק מִדַּרְגַּת הָעֲבוֹדָה שֶׁל "אֲחוֹתִי", וְעַד שֶׁבְּ"תַּמָּתִי" הוּא מַגִּיעַ מִצַּד תַּכְלִית הָעֲלִיָּה כִּי גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ קָשׁוּר עִם הַמַּטֶּה מַטָּה.

וְלָכֵן אֵיפֹה מִתְבַּטֵּאת תַּכְלִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, זֶה דַּוְקָא בְּ"מַעֲשֶׂה גָּדוֹל", בַּעֲשִׂיָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי שֶׁמְּכֻנָּה עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁזֶּה עַל יְדֵי אַתְכְּפִיא סִטְרָא אַחְרָא וְאִתְהַפְכָא סִטְרָא אַחְרָא, מְכִינִים אֶת הַדִּירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַחְתּוֹנִים.

וְעַל זֶה אוֹמְרִים "רֹאשִׁי נִמְלָא טַל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לַיְלָה", שֶׁאוֹמְרִים אֵיךְ נִתָּן לְהַמְשִׁיךְ אָז, וְעַד לִ"תַּמָּתִי", שֶׁזּוֹ הִיא תַּכְלִית הָעִלּוּי וְעַד שֶׁזֶּה יוֹרֵד בְּתַכְלִית הָעִלּוּי לְמַטָּה מַטָּה בְּיוֹתֵר,

וְלָכֵן יֵשׁ אֶת הָעִנְיָן שֶׁל שֶׁל טַל, כְּפִי שֶׁמְּבָאֵר בְּמַאֲמָר שֶׁל אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן בַּהֲנָחוֹת הר"פ, שֶׁהָעִנְיָן שֶׁל טַל וּמָטָר שֶׁמָּטָר הֲרֵי בָּא מִ"וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" שֶׁזֶּה תָּלוּי בַּעֲבוֹדַת הַתַּחְתּוֹנִים.

וְלָכֵן, "אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלְכוּ אָז "וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" זֶה תָּלוּי בַּעֲבוֹדַת הָאָדָם לְמַטָּה. אֲבָל טַל, הֲרֵי לֹא נֶעֱצַר. מִבְּלִי הַבֵּט אֵיךְ מִתְנַהֲגִים פֹּה וְנוֹתְנִים אֶת הַהַמְשָׁכָה מִלְּמַעְלָה מִצַּד הָאַהֲבָה עַצְמִית.

וְעַל זֶה אוֹמְרִים שֶׁ"רָאשִׁי נִמְלָא טַל" שֶׁאַחֲרֵי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת כָּל הָעִנְיָנִים שֶׁל אֲחוֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי תַּמָּתִי, אָז נוֹתְנִים לוֹ לֹא רַק אֶת מָה שֶׁהוּא הִרְוִיחַ עַל יְדֵי עֲבוֹדָתוֹ בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא, אֶלָּא שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ גַּם מָה שֶׁבָּא עַל יְדֵי "טַּל", שֶׁמִּצַּד עַצְמוֹ הֲרֵי אֵין שַׁיָּכוּת שֶׁלְּשָׁם יַגִּיעַ מַעֲשֶׂה הַתַּחְתּוֹנִים. זֶה רַק שֶׁהֱיוֹת שֶׁהוּא בִּשְׁלֵמוּת מִצַּד עֲבוֹדָתוֹ, הוּא מְקַבֵּל אָז גַּם אֶת הַ"רֹאשִׁי נִמְלָא טַל". וְזֶה מָה שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ אֶת הַ"פִּתְחִי לִי כְּחֻדּוֹ שֶׁל מַחַט" אָז אַחַר כָּךְ "אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם", וְכָתוּב עַל זֶה הַבֵּאוּר שֶׁלַּאוּלָם לֹא הָיְתָה דֶּלֶת שֶׁיָּכְלָה לִסְגֹּר אֶת הַפֶּתַח, זֶה הָיָה כָּל הַזְּמַן פָּתוּחַ. 

אֶלָּא שֶׁבִּכְדֵי לְהַגִּיעַ אֶל "פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם" הָיָה צָרִיךְ לַעֲבֹר דֶּרֶךְ הַשְּׁעָרִים שֶׁלִּפְנֵי זֶה. אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁעָבַר דֶּרֶךְ הָ"אֲחוֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַּמָּתִי" אָז הוּא לוֹקֵחַ [מקבל] אֶת כָּל הָעִנְיָנִים שֶׁנִּמְצָאִים בָּאוּלָם, וּבְלִי, כִּי לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר שָׁם, שׁוּם מְנִיעוֹת, כִּי אֵין שָׁם דֶּלֶת, שֶׁסּוֹתֶרֶת אֶת הַפֶּתַח. 

וְעוֹנִים עַל זֶה, מִצַּד זֶה שֶׁ"אֲנִי יְשֵׁנָה בְּגָלוּתָא", עוֹנָה עַל זֶה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתְנָתִי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה". מִכֵּיוָן שֶׁאֲנִי הִתְנַתַּקְתִּי מִצַּד שֶׁהָיִיתִי בַּגָּלוּת, כִּפְשׁוּטוֹ וְעוֹד מָה, גָּלוּת יוֹתֵר עֲמֻקָּה בַּגָּלוּת הָעַצְמִית שֶׁל ה"אֵל זָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ", בַּגָּלוּת שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְגוּף, וְזֶה מָה שֶׁפָּעַל הַ"פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתְנָתִי שֶׁהַכַּוָּנָה בָּזֶה שְׁמוֹנֶה מִצְווֹת, שֶׁכְּלָלוּתָן הִיא בִּגְדֵי כְּהֻנָּה וּבִגְדֵי מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהוּא מְקַיֵּם מִצְווֹת  אָז יֵשׁ לוֹ "לְבוּשָׁא חֲדָא", וּמִצַּד זֶה שֶׁהָיָה בַּגָּלוּת וְנִמְצָא אָז בְּמַעֲמָד וּמַצָּב שֶׁל שֵׁנָה, אֵין אֵת הָעִנְיָן שֶׁל "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" וְלֹא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" וְלֹא כָּל הַכּוֹחוֹת שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּגָלוּי וְלִפְעֹל אֶת פְּעֻלָּתָם, וְעַד שֶׁנִּשְׁאַר לְלֹא לְבוּשִׁי כְּהֻנָּה לְלֹא לְבוּשֵׁי מַלְכוּת - בְּלִי עִנְיָן שֶׁל מִצְווֹת, אָז "אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה",  הוּא כְּלָל לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת.

וְעַל זֶה, יֵשׁ אֶת "הִנֵּה הוי' יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ". וְאַחַר כָּךְ יֶשְׁנָם מַיְמִינִים וּמַשְׂמְאִילִים, וּבָאָה מִדַּת הַדִּין וְאוֹמֶרֶת, שֶׁבִּגְלַל שֶׁ"רָחַצְתִּי אֶת רַגְלִי", - "אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם". הָעִנְיָן "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", זֶה הֲרֵי עַל יְדֵי שֶׁ"הָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלַי". וּבָאָרֶץ גּוּפָא יֶשְׁנוֹ הַמָּקוֹם הַמְּקֻדָּשׁ שֶׁזֶּה עִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ, וּבִגְלַל שהקב"ה סַלִיק לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא, וְאוֹמֵר "רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי", וּמִלְּמַטָּה בָּאָה הַיְּדִיעָה שֶׁ"פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", טוֹעֶנֶת מִדַּת הַדִּין, "רָחַצְתִּי אֶת רַגְלִי" וְאֵין לִי מָה לַעֲשׂוֹת עִם הֲדוֹם רַגְלִי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת בַּחֲזָרָה "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה", אֲפִלּוּ בִּזְמַן דְּקַיְּמָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא בִּימֵי שְׁלֹמֹה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּמַצָּב שֶׁל "אֲנִי יְשֵׁנָה" וּפָשַׁטְתִּי אֶת כְּתַנָּתִי, אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת דָּבָר כָּזֶה שֶׁ"אֲטַנְּפֵם".

וְעַל זֶה אוֹמְרִים, "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר". אוֹתוֹ "דּוֹדִי" כְּמוֹ שֶׁדֻּבַּר קֹדֶם  שֶׁמִּבְּלִי הַבֵּט עַל כָּךְ שֶׁיֶּשְׁנָם מַיְמִינִים וּמַשְׂמְאִילִים, מִצַּד זֶה שֶׁיֵּשׁ אֶת הָאַהֲבָה רַבָּה, וְאַהֲבָה עַצְמִית שֶׁל "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר הוי' " יֶשְׁנוֹ ה. . . שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, שֶׁהוּא לֹא מְחַכֶּה שֶׁיִּהְיֶה הַ"פִּתְחִי לִי".

וּבִשְׁבִיל זֶה יֶשְׁנוֹ "חָפַרְת לוֹ מַחְתֶּרֶת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד", שֶׁשָּׁם הֲרֵי אֵין שׁוּם שְׁלִיטָה לְמַיְמִינִים וּמַשְׂמְאִילִים. כְּפִי שֶׁאוֹמֵר בַּמַּאֲמָר "וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם" שֶׁיֵּשׁ עִנְיָן בְּ"מִתַּחַת" שֶׁהוּא נַעֲלֶה מִכֹּל סֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, וּמֵהַחֹר הַזֶּה, שֶׁעוֹשֶׂה נֶקֶב בִּ"מְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם", וְזֶה בָּא בְּהִתְעוֹרְרוּת מִצַּד לְמַעְלָה, שהקב"ה חוֹתֵר חֲתִּירָה תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְאִם זֶה עוֹד לֹא מַסְפִּיק, אָז "שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר", הוּא שׁוֹלֵחַ מִשָּׁם לְכָאן בַּחֲזָרָה סִיּוּעַ מִלְּמַעְלָה, שאֲפִלּוּ אוֹתוֹ זֶה שֶׁעוֹמֵד בְּאֹפֶן וּמַעֲמָד וּמַצָּב  שֶׁל "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", וְהוּא אֲפִלּוּ כְּלָל לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ יוּכַל לִהְיוֹת אֵי פַּעַם שֶׁיִּהְיֶה "אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה", הוּא אֲבָל "שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר",

וְזֶה פּוֹעֵל שֶׁיִּהְיֶה "וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו", שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא בְּחֻלִּין, שֶׁבִּכְלָל "בְּנֵי מֵעַיִם" זֶה מַתְחִיל מֵהַלֵּב, וְאַחַר כָּךְ מַגִּיעִים לִבְנֵי מֵעַיִם הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁמִשָׁם עֵזֶר וְסִיּוּעַ דְאִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא, אֲפִלּוּ לָזֶה שֶׁצּוֹעֵק וְאוֹמֵר וְלֹא הִתְוַדָּה שֶׁ"פָּשַׁטְתִּי אֶת כָּתַנְּתִּי",  שֶׁזֶּה יִפְעַל שֶׁיִּהְיֶה גַּם בּוֹ "מֵעַי הָמוּ עָלָיו",  עִם הֲבָנָה אוֹ בְּלִי הֲבָנָה, שֶׁמִּתְעוֹרֵר בּוֹ ה"לֵב נִשְׁבָּר" שֶׁבָּא מֵהַ"בְּנֵי מֵעַיִם". שֶׁהַבְּנֵי מֵעַיִם, הֵם הֲרֵי כְּלֵי הָעִכּוּל לְבָרֵר מָה מַתְאִים לוֹ, וּמָה לֹא מַתְאִים וְצָרִיךְ לָכֵן לָצֵאת מִגּוּפוֹ, וְאֶת זֶה מַתְחִילִים לִפְעֹל עַל יְדֵי שְׁלִיחוּת הַיָּד מִלְּמַעְלָה דֶּרֶךְ הַחֹר ש . . לְמַעְלָה.

שֶׁזֶּה הוּא בִּכְלָלוּת עִנְיַן "אֲנִי יְשֵׁנָה", שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁ"אֲנִי יְשֵׁנָה בְּגָלוּתָא", אוֹמְרִים ש"בַּל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדַּח", שֶׁלִבֹּו וְאַהֲבַת הקב"ה זֶה אֶחָד, שֶׁזֶּה קוֹשֵׁר אֶת "חֶלְקִי אֱלוֹקִים לְעוֹלָם", תָּמִיד, בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת וּבְכָל הַזְּמַנִּים, וְעַד שֶׁהוּא .. לְמִדַּת הַדִּין וְזֶה פּוֹעֵל עַל יְדֵי שֶׁ"שָּׁלַח

יָדוֹ מִן הַחֹר", וְעַד שֶׁזֶּה 'לוֹקֵחַ' אֶת כָּל הַיְּהוּדִי, שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלוֹ "מֵעַי הָמוּ עָלָיו", שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לְעַצְמוֹ מָקוֹם, וְעַד שֶׁנֶּהְפַּךְ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה לֹא רַק בִּתְנוּעָה שֶׁל מְסִירַת נֶפֶשׁ, אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ זֶה יוֹרֵד בְּ"אֲחוֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַּמָּתִי",

וְזֶה הוּא תָּקְפּוֹ שֶׁל נֵס שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיְּהוּדִים הָיוּ אָז בְּמַעֲמָד וּמַצָּב שֶׁל שֵׁנָה, וְעַל יְדֵי שֶׁהָיָה אֶצְלָם "נָדְדָה שְׁנַתוֹ" - שֶׁל מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁזֶּה פָּעַל אֶת עִנְיַן הַמְּסִירוּת נֶפֶשׁ אֵצֶל הַיְּהוּדִים פֹּה לְמַטָּה שֶׁהֵם עָמְדוּ בְּאוֹתָהּ 'תְּנוּעָה' כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, וְלָכֵן הֵם מְכֻנִּים בְּשֵׁם יְהוּדִים,  שֶׁ"הַכֹּפֶר בַּעֲבוֹדָה זָרָה - מּוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ",

שֶׁאֶת זֶה פָּעַל הַתּוֹקְפוֹ שֶׁל נֵס, שֶׁיִהְיֶה "נָדְדָה שְׁנָתוֹ" שֶׁל מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם" וְזֶה פָּעַל שֶׁ"נָדְדָה שְׁנָתוֹ" שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ פֹּה לְמַטָּה, וְלָכֵן הוּא בִּקֵּשׁ לְהָבִיא אֶת סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁזֶּה יֵרֵד בְּיָמִים, זְמַנִּים, מָקוֹם פֹּה לְמַטָּה עַל דֶּרֶךְ מָה שֶׁמְּבִיאָה לְמַטָּה הָעֲבוֹדָה שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּעֶשֶׂר כּוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְעַד לְמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁגַם זֶה נִמְשַׁךְ לְמַטָּה מִ"לא יָנוּם וְלֹא יָשֵׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל", וְעַד לְהַמְשָׁכוֹת פֹּה לְמַטָּה, וְעַד לְהַמְשָׁכָה בְּבָנֵי חַיַּי וּמְזוֹנָא רְווִיחָא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים,

שֶׁזֶּה כְּלָלוּת הָעִנְיָן שֶׁמִּ"נָדְדָה שְׁנַת מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם" הָיָה תָּקְפּוֹ שֶׁל נֵס, שֶׁזֶּה פָּעַל עַל שְׁנָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כָּאן כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁלָּכֵן זֶה פָּעַל שֶׁ"לַּיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר" כִּדְרָשַׁת רז"ל,

וְכֵן אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ, כִּפְשׁוּטוֹ בְּפֹעַל, וְכָךְ גַּם הַיָּמִים הָאֵלֶּה הֲרֵי הֵם נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וְדוֹר, 

וְכַיָּדוּעַ פֵּרוּשׁ הָאֲרִיזָ"ל שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֵם נִזְכָּרִים עִם הִתְעוֹרְרוּת אָז נַעֲשִׂים שׁוּב, כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת וְהַהַמְשָׁכוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה אָז בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וְעַל יְדֵי הִתְעוֹרְרוּת זוֹ, וּבִפְרָט בְּיָמִים אֵלּוּ, מַמְשִׁיכִים, כִּדְרָשׁוֹ, וְגַם כִּפְשׁוּטוֹ שֶׁלַּיְּהוּדִים יִהְיֶה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם וּבְכָל זְמַן שֶׁהוּא בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, "אוֹרָה וְשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וִיקָר".

- אָמֵן! -

 03:18:18 שיחה 8

דובר פעם, שבפורים רואים דבר והיפוכו.לפני כן דובר, שפורים היא נקודה שלמעלה מן הזמן. ולכן הוא לא נקבע בשבעת ימים, ככתוב במגילת תענית, אלא רק יום אחד. ובפרט שזה מובן גם בשכל. בגלל שמצות היום היא ב"עד דלא ידע", אז בשעה שהוא מתנהג בפורים כמו שצריך להיות כהלכתו, כלומר, עד דלא ידע, הוא יוצא אז מ'שטח', ואינו אלא אותה נקודה שבה איבד את מציאותו.

כי כל זמן שיש 'שטח', האורך, ועומק ורוחב או הגובה, זה הרי ענין שבמדידה והגבלה, שזה הרי ההפך מ"לא ידע". ולכן בפורים לא היה צריך להיות חילוק זמנים.

ומוצאים דווקא בפורים, ש"מגילה נקראת", בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד, ובט"ו. כלומר שלא רק שיש זמנים, אלא שזה מתחלק גם למקומות, כפי שהמשנה מבארת, ש"פרזות" קוראות בי"ד, מוקפות חומה קוראות בחמישה עשר, וכפרים מקדימים ל"יום הכניסה", שאז היה יום הכניסה שמתאספים ביחד ליום הקריאה בתורה ביום ב' או ביום חמישי, תלוי בקביעות השנה, יכול להיות לפעמים יום י"ג בחודש, לפעמים יום י"ב בחודש, ועד בזמן

שלפעמים אפילו באחד עשר, יום י"א באדר.

ורואים בזה, שזה לא רק חילוק בזמן, אלא שזה יוצר גם חילוק במקום בין כפרים ופרזים, ועיירות ומוקפות חומה.

ולכאורה זה לא רק שלא נעלה יותר מהחלוקה של פסח שהיא בשבעה ימים שזה לכל הפחות חילוק רק בזמן, ובפורים יש חילוקים גם בזמן, וגם במקום, ובשום יום טוב אין חילוק במקום.

אלא ש"היא הנותנת". על דרך שדובר קודם במאמר אדמו"ר הזקן מדוע מגילת אסתר איננה בטלה ולמה ימי הפורים "זכרם לא יסוף מזרעם", כי זה נלקח ממקום היותר עליון שמגיע עד המטה מטה ביותר, אפילו בשושן בעולם, ששם מתעלמת האלוקות שאפילו בכתבי קודש במגילה  אי אפשר להזכיר את ה' בגלוי, רק ברמז בסופי תיבות או בראשי תיבות וזו ההוכחה ששם זה נלקח מעצמות ומהות שלמעלה ביותר.

ולכן גם, דוקא מצד שימי הפורים הם ממקום ששם יש רק נצחיות, ולכן "זכרם לא יסוף מזרעם", לכן זה חודר ומכיל לא רק את החילוקים בזמן, אלא גם את החלוקות שישנם במקום, כלומר שבכל מקום לפי ענינו, עושים זאת, כך שזו תהיה הנצחיות שלמעלה לפי ענין מקום זה בכל פרטיו.

וזה כאמור לעיל, הגדלות, העילוי וה"בכן" שישנו בתורה, שמבלי להרים את האדמה שתעלה לשמים ושם לקבל את התורה, מקבלים את התורה פה, למטה מעשרה טפחים, וכאן כשנמצאים יחד עם יצר הרע, התורה חודרת ביצר הרע, ועד שנהיה "בכל לבבך - בשני יצריך", ביצר טוב, וביצר הרע.

שזו הרי עבודה נעלית ביותר, וכשעדיין לא אוחזים בזה והוא צדיק גמור, אבל הוא עובד רק עם נפשו האלוקית, ולנפש הבהמית אין מזה כלום, מאיזה סיבה שתהיה.

על דרך זה העילוי של פורים יותר אפילו מחנוכה שגם שם, "ערבים דברי סופרים יותר מדברי תורה", הרי המעלה של חנוכה ופורים לגבי שלושת רגלים היא בשווה,

אבל ישנה מעלהשל פורים לגבי חנוכה, שעיקר העילוי של פורים הוא, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, ואי אפשר לצאת ידי חובה אם הוא שולח לשני דבר תורה. לכאורה כתוב על סעודה שלישית שיוצאים י"ח עם אכילת דג מלוח או כביכול לומר דבר תורה.

בפורים זה לא כך. משלוח מנות הוא הענין של "מנות" כאלו שראויות לאכילה, ועד שיש סברא שצריך להיות מוכן לאכילה בלי שום עבודה. ולכן יש סברא שעם בשר חי אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות.

וזו המעלה של פורים לגבי חנוכה,  בחנוכה מצות הימים בהדלקת נרות, ומיד אומרים ש"אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותן בלבד", זה נעלה ממך, אתה צריך להדליק אותם, ואחר כך אתה יכול רק להסתכל עליהם, בלי שום הנאה, אחר כך זה יכול לרדת ועד בתפילה ותורה, שזה ענין להלל ולהודות.

העילוי של פורים הוא, שלוקחים את העצמות שלמעלה, וזה מתלבש ב"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות

לאביונים, ונותנים לכל אחד דבר מוכן שאם הוא לא יודע איך לעשות מבשר חי - בשר מבושל, נותנים לו דבר מוכן שהוא יכול מיד לקבל ונהיה מי "דם ובשר כבשרו".

ולכן היה צריך שדווקא שפורים 'יתפוס' לא רק זמן אלא גם בדרגה היותר תחתונה, במקום, ועד שזה יגיע אפילו לכפרים. לא בגלל שזה יותר נמוך, אלא דווקא בגלל שזה יותר נעלה, לכן זה יכול לחדור גם בכפרים.

כלומר אפילו אלו שצריכים לקבל מאלה שיותר מהם, שההוא גר בעיר גדולה או שאינו נמצא עדיין בעיר מוקפת חומה, ואף על פי כן גם אליו מגיעה המגילה בכל עניניה, ושם היא נקראת עם כל הפרטים שבה, בדיוק כפי שהיא נקראת בעיירות מוקפות חומה.

'על הדרך' הגמרא מוסיפה שם עוד ענין. מדוע זה כך בכפרים, כי הם מספקים מזון לאחריהם שבעיירות וכרכים. שלא יחשוב שבגלל שהוא נמצא בכפר, שהוא רק "מקבל", וצריך להרגיש נחיתות לגבי העיירות, ומוקפות החומה, אז אומרים לו, מהיכן הקיום של עיירות הפרזים ומוקפות חומה - ממה שבני הכפרים מספקים מזון לאלו שנמצאים בעיירות ובמוקפות חומה.

כלומר, על דרך שהרבי אומר בהמשך ההילולא, שהניצחון נפעל על ידי אנשי חיל כפשוטם, על דרך במלחמה כפשוטה, מי נלחם ומי מנצח את השונא, את האויב, זה הוא שעומד בהתקפות ומעמיד את חייו בסכנה, אלא שמצד כמה סדרים, הניצחון נקרא על שם המפקד וראש החיל.אבל מי פועל זאת, אלו "צבאות הוי' " האנשי צבא, האנשי חיל שנגע יראת ה' בלבם.

בפורים רגילים לומר גם "פורים תורה", כלומר, יתכן שזה לא לגמרי בתכלית הדיוק. אבל בגלל שזה הכל נכלל בתואר זה, יש לזה יסוד, וזה יסוד אמיתי.

בשנת תש"ח, הרבי כ"ק מו"ח אדמו"ר התוועד בי"ט כסלו. דובר אז שי"ט כסלו, שזה גאולת אדמו"ר הזקן, שלאחרי הגאולה אומרים על זה, "מה הזית הזה מוציא את שמנו אלא ע"י שכותשין אותו", וכך אמר אחרי ה'סיום', אמר על אדמו"ר הזקן, שאחרי פטרבורג אז התחילה "נתינת השמן" ביתר שאת וביתר עז, ואז הרבי גם דיבר על כללות העבודה של אדמו"ר הזקן.


ואמר, שאדמו"ר הזקן מסר נפשו על שלושה דברים. מסר נפש בנוגע לעבודתו שלו, מסר נפש על תורה ומצוות - כלומר על הקב"ה. ותורה ומצוות, שתורה ומצוות הולכים ביחד ונחשבים לאחד, ומסר נפש על ארץ ישראל.

וכידוע, שאדמו"ר הזקן שלח, והחזיק את רבותינו שהיו בארץ הקדושה, בארץ ישראל. (את זה הרבי לא אמר אבל זה הקישור עם י"ט כסלו)

שאחד הענינים של המסירות של אדמו"ר הזקן, היתה לשלוח כסף לארץ ישראל. אלא שהיתה על זה "מסירה" שהגיעה לגוי, והגוי פירש זאת שהכוונה לשלוח כסף לטורקים.

אדמו"ר הזקן אמנם שלח כסף אל תלמידי הבעש"ט ותלמידי המגיד מתקל"ז שלח לשם סכומים הכי גדולים, וזה מה שהלשינו עליו ב"מסירה".

כאמור לעיל, גוי הרי אינו "בעל בחירה". והאופן בו הגוי מקבל ענין, זה סימן שבאיזה מקום יש לזה יסוד למעלה.

בשעה שהגוי בפטרבורג החשיב את המסירה לדבר אמיתי, שאדמו"ר הזקן רוצה ליסד מלכות בארץ ישראל, ולכן הוא שולח לשם כסף כי הוא רוצה להיות שם מלך, זה בגלל שבפנימיות הענינים זה באמת היה ככה.

אדמו"ר הזקן רצה לכבוש את ארץ ישראל, ורצה ששם יהיה מלך ה"יפוצו מעינותיך" של תורת החסידות, שזו היא הרי פנימיות תורתינו תורת חיים, שזו היא ההכנה והכלי שמשיח יהיה למטה מעשרה טפחים, ואדמו"ר הזקן, ע"י ששלח לשם כסף להחזקת תלמידי הבעש"ט ותלמידי המגיד וחבריו שילמדו שם פנימיות התורה, וזה היה צריך להקים את המלכות בארץ ישראל, וחסידות תהיה שם מלך.

שמציאות אדמו"ר הזקן היא הרי "צדיקים דומים לבוראם" במה שהם עושים, הם לגמרי מונחים בזה, בתורה שלהם, שזו היא המציאות של אדמו"ר הזקן. כלומר, שהחסידות תהיה מלכות בארץ ישראל, זה מה שאדמו"ר הזקן יהיה מלך בארץ ישראל.

וזו היא פנימיות המסירה שהיתה כולה אמת, אלא שלא היה מדובר על הטורקים, ולא מדובר על בני ישמעאל, מדובר שאדמו"ר הזקן שלח לשם סיוע, גשמי, ורוחני, כדי לכבוש ולבנות שם את ארץ ישראל עם מלך בישראל, שזה מלך המשיח, שזה מגיע על ידי תורתו של הבעש"ט, יפוצו מעיינותיך ועד שיגיעו חוצה.

וכפי שאמר הרבי אז בי"ט כסלו, שזה היה באופן של מסירות נפש. ודיבר שכל שלושת הדברים ביחד,  הקב"ה, ותורה ומצות, וארץ ישראל, בגלל ש"כולא חד", זו דירה לו ית' בתחתונים שנפעלת על ידי יהודים על ידי התורה והמצוות, ואז נהיה הדר בדירה, לא הדירה, "הוא ודעתו אחד". על דרך זה בכל עניניו, כמו שדובר במאמר, לא "קל העולם", אלא "קל עולם", וזה נהיה עצמות ומהות כי אין עוד מלבדו. 

וזה היה י"ט כסלו תש"ח. זמן מה אחר כך נתייסד שם כפר חב"ד. השם (כפר חב"ד) היה בידיעת והסכם כ"ק מו"ח אדמו"ר, בזה הדיוק לא רק חב"ד, אלא גם הענין של כפר.

ולכאורה, כפר, בשעה שהוא נצרך לעזר וסיוע הוא צריך ללכת לפרזים, ואם צריך עזר וסיוע יותר גדול הוא הולך למוקפים חומה, אבל תכלית הכפר היא שהוא מספק מזון ומים ומה שצריך לאחינו שנמצאים בעיירות, ומוקפות חומה.

כלומר, אותה המעלה של פורים כפי שדובר קודם שצריך ענין של מזון ומים אלא שאותם מזון ומים צריכים להיות ענין נצחי, לא כמו ביום הכיפורים שיש שם "חמישה עינויים", אלא שבפורים עושים

זאת ע"י משלוח מנות, ומתנות לאביונים,

שזהו התפקיד הפנימי של כפר חב"ד כפי שהרבי יסד אותו, שתושביו יספקו מים ומזון רוחניים, או "באותיות" שמדובר לאחרונה שממנו יפוצו המעיינות, ועד שיגיעו חוצה.

ולכן גם הדיוק, שהיה יכול לְהִקָרֵא "כפר חב"ד", או מושב חב"ד, ו"ישוב חב"ד", ושמות שונים אז הוא לקח את השם הזה, שעליו מעידה הגמרא, מה הוא העילוי, שאפשר לקרוא את המגילה גם בי"א, בי"ב, בי"ג.

דהיינו, שזה עילוי גדול יותר מענין "ערבים דברי סופרים", מצד מה שכתוב במגילה בגלוי, ישנו הזמן של פרזות, שזה י"ד באדר, ישנו הזמן של מוקפות חומה, שזה חמישה עשר באדר. אחר כך באו החכמים, ותיקנו, והוסיפו, שצריך לראות שלעיירות המוקפות חומה יהיה מה שהן צריכות, אז בכח רבנן להמשיך את קריאת המגילה בימים כאלה שמצד עצמם היה צריך להיות בהם ענין של תענית, וענין של חול, וכל מיני ענינים שלכאורה לגמרי לא מתאימים לענין פורים וקריאת המגילה.

אלא שזהו כח החכמים על דרך כח של מנהג, שזה עוד יותר נעלה מדברי תורה.


בנוגע לפורים דובר קודם שישנו הענין של "אורה זה תורה, ושמחה זה יום טוב, וששון זה מילה ויקר אלו תפילין", כמו שהתורה שבעל פה מפרשת זאת, אלא שבתורה שבעל פה כתוב כלל, ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". איך יתאימו שני הדברים ביחד, אלא כך זה אצל היהודים, ממה שיהודי בחייו הרוחניים מתנהג בסדר של "בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו" אז מגיע אליו בחייו הגשמיים "ונתתי גשמיכם בעתם", "ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו", ואלו לא שני דברים שונים, אלא שזה משל ונמשל, זה פְּנִים עם פְּנִים לִפְנִים, שכך זה בכללות ענין הגשמיות, שמרוחניות - יורד מדרגה, וזה גופא נהיה גשמיות.

וכפי שאדמו"ר הזקן מבאר בארוכה, שלכן תורה נקראת "משל הקדמוני", הענינים כפי שנמצאים בתורה נמצאים גם למעלה, אלא מה שם זה אריה למעלה כפי שהוא בכסא הכבוד, ואחר כך האריה כפי שהוא בעולם העשיה, ועד שיכול לרדת באריה ד"לעומת זה".

ועל דרך זה גם, כפי שיש אורה ושמחה וששון ויקר כפשוטו, איך ניתן להוריד את זה מלמעה למטה בשעה שיש תורה, ואחר כך ממשיכי אורה כפשוטו, שיהיה מאיר בכל הענינים. וכן הוא גם בששון שמחה ויקר ברוחניות, שממשיכים את הענינים בגשמיות. 

אבל דובר במאמר, ש"דודי שלח ידו מן החור", שלא מתחשבים בכל החשבונות, אפילו בחשבונות של בית דין שלמעלה, ועושים את כל הענינים כדי לעזור ליהודי שהוא יהיה "אחותי", ואחר כך "רעייתי", ואחר כך "יונתי", ואחר כך "תמתי", והקב"ה לא מתחשב בכל הסדרים, והוא מתחיל קודם מהסדר השני.

כאשר מתחילים ללמוד עם ילד, נוהגים ללמוד איתו את הפשט במגילה, ואחר כך את פירוש הכתוב, כי זה עדיין לא לפי שכלו.

הסדר עם ילד הוא סדר הפוך מצד זה שאינו יכול להבין דרשה, נותנים לו בהתחלה את הפירוש הפשוט.ואחרי שהוא מתחזק על ידי הפירוש הפשוט, שכלו מתפתח, נותנים לו גם את הרמז והדרוש שבכתוב. וכך גם בנוגע לאלו שמצד עבודה או מצד צוק העיתים או מצד איזה ענינים שיהיו אינם יכולים עדיין להגיע לעילוי במעמד ומצב הרוחני, נותן להם הקב"ה מצד "שלח ידו מן החור", את ה"אורה ושמחה וששון ויקר" בכל הענינים הגשמיים,

ואז יהיה מקויים כפי שאמר הרבי שהקב"ה יתן ליהודים גשמיות, אז יהודים יראו איך הם יכולים לעשות מגשמיות רוחניות.

וכך, אחרי אותה שיחה מי"ט כסלו מתש"ח, שאז נתייסד כפר חב"ד בארצנו הקדושה שתבנה ותכונן במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו, והתקופה של "כל ההתחלות קשות", בוודאי שכבר עברה, וכעת מה שיהודים צריכים לתבוע, ופורים הוא עת רצון לתביעה, שהקב"ה יתנהג בסדר שקודם יהיה

"נתתי גשמיכם בעתם", ה"אורה ששון שמחה ויקר" בכל הענינים כפשוטם.

ואחר כך בוודאי שהם יקיימו את ה"אורה ושמחה וששון ויקר" בענינים הרוחניים, וכך יהיה בכל בני ישראל בכל מקום שהם שיהיה הסדר שקודם יהיה "והשיבנו" ואחר כך "ונשובה" ברוחניות, וכך גם בגשמיות, שיעשו תשובה מתוך רב טוב, ומתוך "זהב הרביתי להם", ומשתמשים בו לבנות מקדש לו יתברך, לא כלשון הכתוב,

וכך גם בכל הענינים שבאורה ושמחה וששון ויקר, שיהודים בכל מקום שהם ינצלו אותם בכל עניניהם ב"בני חיי ומזונא רוויחא",

ואחר כך שיהיה על דרך שהרמב"ם כותב בסוף הלכות מלכים ובסוף הלכות תפילה, שמתוך מנוחת הדעת יוכלו לעסוק בחכמה והדעת ועד שיהיה "כמים לים מכסים", וזה הענין של יפוצו מעיינותיך חוצה, כפשוטו,

ואחר כך ממשיך את הנמשל שבדבר, תורתו של משיח, שהוא ילמד את כל ישראל, בעגלא דידן.

מה שעד עכשיו היתה דרשה בנוגע לדרשת פורים. ובנוגע לכל השנה כולה, שהקב"ה יתן להם שם את ה"פרצת" האמיתי שכל השיכונים שנמצאים כבר בתוכנית על הנייר, שֶׁיִבְַּנוּ בפועל, ואלה התוכניות שבמחשבה ירדו בדיבור ובמעשה, ואלה שעוד קודם המחשבה, ידלגו על כל הענינים "מדלג ומקפץ" ועד שתהיה ההתרחבות האמיתית כפשוטה, ואחר כך בוודאי תומשך ההתרחבות בכל הענינים הרוחניים, שיהיה אצלם ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה,

ואחר כך יפעלו בנוגע לעמי הארץ "ונברכו בך כל עמי הארץ ובזרעך", שאפילו בזרע של רבותינו נשיאינו אבל זה הרי "זרע בחיים", עם חיות והתלהבות, ו"אש", כי "אף הוא בחיים", וזה פועל ש"ונבכו בך" שגם כל עמי הארץ, הקשיים וההעלומות והסתרים שיש מעמי הארץ, יהיו כלא היו, ויהיה "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", כפשוטו, באופן של אורה ושמחה וששון ויקר!

לחיים!!

= = = = = 

03:57:23 שיחה 9

הָרַבִּי סִפֵּר פַּעַם, שְׁנֵי סִפּוּרִים. מֵהַצֵּרוּף שֶׁל שְׁנֵי הַסִּפּוּרִים נִתָּן לְהַסִּיק מַסְקָנָה בְּנוֹגֵעַ אֵלֵינוּ.

מָה שֶׁדֻּבַּר קֹדֶם, שֶׁסֵּדֶר הָרָגִיל בְּמִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, שֶׁדִּבְרֵי נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הֵם הֲרֵי תּוֹרָה, וְלִלְמֹד אָנוּ צְרִיכִים. וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנִים שְׁנֵי עִנְיָנִים, אָז ע"י מִדּוֹת אֵלּוּ, נִתָּן לְהַגִּיעַ לְמַסְקָנָה בָּעִנְיָן שְׁלִישִׁי.

הַסִּפּוּר הָרִאשׁוֹן הָיָה, בִּשְׁנוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן, הַסֵּדֶר אֶצְלוֹ הָיָה, שֶׁבְּהוֹלְכוֹ מִמֶּזֶרִיטְשׁ בַּחֲזָרָה לְבֵיתוֹ, נָהַג לָלֶכֶת עַל פִּי רוֹב, רֹב הַדֶּרֶךְ בְּרַגְלָיו, וּבֵין הַיֶּתֶר נַהָג לָלֶכֶת דֶּרֶךְ מוֹשָׁבִים וַעֲיָרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת שָׁם נְפָשׁוֹת לְתוֹרַת הַמַּגִּיד, לַחֲסִידוּת.

וּפַעַם בְּדֶרֶךְ כָּזוֹ, עָבַר דֶּרֶךְ שׁקלאׇוו. וְשָׁם הָיָה בֵּית מִדְרָשׁ גָּדוֹל, וְהֵם שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ כַּמָּה וְכַמָּה קֻשְׁיוֹת בְּנִּגְלֶה דְּתוֹרָה. שֶׁכָּךְ הָיָה אֶצְלוֹ הַסֵּדֶר, שֶׁכְּדֵי לִכְבֹּשׁ נְפָשׁוֹת לִפְנִימִיּוֹת הַתּוֹרָה, הוּא הָיָה מְדַבֵּר קֹדֶם בְּנִּגְלֶה דְּאוֹרָיְתָא, שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַהֲכָנָה שֶׁהֵם אַחַר כָּךְ יַעַבְרוּ לְהִתְעַלּוֹת בְּנוֹגֵעַ לְתוֹרַת הַחֲסִידוּת, וְהַדְרָכוֹתֶיהָ וְהַנְהָגוֹתֶיהָ.

וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אֶת כָּל הַשְּׁאֵלוֹת, אָז הוּא אָמַר שֶׁהוּא יָשִׁיר נִגּוּן. וְהוּא שָׁר אֶת הַנִּגּוּן, כְּמוֹ שֶׁאַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן יָדַע לָשִׁיר, וְתוֹךְ כְּדֵי, כָּל אֶחָד הִרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ, אֵיךְ נִפְתָּחִים אֶצְלוֹ שַׁעֲרֵי חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, וְתֻרְצוּ לוֹ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁהוּא שָׁאַל אֶת אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הָיָה אֵצֶל כָּל הַנֶּאֱסָפִים בְּאוֹתָהּ פַּעַם בְּאוֹתוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. זֶה הַסִּפּוּר הָרִאשׁוֹן.

אֶת הַסִּפּוּר הַשֵּׁנִי, סִפֵּר הָרַבִּי עַל הַצֶּמַח צֶדֶק. בְּשָׁעָה שֶׁקָּרְאוּ לַצֶּמַח צֶדֶק לְהַגִּיעַ לְפֵטֶרְבּוּרְג לְהִשְׁתַּתֵּף בְּוַעַד הָרַבָּנִים, עַל מְנַת שֶׁהָרַבָּנִים יִתְּנוּ אֶת הַסְכָּמָתָם לְהַצָּעוֹת (מִשְׂרַד הַחִנּוּךְ שֶׁל) הַמַּלְכוּת אָז הַצֶּמַח צֶדֶק נֶעֱמַד בְּכָל תֹּקֶף נֶגֶד, וְעָשָׂה זֹאת בְּגָלוּי. וְלָכֵן הָיוּ כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים מֶשֶׁךְ הָאֲסֵפוֹת, שֶׁאָסְרוּ אוֹתוֹ בְּמַעֲצַר בַּיִת. וְהוּא הִצְלִיחַ לִמְנֹעַ [=את הגזרה].

בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה, הוּא נִשְׁאַל [=ע"י הרוסי] אֵיךְ זֶה שֶׁהוּא הֶעֱמִיד אֶת חַיָּיו בְּסַכָּנָה, בְּיוֹדְעוֹ שֶׁתְּלוּיִים בּוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יְהוּדִים שֶׁנִּשְׁמָעִים לְקוֹלוֹ, וְהַמְּחַכִּים לְהַדְרָכוֹתָיו, וּבִלְעָדָיו יִתְעוּ בְּדַרְכֵי הַחַיִּים.

הַצֶּמַח צֶדֶק הֵשִׁיב לוֹ, אֲנִי אֶעֱנֶה לְךָ בְּסִגְנוֹן הַגְּמָרָא. הַתֵּרוּץ הוּא "אִי בָּעִית אֵימָא" [=אִם תִּרְצֶה אֱמֹר]. אִי בָּעִית אֵימָא - הַתֵּרוּץ הוּא הַיְּלָדִים, וְאִי בָּעִית אֵימָא, הַתֵּרוּץ הוּא אַחְדוּת הַחֲסִידִים שֶׁתּוֹבִיל לִקְרַאת הַמָּשִׁיחַ.

הָעִנְיָן שֶׁל נִגּוּן שֶׁפּוֹשֵׁט קֻשְׁיָה בַּתוֹרָה, שֶׁמִּזֶּה מוּבָן, שֶׁמִּכָּל שֶׁכֵּן שֶׁמִּקֻּשְׁיָה בַּתּוֹרָה בָּא קֹשִׁי בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁזֶּה שֶׁ"אִסְתַּכֵּל בְּאוֹרָיְתָא וּבָרָא עַלְמָא", מְבִיאִים עַל זֶה מָשָׁל. בְּדִיּוּק כְּמוֹ אֻמָּן שֶׁצָּרִיךְ לִבְנוֹת בַּיִת יֵשׁ לוֹ לִפְנֵי כֵן "דִּיפְתְּרָא", blueprint אֵיךְ שֶׁמְּכַנִּים זֹאת כָּאן וּכְפִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַפְּרָטִים בְּblueprint כָּךְ הוּא בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת, וְכָךְ הִיא הַתּוֹרָה הִיא הַ"דִיפְתְּרָא",  הַblueprint שֶׁל הָעוֹלָם. שהקב"ה "אֶסְתַּכֵּל בְּאוֹרָיְתָא" שָׁם כָּתוּב "וַיְהִי אוֹר", וְאָמַר "יְהִי אוֹר", - וַיְהִי אוֹר.

וּמִזֶּה מוּבָן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבַּתּוֹרָה יֵשׁ קֻשְׁיָה, אָז בְּblueprint זֶה קֻשְׁיָה, וּבָעוֹלָם יוֹצֵא מִזֶּה קֹשִׁי בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

וְרוֹאִים מֵהַסִּפּוּר, שֶׁיֵּשׁ לָזֶה עֵצָה.- נִגּוּן. כְּלוֹמַר, לֹא עִנְיָן עִם הֲבָנָה וְהַשָּׂגָה, אֶלָּא נִגּוּן שֶׁזֶּה נוֹגֵעַ בְּהֶרְגֵּשׁ שֶׁבְּלֵב, אֲבָל אִם זֶה נִגּוּן כְּמוֹ שֶׁנִּגּוּן

צָרִיךְ לִהְיוֹת, הוּא מַגִּיעַ מִפְּנִימִיּוֹת הַלֵּב, לֹא מִמִּדּוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, אֶלָּא מִמִּדּוֹת פְּנִימִיּוֹת, וּמִפְּנִימִיּוּת הַמִּדּוֹת, עַד פְּנִימִיּוּת הַלֵּב, שֶׁפְּנִימִיּוּת הַלֵּב גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִמּוֹחִין.

וְלָכֵן מוּבָן שֶׁזֶּה יָכוֹל לַעֲנוֹת עַל קֻשְׁיָה שֶׁיֵּשׁ בְּמוֹחִין. וּמִזֶּה מוּבָן גַּם שֶׁזֶּה מִשְׁתַּקֵּף בָּעוֹלָם.

בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ יוֹתֵר קֻשְׁיָה בַּתּוֹרָה, בָּטֵל אָז גַּם קֹשִׁי שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם. קֻשְׁיָה בַּתּוֹרָה מַפְרִיעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִין אֶת שֵׂכֶל הַתּוֹרָה, וּמִזֶּה מוּבָן, מָה הַכַּוָּנָה לְקֹשִׁי בָּעוֹלָם, קֹשִׁי שֶׁמַּפְרִיעַ לִרְאוֹת הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית בָּעוֹלָם, אֵיךְ "גַּם זוּ לְטוֹבָה", אֵיךְ לָלֶכֶת בָּעוֹלָם שֶׁזֶּה יִהְיֶה מַתְאִים לִרְצוֹן הַבּוֹרֵא, דִּירָה לוֹ יִתְבָּרַךְ.

וּמִזֶּה, בְּנוֹגֵעַ אֵלֵינוּ, בְּצֵרוּף הַסִּפּוּר הַשֵּׁנִי,  וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה לֹא נִגּוּן שֶׁמּוּשָׁר בְּפִי אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן, אֲבָל זֶה כְּמוֹ ה"אִי בָּעִית אֵימָא" שֶׁל הַסִּפּוּר הַשֵּׁנִי, מוּשָׁר בְּהִתְאַחֲדוּת חֲסִידִים,  אָז בְּכֹחוֹ לְפְשֹׁט עַקְמוּמִיּוּת שֶׁבַּלֵּב, שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר קַל הַהֲבָנָה וְהַשָּׂגָה בַּתּוֹרָה לְאֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים ב-ד' אַמּוֹת שֶׁל תּוֹרָה, לְהָקֵל עַל עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה מִבְּלִי הַבֵּט עַל מַחְשָׁבוֹת הַמְּבַלְבְּלוֹת לְאֵלֶּה שֶׁעוֹמְדִים ב-ד' אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה, וּלְהָקֵל עַל הָעֲבוֹדָה שֶׁל "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ", בִּכְלָל, וַעֲבוֹדַת בַּעֲלֵי הָעֲסָקִים בִּפְרָט, שֶׁכַּאֲשֶׁר הוֹלְכִים בָּרְחוֹב, יְבַצְּעוּ שָׁם אֶת שְׁלִיחוּת בּוֹרֵא עוֹלָם וּמַנְהִיגוֹ.


בְּהֶמְשֵׁךְ לְעִנְיָן שֶׁדֻּבַּר קֹדֶם, הֲרֵי לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים נִשְׁלְחוּ עֲשָׂרָה שְׁלוּחִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְעִקָּרָם כָּאֵלֶּה שֶׁיִּתְעַנְיְנוּ בִּכְפַר חַבָּ"ד. לְכַתְּחִלָּה דֻּבַּר שֶׁזֶּה לְשֵׁם בִּקּוּר, לָבוֹא וְלִהְיוֹת שָׁם, וּלְהַרְאוֹת אֶת עַצְמָם וְלִמְסֹר שָׁם מָה שֶׁקִּבְּלוּ כָּאן, וְאַחַר כָּךְ לַחְזֹר לְכָאן וּלְהָבִיא לְכָאן מָה שֶׁקִּבְּלוּ שָׁם. וְכָל הַשְּׁלוּחִים הָאֵלֶּה בְּעֵזֶר ה' יִתְבָּרֵךְ, (חוּץ מֵאֶחָד, שֶׁהסְתְַּבֵּךְ בְּדֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן, וְעוֹד נֶעֱזַר בָּזֶה עַל יְדֵי אֵלֶּה שֶׁרָצוּ אֶת טוֹבָתוֹ), אָז כָּל הַשְּׁאָר הִסְתַּדְּרוּ בְּטוֹב בְּרוּחָנִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת, וְאֵין סָפֵק שֶׁזּוֹ הִיא טוֹבָתָם גַּם בַּגַּשְׁמִיּוּת, יוֹם אֶחָד לִפְנֵי כֵן אוֹ יוֹם אַחַר כָּךְ.

וּמָה שֶׁמְּדֻבָּר כָּעֵת עַל דָּבָר קָשֶׁה, הֱיוֹת שֶׁזֶּה אַחֲרֵי נִגּוּן שֶׁחֲסִידִים שָׁרוּ בְּיַחַד, שֶׁזֶּה צָרִיךְ "לִפְשֹׁט עַקְמוּמִיּוּת שֶׁבַּלֵּב", אָז הָיְתָה סְבָרָא, שֶׁאַחֲרֵי פֶּסַח, אוֹ קְצָת יוֹתֵר מְאֻחָר, יִסַּע לְשָׁם עוֹד מִנְיָן עַל מְנַת לִהְיוֹת שָׁם כַּמָּה שָׁנִים, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ זְמַן זֶה בְּוַדַּאי יָבוֹא מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, וְנֵלֵךְ אַחֲרָיו.

וּבֵינְתַיִם, בְּמֶשֶׁךְ זְמַן זֶה, שֶׁהֵם יִפְעֲלוּ שָׁם בְּ"אוֹרָה שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וְיָקָר", . .  כִּפְשׁוּטוֹ,  . .  וַאֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאֵלֶּה שֶׁהִצִּיעוּ זֹאת שֶׁכָּךְ יַעֲשׂוּ אֲפִלּוּ הוּא שֶׁעָשָׂה אֶת ה.. שְׁטוּיוֹת.. וּמִפְּנֵי עִנְיָנִים שֶׁל שְׁטוּת לֹא קִבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶת הַהַצָּעָה שֶׁהִצַּעְתִּי לוֹ לִפְנֵי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת,

אֲבָל, וְנוֹסָף עָלָיו, אוֹ תִּשְׁעָה אוֹ עֲשָׂרָה, אָז בְּקָרוֹב, אִם בְּהַתְחָלַת הַקַּיִץ אוֹ אֶמְצַע הַקַּיִץ אוֹ אַחֲרֵי הַחַגִּים, יִסְּעוּ לְאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וְהַמֶּרְכָּז שֶׁלָּהֶם יִהְיֶה, כָּאָמוּר לְעֵיל, דַּוְקָא בִּכְפַר חַבָּ"ד,  וְאַחַר כָּךְ, אֵיפֹה שֶׁתִּהְיֶה הַפְּעֻלָּה שֶׁלָּהֶם,

זֶה עַל דֶּרֶךְ שֶׁהָרַבִּי סִפֵּר פַּעַם, שֶׁהָיָה יְהוּדִי בִּלְיוּבָּאוִיטְשׁ, שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת בְּוִיטֵבְּסְק, חֲתָנוֹ הָיָה בְּוִיטַסְבְּק, יְלָדִים בְּוִיטֵבְּסְק, וְהוּא אָמַר שֶׁלִּחְיוֹת הוּא חַי בִּלְיוּבָּאוִיטְשׁ, אֶלָּא שֶׁ10-15 שָׁנָה הָיָה גָּר אֵצֶל הַבַּת, אֲבָל בְּהִזְדַּמְּנוּת הָרִאשׁוֹנָה חָזַר לִלְיוּבָּאוִיטְשׁ . . . כִּי זֶה בֵּיתוֹ, וְשָׁם בְּוִיטֵבְּסְק) הוּא אוֹרֵחַ.

וְעַל דֶּרֶךְ זֶה, אִם עִנְיַן הַפְּעֻלָּה בְּפֹעַל יִהְיֶה בִּכְפַר חַבָּ"ד אוֹ בִּשְׁלוּחוֹתֶי'הָ, וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה,  אֲבָל מָקוֹם הִתְיַשְּׁבוּתָם הוּא כְּפַר חַבָּ"ד,  אִם כְּפַר חַבָּ"ד רִאשׁוֹן, אוֹ כְּפַר חַבָּ"ד שֵׁנִי, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ מִבְּלִי הַבֵּט עַל כָּל הַקְּשָׁיִים. וְאַחֲרֵי הַנִּגּוּן מִסְּתָמָא גַּם הַקְּשָׁיִים הָאֵלֶּה יִבָּטְלוּ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת,

וּמִשָּׁם אַחַר כָּךְ יַעַזְרוּ לְהָפִיץ אֶת מַעַיְנוֹת הַחֲסִידוּת מִתּוֹךְ מְנוּחָה שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב, וּלְהָכִין אֶת הַדֶּרֶךְ

לַמְּסִלָּה הָעוֹלֶה בַּיִת ק-ל, שֶׁבְּקָרוֹב מַמָּשׁ כֻּלָּנוּ בְּתוֹכְכֵי כְּלַל יִשְׂרָאֵל  יַעֲלוּ לְאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה קוֹמְמִיּוּת, שֶׁיִּבְנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ מִבְּלִי הַבֵּט עַל כָּל הַקְּשָׁיִים,

וְאַחֲרֵי הַנִּגּוּן מִסְּתָמָא גַּם הַקְּשָׁיִים הָאֵלֶּה יִבַּטְלוּ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וּמִשָּׁם אַחַר כָּךְ יַעַזְרוּ לְהָפִיץ אֶת מַעַיְנוֹת הַחֲסִידוּת מִתּוֹךְ מְנוּחָה שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב, וּלְהָכִין אֶת הַדֶּרֶךְלַמְּסִלָּה הָעוֹלֶה בַּיִת ק-ל,

שֶׁבְּקָרוֹב מַמָּשׁ כֻּלָּנוּ בְּתוֹכְכֵי כְּלַל יִשְׂרָאֵל יַעֲלוּ לְאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה קוֹמְמִיּוּת, וּמַלְכָּם בְּרֹאשָׁם, שֶׁזֶּה נְשִׂיא הַדּוֹר, מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, בְּקָרוֹב מַמָּשׁ. לְחַיִּים!

 = = = = =

04:17:54 שיחה 10

דובר קודם, על המעלה של פורים. שאז היה "קיימו מה שקיבלו כבר", מענין התורה, ומה שזה בא אפילו בעניני החיים, ועוד יותר, זה בא בכל ענין לפי מהותו ומדרגתו, וכן כך היה ב'לעומת זה', שהיה 'בחצר גינת ביתן המלך', והגמרא אומרת, "הראוי לחצר - בחצר", ו"הראוי לגינה - בגינה, הראוי לביתן - בביתן", וכך זה התקבל כי ענינו של פורים הוא, שתהיה גם עבודה פרטית, של בירוך, וזיכוך והעלאה, פרטית, בכל פרט ופרט.

ולכן לא מספיק שיהיו חילוקי זמנים, אלא שזה יורד גם בחילוקי מקומות של כפרים ועירות, או מוקפות חומה.

ולכן בפורים לוקחים מ"עד דלא ידע", מעל טעם ודעת, וזה צריך לרדת לא רק בענינים רוחניים, שזה ענין "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שזה נפעל ברוחניות הענינים, ה"עד דלא ידע", אלא שזה צריך גם לבוא ב"לבשומי", כמו שרש"י אומר "לבשומי" - ביין, שעל זה ה"עד דלא ידע" בעניניו שלו, וזה צריך לרדת עד שבא ל'חוצה' בזולת, "משלוח מנות ומתנות לאביונים", שאת זה אינו יכול לקיים עם עצמו, בשביל זה חייב שיהיה זולת, שגם בזולת הוא ימשיך את שמחת פורים.

הוא לא יכול להמשיך בזולת "עד דלא ידע", כי התורה רוצה שהוא יפעל את הענין בכח עצמו, ולא על ידי שהשני יכריח אותו.

וכידוע החילוק בין חסידות חב"ד

וחסידות חג"ת ומה שאדמו"ר הזקן תבע, שכל חסיד ילמד חסידות ויעמיק בזה בהבנה והשגה עמוקה, ולא כמו השיטה של "צדיק באמונתו יִחְיֶה - אל תקרי יחיה אלא יְחַיֶה," שזאת התביעה ממנו מתלמידי המגיד, ולכן הוא יכול לתקן ענינים על ידי הענינים שדרכם הוא יכול להגיע ל"עד דלא ידע".אבל לפעול את ה"עד דלא ידע", זה צריך כל אחד בעצמו.(בתור מאמר המוסגר: אותה ה"גזירה" לעיל יש להבהיר, שהשליחות לא תהי'  בעינים סגורות; לא ישלחו אותו עם  "צ'ימידן" שהוא לא יידע למה ואיך ולאן, אלא ידברו עם כל אחד באופן של "ידע", בתקוה, שהמקבל, השומע, יפעל על עצמו שהגם שאצל מישהו הענין עדיין אינו מונח, אז שהוא לא יהתחשב עם שטות של הזולת שאצלו לא מתקבל הענין).

בנוגע ל"משלוח מנות" יש שני הסברים: שצריך לשלוח, מנות, איש לרעהו. יש בזה שני 

. . - חסר קצת . . -

מה האופןהאם אומרים שזה שיש לו ישלח, או האם זה שצריך - יקבל - שהשני יקבל, או שצריך את שני הדברים. הבירור בזה יכול להיות, אם אחד קיבל, והשני לא שלח, האם השולח יצא ידי חובה, או לא.

באיזה אופן זה? זה ששולח משלוח מנות לשני והשני מוחל לו ומחזיר לו את המשלוח מנות בחזרה, ויוצא שלא חסר כלום. השני אומר שהוא מוחל, כלומר בדיוק כאילו שהוא קיבל, ויש לאדם כח לומר  שיש לו בזה הנאה בדיוק כאילו שהוא קיבל את זה. אז השאלה האם המשלח יצא ידי חובה, או לא.

אותה שאלה גם להפך. השולח שלח, והמקבל לא קיבל, וזה כאשר שלח מנות לרעהו, ונגנבו או נאבדו בדרך.

על זה פוסק הרמ"א, שאם מישהו שלח משלוח מנות והשני מחל, כלומר, "כאילו התקבלתי", שהוא  אומר שהוא קיבל אבל זה ששלח, וקיבל חזרה, לא נחסר אצלו כלום, - הוא יצא ידי חובת משלוח מנות. כלומר, לפי הפסק שפסק הרמ"א, הענין במשלוח מנות הוא, שהשני יקבל.

ומה קורה עם השלוח לא כל כך נוגע, אם שלח, בוודאי טוב, ואם אפילו חזר אליו המשלוח, זה לא נוגע בגוף המצוה. שבזה החילוק בין משלוח מנות לגבי צדקה.

בצדקה הדין, שאם מישהו נותן צדקה לעני והעני אומר "הריני מוחל", או "כאילו התקבלתי", אז הנותן לא קיים מצוות צדקה כך כותב הרשב"א בתשובה, ובזה הוא מסביר למה לא עושים ברכה על צדקה, כי זה תלוי בדעת אחרים. יכול להיות שהעני אומר שהוא לא צריך את זה, או שהוא מוחל, ואז כתוב הלשון "פקע המצוה". הוא לא קיים את המצוה והמצוה בטלה וזה כאילו שאין עני במחיצתו, והרי הוא לא צריך לתת צדקה, והוא לא מקיים מצות צדקה.

במשלוח מנות רואים את ההבדל, שבשעה שהעני, המקבל, אומר "כאילו התקבלתי" או שהוא מוחל, אז לא "פקע המצוה", אלא שהמצוה נמצאת, וכפי שכתוב על זה הלשון,  שזה בדיוק כאילו הוא קיבל, והחזיר.

מזה רואים ענין חדש. כלומר לכאורה. הענין של צדקה זה להחיות נפש העני, אז כשהעני אומר שזה בדיוק כאילו שהוא כבר החיה אותו, אז היה צריך לומר שהמצווה התקיימה. במשלוח מנות, הענין הוא להראות שעוזר לשני, כמו שהחתם סופר מביא את הטעם שתהיה הרחבה בענינו, אז כל זמן שאין לו את אותן "מנות", אין לו הרחבה בפועל, וזה רק שהוא אומר "כאילו". והדין הוא בדיוק להפך.

בנוגע אלינו: שענין פורים הוא שפורים יחדור בכל הפרטים בכל פרט ופרט לפי ענינו, ולכן מחלקים בין כפרים ועיירות, ועיירות ממוקפות חומה, וכך גם מחלקים בין המקבלים, שזה לא יהיה תלוי במשלח, אלא שזה יהיה תלוי בפרטים של המקבל.

המשלח יש לו משהו מזה שהמקבל לא מקבל, ולכן הוא שולח לו, או זה שהענין כפשוטו, או שזו ההרחבה שהמקבל צריך לקבל.

אז הדין, שאם המקבל אומר שהוא מוחל, אז לפי ה"כלים" שלו, אין את הענין של משלוח מנות, פירושו שהמשלח קיים את המצוה. כי המצוה היא לא שאצל המשלח יחסר, ואפילו לא שאצל המקבל תהיה הרחבה. המצוה היא שהמקבל יהיה חדור במצוה של משלוח מנות, לפי ענינו הוא, על דרך לא כמו העיירות ומוקפת חומה, אלא לפי מצב הכפרים. בגלל שהמקבל אומר שהוא חדור עם המצה של משלוח מנות ומוחל, אז המקבל כבר מלא והותר בענין פורים.

הענין של צדקה הוא הרי כפי שכתוב במדרש "אמר דוד לפני הקב"ה" מדוע צריך עניים ועשירים? הקב"ה ענה לו "חסד ואמת מן ינצרוהו" אם לא יהיו עניים ועשירים, יחסר בסדר ההשתשלות ענין ההשפעה והמשכה. במילא שם לא נוגע שהמקבל ירגיש כך או כך,  שם נוגע שבהשתשלות יהיה ענין ההמשכה כפשוטה. ולכן בצדקה הדין, שאם העני או המקבל אומר שהוא לא צריך, נחסר אז ענין ההמשכה גם למעלה, כי הספירות שלמטה לא יקבלו מצד טעם זה או מטעם אחר. 

על פי זה נשאלת השאלה, היה צריך להיות, אם אפילו אם המשלח לא היה שולח כלום, ורק יאמר לשני, שמע, אני רוצה לשלוח לך, והשני יאמר "הריני מוחל", הוא היה גם יוצא ידי ידי חובת משלוח מנות. ואף על פי כן אף אחד לא מביא דין זה, כי זה ענין שלא יורד בעולם העשיה בכלל. כי כאשר הוא אומר שיש לו במחשבה לשלוח, אז מהמחשבה הוא לא נהיה משלח, והשני לא נהיה מקבל.

איך הוא נהיה משלח, והשני מקבל, בשעה שישנו ענין שנשלח בדרך. בשעה שישנו במציאות ענין המשלוח, אז למשלח יש את התואר שהוא השולח, ולמי שהוא שולח, שהוא הנשלח, שהוא המקבל ממי ששלח אליו.

בגלל שהמציאות נפעלה במציאות הזולת, אז הזולת מלא וחדור  בכך שהוא 'פורימי', על ידי שהוא אומר "הריני מוחל", הגם שבפועל זה לא הגיע.

ומזה מובן, שבשעה שנגנבו או נאבדו אז אינו יוצא ידי חובה, כי הזולת לגמרי לא חדור בענין פורים. כי ההוא אמנם שלח, ובדרך זה נגנב, והמקבל לא יודע מה לומר, האם הוא מוחל או לא, ויתכן שאינו מוחל, והוא נשאר  בלי העבודה של פורים, והענין של פורים בכלל, ומשלוח מנות בפרט, זה, כאמור לעיל, שיתווסף בענין הניצחי שלמעלה מהשתלשלות שפורים ממשיך למטה, שזה יגיע עד הזולת, אפילו עד מתנות לאביונים.

וזה גם, בהוראה בעבודת ה', יש כאלה שטוענים, מדוע צריך את הניסיון בפועל, שבשעה ששולחים אותו למקום, שהוא באמת יגיע לשם, ושם יתייגע ויפעל את השליחות. מספיק שישאר בביתו, ויצייר לעצמו שיש לו כל כך הרבה מסירות נפש וכל כך הרבה קבלת עול, שכאשר הוא יסע הוא יפעל את כל השליחות, והכל, בלי שיצטרך ל"ביום אכלני חורב וקרח בלילה",  והעיקר למלא את רצון המשלח, ועוד תהיה לזה מעלה, שאם היתה לו פעם אי שביעת רצון ממישהו, שכן עשה זאת בפועל, אז בגלל שהכוונה היא לזכך אותו ולהעלות אותו לדרגא יותר עליונה, אז הוא יכול לשבת ליד השולחן על סיר הבשר של "זבת חלב ודבש", ולצייר ברעיונו ובמחשבתו את כל הענינים שהוא צריך לפעול ולראות איך זה נהיה.

וזה, כידוע, הרבי פעם סיפר משל מהמגיד ממזעריטש, שנדפס, מסתמא יודעים מזה, על המגיד ממעזריטש, לפני שנהיה תלמיד הבעש"ט, הוא היה גם מקובל גדול. והיו לו כמה חברים איתם למד קבלה, והתפללו עם כוונות האריז"ל, וכו', וכו', ואחר כך, בשאר היום, למדו תורה.

אחר כך שהוא נהיה תלמיד הבעש"ט, נפגש עם מי שהיה חבר שלו מקודם. והחבר ראה שהוא מאריך בעבודת התפילה כל כך הרבה, והוא לומד פחות כך וכך זמן. ושאל אותו, "מאי האי". הם ביחד למדו קבלה, וביחד התפללו לפי כוונות האריז"ל, והיו רגילים להתפלל כך וכך זמן, ושאר הזמן היה זמן תורה. וכעת הוא רואה שזה לא כך. 

המגיד אמר, שהוא יענה לו מעניני העולם, פרנסה. והסביר לשני, שלפני שנפרדו, אשתך עסקה במסחר, ופעם או פעמיים בשנה הוא נסע לליפציג לקנות סחורה. והביא את הסחורה לאישה, ועד היריד הבא עוד כשנה או חצי שנה, הוא יושב על התורה ועל העבודה.

שאל אותו המגיד, כמה לקחה לך הנסיעה לליפציג? אמר לו שזה היה כך וכך שבועות. ככה היה הסדר. ומדוע זה היה כל כך הרבה זמן? ענה לו שמקודם הוא נסע דרך פונדק הזה, והפונדק ההוא,  אחר כך היה צריך לנוח, ולהחליף את הסוסים, אחר כך לקנות את הסחורה, ולחכות ביריד, ולחזור בחזרה, וזה חייב לקחת כך וכך שבועות.

אמר לו המגיד, לכאורה, הקביעות עתים ללמוד תורה בנסיעות ליריד, זה הרבה פחות משאתה יושב ללמוד תורה בבית. הנ"ל ענה לו, בודאי שכך. אמר לו המגיד, אם כך, יכולת להסתגר לך בחדר, ולדמיין לעצמך שביום ראשון אתה נוסע, ואחרי כך וכך שעות אתה מגיע לפונדק ושם אתה מחליף את הסוסים, ומגיע לפונדק השני, ואחר כך כמה ימים ליריד בלייפציג, ואתה קונה שם את הסחורה, אחר כך אתה נוסע לאן שאתה רוצה. וצייר לך את כל הפרטים ופרטי פרטים בכמה שעות ואין צורך לבטל על זה כמה שבועות. ובזמן שנשאר אתה יכול ללמוד תורה.

והשני עונה, רואים שאתה 'בטלן' ענקי, אני יכול לצייר זאת במחשבה אבל הסחורה לא תגיע…

אותו דבר ניתן לצייר את הענין של מסירת נפש, לימוד התורה וכל הענינים, אבל את הסחורה בפועל, מה ללכת ולקנות ולפעול שתהיה פרנסה רוחנית ועל ידי זה פרנסה גשמית, זה לא יהיה.

ולכן צריך שהענין יגיע למקבל, ושהמקבל עצמו, יפעל על עצמו לא המשלח, אלא המקבל, ואם המקבל עשה הכל ונהנה בשלימות מהענין ועד שאומר "הריני מוחל", או "כאילו התקבלתי", בזה מתבטא עיקר המשלוח מנות.

בשעה שאבל נגנבו, או נאבדו בדרך והמקבל לא עשה עם זה כלום, או שאפילו השולח מצייר לעצמו, וגם המקבל מצייר שכאילו, אז השולח לא נכנס בגדר משלח, והשני לא נכנס בגדר מקבל.

וכך בכל עניני תורה ומצוותיה, לא מספיק מה שאומרים "רחמנא ליבא בעי", שאפשר לגמרי לצאת ידי חובה ולחשוב שעל ידי הרגש שבלב שהוא יכול לעמוד, ולעבור בכל הנסיונות ולהישאר בשלימות, במילא הוא פטור מעשיה בפועל, על זה אומרים, "עשיה לעילא", ו"המעשה הוא העיקר", ועוד יותר, איך ניתן לבחון ולדעת שהוא ראוי לכך ויבצע את השליחות, אין דרך אחרת מאשר לקיים את השליחות בפועל ובמעשה, ולמטה מעשרה טפחים.

ובגלל שהנחנו זאת על הכתפים שלנו, אנו גם נותנים את הכוחות שיוכלו לקיים זאת, וכפי שרואים במוחש בשנים האחרונות, שעושים באמת ובתמים, מבצעים זאת מתוך מנוחה ושמחה או בלשון המגילה,

מתוך אורה ושמחה וששון ויקר, כפשוטם. 

לחיים!

= = = = = =

04:54:13 שיחה 11

מִן הַסְּתָם כֻּלָּם קָרְאוּ עַל הָעִנְיָן "אֲשֶׁר קָרָהוּ" בְּאָגָאדִיר. צָרִיךְ לְקַוּוֹת שֶׁיִּתְחַזְּקוּ בַּבִּטָּחוֹן שֶׁיִּמְצְאוּ כָּאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים, אֲבָל בְּכָל אֹפֶן, יֵשׁ כַּמָּה שֶׁיּוֹדְעִים עֲלֵיהֶם, הַרְבֵּה אַחֲרֵי אַפִילוּ אֵלֶּה שֶׁעֲדַיִן לֹא הָעַבְרוּ לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, ורז"ל אוֹמְרִים, וְזֶה גַּם מוּבָן מִכַּמָה מְקוֹמוֹת וּפְסַק הַמִּשְׁנָה, שֶׁנֶּפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל זֶה עוֹלָם מָלֵא,

וְלָזֶה יֵשׁ רַק עֵצָה אַחַת . . . כְּפִי שֶׁכָּתוּב בְּאִגֶּרֶת הַתְּשׁוּבָה, "הָיָה רָגִיל לִקְרוֹת פֶּרֶק אֶחָד" "יִקְרָא שְׁנֵי פְּרָקִים, לִלְמֹד דַּף אֶחָד, יִלְמַד שְׁנֵי דַּפִּים". שֶׁבִּמְקוֹם מוֹסָד אֶחָד, יָקִימוּ שְׁנַים אוֹ כַּמָּה פְּעָמִים כָּכָה, עַל דֶּרֶךְ שֶׁלּוּחוֹת שְׁנִיּוֹת נִקְרָאִים "כִּפְלִים לְתוּשִׁיָּה", זֶה לֹא רַק פַּעֲמַיִם, אֶלָּא הַרְבֵּה יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁהַמִּדְרָשׁ מְבָאֵר, שֶׁמִּקֹּדֶם הָיוּ רַק חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תּוֹרָה וְסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, וְכָעֵת יֵשׁ סִפְרָא וְסִפְרֵי וּמִשָּׁנָה וּמְכִילְתָּא וְתוֹסֶפְתָּא וּגְמָרָא, עַד "עֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר",

עַל דֶּרֶךְ זֶה גַּם תִּקּוּן הַדָּבָר בְּנוֹגֵעַ אֵלֵינוּ וְלִפְעֻלָּתֵנוּ, שֶׁבִּמְקוֹם מוֹסָד אֶחָד יָקִימוּ כַּמָּה מוֹסְדוֹת, וּבְמָקוֹם תַּלְמִיד אֶחָד, יַעֲמִידוּ כַּמָּה וְכַמָּה תַּלְמִידִים, וּבְמָקוֹם תַּלְמִידָה, כַּמָּה וְכַמָּה תַּלְמִידוֹת. וְאָז זֶה לֹא רַק עִנְיָן שֶׁבְּחֶשְׁבּוֹן, לְמַלֵּא אֶת מְקוֹם הֶחָסֵר, אֶלָּא כְּפִי שֶׁמְּבֹאָר בְּקַבָּלָה וּבַחֲסִידוּת וּמוּבָן בִּכְלָלוּת תּוֹרָתֵנוּ שֶׁכָּל הַיְּהוּדִים הֵם "קוֹמָה אַחַת שְׁלֵמָה",

וּבְשָׁעָה שֶׁ'הוֹלְכִים' אַחֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְהַנְּשָׁמָה נִצְחִית הִיא, אֶלָּא שֶׁהִיא מִתְעַלָּה לְמַעֲמָד וּמַצָּב חָדָשׁ, וְאָז, הָעִלּוּי שֶׁלָּהּ וְעָלִיתָהּ מִדַרְגָה לְדַּרְגָּה תְּלוּיָה בְּמַעֲשֵׂי הַתַּחְתּוֹנִים, וְכָךְ מוּבָן, שֶׁכְּפִי שֶׁעַל יְדֵי צְּדָקָה פּוֹעַלִים בַּנְּשָׁמָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁמַּעֲמִיד בִּמְקוֹמוֹ כַּמָּה וְכַמָּה תַּלְמִידִים חַיִים שֶׁהֵם יִלְמְדוּ בְּהַתְמָדָה וּשְׁקִידָה, אָז לֹא רַק שֶׁהִתְוַסְּפוּ בְּ"סַפְסַלָּא דְּבֵי מִדְרְשָׁא", אֶלָּא שֶׁזֶּה פּוֹעֵל עָלִיהָ מִדַרְגָה לְדַרְגָּה וּמֵחַיל אֶל חָיל גַּם בְּאוֹתָהּ נְשָׁמָה שֶׁמֵּאֵיזֶה סִבָּה שֶׁתִּהְיֶה נִקְטָף בִּדְמִי יָמָיו.

וְלָכֵן הַסֵּדֶר עַל פִּי תּוֹרָה הוּא,  שֶׁיֶּשְׁנָם שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְסֵדֶר אֶחָד, [=לְבֶכִי] וְשִׁבְעָה יָמִים לְסֵדֶר שֵׁנִי, [לְמִסְפֵּד] וְאַחַר כָּךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם, עַד י"ב חֹדֶשׁ, בְּנוֹגֵעַ אֲבָל לִפְעֹל עָלִיָה בַּנְּשָׁמָה, אֵין עַל זֶה שׁוּם הַגְבָּלוֹת, וְלָכֵן עִנְיַן יָארְצַיְט אֵין עָלָיו שׁוּם הַגְבָּלָה, וְכָתוּב עַל זֶה הַבֵּאוּר,  שֶׁהַנְּשָׁמָה עוֹלָה מִדַרְגָה לְדַרְגָּה וּמֵחַיל אֶל חָיִל, וְעַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁנַּעֲשִׂים לִזְכוּתָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁמַּעַמִידִים שָׁם מְמַלֵּא מָקוֹם, זֶה פּוֹעֵל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בְּעֵרֶךְ בְּזֶה שֶׁבְּסִבָּתוֹ וְעַל יָדוֹ נוֹסַף עוֹד תַּלְמִיד וְעוֹד תַּלְמִידָה.

וּמָה שֶׁצָּרִיךְ לְבַקֵּשׁ מהקב"ה וְנִפְעַל בְּעֵת רָצוֹן שֶׁזֶּה לֹא יִהְיֶה בְּאֹפֶן שֶׁל "אוֹדְךָ כִּי אָנַפְתָּ בִּי", אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, שֶׁמִּתּוֹךְ אוֹרָה שִׂמְחָה שָׂשׂוֹן וִיקָר,  יוֹסִיפוּ בְּמּוֹסָדוֹת, וְהָעִקָּר, יוֹסִיפוּ בְּלוֹמְדִים וְלוֹמְדוֹת, וְזֶה יִהְיֶה רִבּוּי בְּכַמּוּת וְרִבּוּי בְּאֵיכוּת, וְעַד לאֹפֶן שֶׁל "וּפָרַצְתָּ יַמָּה וְקִדְמָה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה", וְעַד "יַעֲלֶה הַפּוֹרֵץ לְפָנֵינוּ", והוי' בְּרֹאשָׁם. לַחַיִּים.

עַל דֶּרֶךְ הָאָמוּר הָיָה גַּם, שֶׁהָרַבִּי הַנָּשִׂיא הִגִּיעַ לְכָאן, לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה זֶה גַּם הָיָה אַחֲרֵי הַחֻרְבָּן הֲכִי נוֹרָא שֶׁהָיָה אָז בַּמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ נָסַע, וְאָז, מִשְּׁנַת ת"ש, וּבַשָּׁנִים אֲחָדוֹת שֶׁלְּאַחֲרֵי כֵּן, זֶה הִמְשִׁיךְ בְּאֹפֶן מַבְהִיל, בְּאֹפֶן הֵפֶךְ הַטּוֹב.

וְהַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא הִגִּיעַ לְכָאן, שֶׁהוּא נָתַן אֶת (כְּמוֹ שַׂר' זַלְמָן אוֹמֵר "הַמָּנִיפֶסְט",) שֶׁהוּא לֹא בָּא בִּגְלַל עַצְמוֹ, אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מֵאַמֶרִיקָה מְקוֹם תּוֹרָה, וְזֶה הָיָה לֹא רַק לְתּוֹעֶלֶת אַרְצוֹת הַבְּרִית, אֶלָּא שֶׁזֶּה הָיָה, (כַּך מּוּבָן מִסִּגְנוֹן וְתֹכֶן הַשִּׂיחָה), אֹפֶן הַהַצָּלָה שֶׁהָיָה אֶפְשָׁרִי אָז בְּנוֹגֵעַ לְאֵלֶּה שֶׁהָיוּ מֵעֵבֶר לַיָּם.

וְכָאָמוּר לְעֵיל, מִצַּד שֶׁיְּהוּדִים הֵם קוֹמָה שְׁלֵמָה, אָז בְּשָׁעָה שֶׁהֵם מְקַבְּלִים בְּאֵבֶר אֶחָד תּוֹסָפוֹת חַיּוּת וְאוֹר, אָז בְּמֵילָא נוֹסָף בְּכָל אֶבְרֵי-הַגּוּף, וּבִכְלָלוּת הַגּוּף. אָז בִּכְלָל, שֶׁבָּא לְכָאן וּבִפְרָט בִּימֵי הַפּוּרִים, הָרַבִּי יִסֵּד אֶת יְשִׁיבַת תּוֹמְכֵי תְּמִימִים בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, וְכַיָּדוּעַ הַסִּפּוּר בָּזֶה כְּפִי שֶׁנִּדְפַּס בְּסֵפֶר הַשִּׂיחוֹת קַיִץ הש"ת, שֶׁהָעִנְיָן מֵאָז הִמְשִׁיךְ בְּהִתְפַּשְּׁטוּת וְהִתְרַחֲבוּת אַף כִּי לְגַמְרֵי לֹא בִּמְמַדִּים כְּמוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת, אֲבָל אֵין צוֹעֲקִין עַל הֶעָבָר.

בַּהֲנֹגַע וּמִכָּאן וּלְהַבָּא, וּכְפִי שֶׁדֻּבַּר קֹדֶם, שֶׁאֵצֶל יְהוּדִים נְקֻדָּה אַחַת בַּזְּמַן יְכוֹלָה לִכְלֹל כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה זְמַנִּים, אָז שֶׁכָּל נְקֻדָּה בֶּעָתִיד בְּנוֹגֵעַ לְתוֹמְכֵי תְּמִימִים בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה בְּנוֹגֵעַ לְכָל הָעִנְיָנִים שֶׁל קְדֻשָּׁה, וּבִפְרָט עִנְיְנֵי חִנּוּךְ עַל טַהֲרַת הַקֹּדֶשׁ, שֶׁזֶּה פֵּרוֹת וּפֵרוֹת פֵּרוֹתֵיהֶן עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיֶה בְּאֹפֶן שֶׁל מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, שֶׁכָּל נְקֻדָּה תִּהְיֶה "קָהָל גָּדוֹל", וְתִשְׁלַח שְׁלּוּחִים וּפֵרוֹת בְּכָל הַסְּבִיבָה,  וְגַם בָּאֹפֶן, כַּמְּדֻבָּר קֹדֶם, שֶׁל וּפָרַצְתָּ יַמָּה מִקְדָּמָה וְצָפוֹנָה וָנֶגְּבָּה, לְחַיִּים!

הַסֵּדֶר כְּפִי שֶׁהֻנְהַג מִכַּמָּה שָׁנִים וְיוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁאַרְבָּעִים שָׁנָה זֶה הֲרֵי "נָתַן לָכֶם לֵב" לְהָבִין שֶׁבְּפוּרִים עוֹשִׂים מָה שֶׁמְּכַנִּים הַיּוֹם מַגְבִּית, וּפַעַם כִּנּוּ אֶת זֶה עַל צִדְקַת קֻפַּת רַבֵּנוּ, שֶׁאַחַר כָּךְ נוֹתְנִים מִשָּׁם לְעִנְיָנִים מְיֻחָדִים מִתּוֹךְ הַמְּיֻחָדִים.

הֱיוֹת שֶׁזֶּה עִנְיָן שֶׁנִּתְיַסֵּד ע"י רַבּוֹתֵינוּ נְשִׂיאֵינוּ, אָז לָכֵן הַסֵּדֶר שֶׁלֹּא מַכְרִיזִים עִם נְאוּמִים וְשֵׁמוֹת וְקוֹל חֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל תְּרוּעָה, אֶלָּא כָּל אֶחָד נוֹתֵן כְּפִי נִדְבַת לִבּוֹ, אֶלָּא כְּפִי שֶׁדֻּבַּר קֹדֶם, שֶׁהַלֵּב צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּאֹפֶן שֶׁל "פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי", וְעַד בְּאֹפֶן שֶׁל "תַּמָּתִי", וּמִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁאַזְכִּיר אוֹתוֹ בְּקֶשֶׁר לָזֶה עַל הַצִּיּוּן, שֶׁל הָרַבִּי, יָכוֹל לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹ וְשֵׁם אִמּוֹ עַל פִּתְקָא לְחוּד, וְאֶת הַסְּכוּם אוֹ אֶת הַהִתְחַיְּבוּת עַל פִּתְקָא נִפְרֶדֶת. וְעַל יְדֵי הַמַּתָּן בַּסֵּתֶר הַזֶּה, בְּאֹפֶן שֶׁל חֲשָׁאִי, יִהְיֶה "יִכְפֶּה אַף" עַל כָּל הָעִנְיָנִים שֶׁבְּגָלוּי וְעוֹד יוֹתֵר, עַל כָּל הָעִנְיָנִים שֶׁל "אַף" שֶׁבְּסֵתֶר, וְיִהְיֶה "אוֹרָה שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר", לֹא רַק בְּהֶעְלֵם, חֲסָדִים הַנֶּעֱלָמִים, אֶלָּא גַּם חֲסָדִים הַגְּלוּיָם וְעַד לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים בְּהַמְצָטָרֵךְ לָאָדָם וּלְבֵיתוֹ, מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר.

כַּנָּהוּג מִסְּתָמָא יָשִׁירוּ נִגּוּן שָׂמֵחַ, וְיִתְּנוּ בְּיָד רְחָבָה, והקב"ה יְקַיֵּם אֶת הַבְטָחָתוֹ "עַשֵׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר, נוֹסָף עַל כְּלָלוּת הָעִנְיָן שֶׁ"גְּדוֹלָה צְדָקָה", שֶׁעַל יְדֵי צְדָקָה נִגְאָלִים מֵהַגָּלוּת בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ עַל יְדֵי מָשִׁיחַ צָדַקְנוּ.

לַחַיִּים!

= = =

05:03:36 שיחה 12

פרשת היום לפי תקנת הרבי ללמוד חומש עם רש"י עם הפרשה, ביום ראשון עד שני, יש בה את פרשת הכיור ולפני כן, יש שם את הפרשה "כי תשא את ראש בני ישראל".

כתוב על זה במדרש, שמשה שאל את הקב"ה מה יהיה עם היהודים, והקב"ה ענה לו שעל ידי "כי תשא", הוא ירים את היהודים. כלומר, שדרך מצוות מחצית השקל, שפועל נשיאת ראש, "כי תשא", את ראש שני ישראל.

וכמבואר הענין בזה בכמה מקומות, שמחצית השקל הלכה כדי לעשות את "מאת האדנים" למשכן, אבל המצוה לדורות שנאמרה ב"כי תשא", הולכת על מחצית השקל בשביל הבאת קרבנות ציבור ועניני ציבור, וזכר לזה, נותנים לפני קריאת המגילה מחצית השקלים.

גודל הענין הוא, כפי שכתוב במדרש, שראה הקב"ה שהמן רוצה לתת עשרת אלפים ככר כסף ביהודים לאבדם, ובאו השקלים "דאקדימו לשקליו", שמחצית השקל ביטלה את גזרת המן.

בקיצור, העניו הוא, שגזרת המן היא הרי על כל היהודים כמדובר קודם, בשווה. כי הם בני אברהם יצחק ויעקב. שבמילא הם כופרים בעבודה זרה ומודים בקב"ה, במילא מודים בכל התורה כולה, שבזה נכללים כל היהודים, ולכן שעושים דבר שכל היהודים מצטרפים בשווה, שזה היה הענין של קרבנות ציבור.שלציבור היה קרבן בשביל כל העדה כולה, למקטנם ועד גדולם, כפי שמבואר שם אחר כך במקומו בארוכה ואין כאן מקום להאריך.

מיד אחרי זה אומר מיד את פרשת הכיור.שבשעה שבונים את המשכן, אז "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה". "לרחצה לאהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל הקודש".

ולכאורה לא מובן. האם יש לזה שייכות כמו שהוא אומר, בבואם אל הקודש האם לפני כן הם צריכים לרחוץ את ידיהם ואת רגליהם, אז הציווי היה צריך לבוא לפני הציווי על שאר כלי המשכן, אפילו על הקרשים, ויריעות. לכל הפחות, זה היה צריך לבוא בהמשך לכלי המשכן ובנין המשכן.

ורואים שבין לבין ישנו הפסק גדול, ורק אחרי זה מסופרת פרשת הכיור וכנו נחושת. ולמה מצרפים זאת, ומתי זה בא, מיד אחרי ענין "כי תשא את ראש בני ישראל", שזה ענין מחצית השקל שבו כל בני ישראל בשווה.

מזה מובן, שלענין הכיור יש שייכות לענין אותו רוצים לפעול עם מחצית השקל, לכן הם באים בסמיכות ציווי אחד לשני.

מה היה ענינו של הכיור? זה היה כדי שהכהן יהיה טהור שיוכל להקריב קרבן לקב"ה. או לבוא אל הקודש להשתוות לפני ה'. כי להיות בקודש סתם, אסור. זה צריך להיות לשם איזו תכלית. אז לפני "בבואם אל הקודש" או לפני הקרבת קרבן, צריכים להיות טהורים.

באיזה אופן נהיים טהורים, "ורחצו את ידיהם ואת רגליהם" מה"כיור נחושת וכנו נחושת".

ממה היה עשוי הכיור? לא מזהב, ולא מכסף, אלא מנחושת, כלומר, הפחותה שבמתכות.

מאיפה לקחו את הנחושת? מספרים חז"ל, שזה היה "במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד". הנשים, נשי בני ישראל באותו הדור, הביאו את המראות שלהן שהיו אז שעשויות מנחושת קלל והיו מסתכלות בהן במראה הפנים, ואת אותן מראה המראות הביאו למשכן  כדי להשתמש בהן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

בהמשך מסופר שמשה רבינו לא ידע אם לקבל מהן או לא, כי זה ענין שמעורר תאווה. והקב"ה ענה לו שאלו "מראות הצובאות" שהעמידו את צבאות, צבאות הוי' שיצאו ממצרים, ואחר כך נכנסו לארץ ישראל, והם "זרע ברך ה'",  שפועל את שליחות ה', בעולם הזה הגשמי והחומרי.

ההוראה מזה לכל אחד ואחד כמדובר כמה פעמים, "היד שנשתלחה במקדשך" זה היה בבית המקדש גשמי. בבית המקדש שבלבו של כל אחד ואחד מבני ישראל זה תלוי עליו בעצמו, ואם הוא רק משתדל ועושה בזה, יש לו מקדש בנוי על תילו, "ושכנתי בתוכם - בתוך כל אחד ואחד מישראל".

אבל את המקדש הזה צריך לקחת מעניני העולם, על דרך שבמשכן היה צריך להביא את הזהב וכסף ונחושת, כפי כתוב את ה-י"ג דברים או חמישה עשר דברים, לפי הגירסה השניה, כלומר, שמדברים ארציים צריך לעשות דירה לו יתברך, וכאמור לעיל בארוכה, שזו תכלית התורה, לעשות מהעולם שזה יהיה מקום קדוש, בית המקדש.

ולכאורה לא מובן, שעוסקים בעניני העולם, יכול להיות שמשהו לא יתאים לזה, וכפי שרואים בטבע בני אדם, שהמתאבק עם מנוול נדבק אליו "אבק ועפר", או לפעמים גם "בוץ", ולא שייך שה"בוץ" יכנס לבית המקדש. אפילו בהר הבית זה לא היה, כפי שהגמרא אומרת בסוף מס'ברכות.

והעצה לזה, שלפני שנכנסים לבית המקדש, צריך לרחוץ. מה צריך לרחוץ, את החלקים מהגוף שבעיקר יש להם עסק עם העולם. שמה זה, אלו ידיים ורגליים, שהרגלים מביאות את האדם בעולם שמצד עצמו היה צריך להיות בבית המקדש, ב-ד' אמות של תורה או ב-ד' אמות של תפילה, ורגליו מביאים אותו לעולם הזה הגשמי. ובפועל, הרגל, עומדת ממש על ארץ ועפר הגשמי.

ואיך הוא פועל בעולם? הממוצע בין אדם לעולם נקרא בשם "יד". הכלי הם ידיו בהם הוא לוקח דברים מהעולם, ומכניס דברים לעולם, וידוע פירוש המשנה בתחילת מס' שבת, שישנו בעל הבית בפנים, שזה הקב"ה, והעני בחוץ, שזה יהודי שצריך ללכת בשליחות בעולם הזה הגשמי שבו יש את הענינים ש"דודי שלח ידו מן החור" - "פשט בעל הבית" (ידו) מבפנים לחוץ, או "הכניס העני" מרשות הרבים, לרשות היחיד.

שאותם ענינים שבאים בקישור ומונחים בעניני העולם, זה הדבר הראשון שמביא את האדם וקושר אותו לעולם, זה נקרא בשם רגל, ועם מה שהוא לוקח דברים ארציים, או שהוא מכניס בעולם ענינים נעלים מהעולם, זה נקרא בשם ידיים. ואת זה צריך לרחוץ.

מה זה נקרא לרחוץ? בדין הנגלה, ובקיצור, שלוקחים מים ושופכים, שאז הבשר ועצמות ועור נשארים במקומם, אבל הדברים שנוספו או נדבקו אל העור בשר גידים ועצמות  של הידיים ורגליים. אז אם שופכים מספיק מים, זה מסיר את האבק, ורפש, וטיט.

על מים כותב הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות "רמז בדבר למי הדעת הטהור", מים מכונים בשם דעת טהור, ה"דע את אלוקי אביך, הדעה באלוקות, שזהו ענין תורת החסידות, ובשעה ששופכים על אותם ענינים, אותם חלקים מחיי האדם שבאים בקישור עם העולם, יש להם טבע שזה מוריד ומסלק את הנחות העולם, ומחזק את "הנפש השנית בישראל" שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש".

ואז שהידיים טהורות, והרגלים טהורות הוא יכול למלא את תפקידו בעולמו, לעשות מדברי העולם, מזהב וכסף ונחושת, לעשות מזה בית המקדש, משכן לו יתברך.

ועל זה אומרים שלא צריך דווקא כזה שאצלו שכל גדול ביותר, ושכל זך ביותר, ונעלה ביותר, וזה לא צריך להיות מזהב, ולא צריך להיות מכסף זה יכול להיות מהפחות במטלטלין. אם הוא רק נותן את הנחושת באופן שכתוב בפסוק "נדיב לבו יביאֶהָּ", שהוא נותן זאת בלב שלם, ואז אותה הבנה והשגה, בגלל שהיא באה מלב יהודי טהור, מסלקת ומנקה את האבק ורפש וטיט שהצטברו על ידיו ורגליו.

התורה מספרת לנו חידוש. שרוצים לדעת מי פעל זאת, שאף על פי לכאורה, "כל כבודה בת מלך פנימה", ומי צריך לפעול בעולם -  בעל הבית, האיש שבבית, אז "היא הנותנת", מצד שהוא נמצא כמה וכמה שעות בעולם הזה, אז קשה לו להבחין מה אצלו ענין זר, ומה אצלו ענין עצמי.

כאשר יש את "חכמת נשים בנתה ביתה", שזה "כבודה בת מלך פנימה" והיא מעמידה את הבית שיהיה על יסודי התורה והמצוה,  אז מותר שאפילו נחושת, שזה הפחות שבמטלטלין, אבל שנותנים זאת בענין של חביבות, מה מראה זאת, שזה נחושת נוצץ, שכדי לעשות מנחושת מראה, צריך לשפשף אותה עד שמתקלף שכבה, שזה מראה על חביבות הענין.

וכך פועלים שבמתכת ישתקפו פני אדם, שזה ביכולת דווקא של אלה שנמצאים בבית שלכאורה "נשים דעתן קלה", אבל מצד שהן "בנות שרה ורבקה רחל ולאה", יש בהן את הכח מצד כח האמונה שזה אצל נשים יותר מאשר אצל האנשים, איך שהן עם אמונה פשוטה מרגישות ומבחינות שאותו הדבר ששייך לעולם הזה החומרי צריך לשפשף ולנקות אותו, כי הוא שייך לאותו חלק העולם שממנו ניתן לעשות משכן ומקדש לו יתברך.

ועד שאומרים, שאפילו אותו ענין שהבעל יכול להראות שזה ענין שלעומת זה, ענין של תאוה, ומצד אמונה פשוטה הופכים זאת, שמזה יגדלו ויעמדו צבאות הוי'.

כי הרבי כותב בתניא, שהלבוש שיש לכל נפש, וחייב להיות, וכל התורה והמצוות שהוא עושה תלוים באותו לבוש שבא "מקידוש אביו ואמו בשעת".. ורואים מכאן הוכחה, שהיות שהעמידו יהודים שהיו "צבאות השם", ו"יצאו מארץ מצרים על צבאותם", זו ההוכחה שהיו הלבושים כפי שצריך להיות, והיה ה"קידוש" כפי שצריך להיות. והענין של "משדלתו בדברים", ואחר כך "מראות הצובאות", זה הכל היה ענינים בקדושה.

וזה מה שאומרים, שקודם מודיעים איך יהודים יכולים להתנהג באופן של "כי תשא את ראש בני ישראל" על ידי שיהודים מתאחדים בקרבן ציבור כולם ביחד, והולכים בלב אחד ובנפש אחת להקריב קרבן לקב"ה.

שמצד זה, מצד נקודת היהדות ומצד מסירת נפש, כמדובר קודם בגזרת המן ובגאולה מהגזרה עמדו כל היהודים בשווה, ולכן "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" וכל הדברים בשווה במחצית השקל.

אחר כך אומרים שאי אפשר ישר לבנות את המקדש מהעולם צריך קודם להכין את העולם שהוא יהיה מקדש, צריך להבחין מה לא שייך ליהודי, ומה יהודי יכול להפוך, ועל זה יש את האמונה פשוטה של נשים צדקניות שבאותו הדור, שהם נותנות אפילו את המראות כדי לבנות כלי בשביל לרחוץ את האבק ורפש וטיט של העולם, וזה מכשיר שיוכלו אחר כך בבואם אל הקודש, ולהקריב קרבן ל-ה'.

וכך כפי שהיה אצל נשים צדקניות שבאותו הדור בגאולת מצרים, שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים, כתוב במדרש שככה זה גם "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שכך יהיה גם בגאולה העתידה לבוא בעגלא דידן על ידי משיח צדקנו, שבזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו על ידי שהן העמידו ביתן על יסודי התורה המצווה, והכניסו כמה ענינים,

אבל אחר כך הבחינו בין מה שצריך לנקות ולשטוף, ומה צריך להישאר בבית ואחר כך לעשות מהבית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וזו ההכנה לבית המקדש השלישי שבנוי ועומד וירד למטה למטה מעשרה טפחים,

ואז תתחיל העבודה של "ורחצו אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם", והם יקריבו את קרבנות הציבור של מחצית השקל על ידי תשא את ראש בני ישראל, במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו.

לחיים!!

הטעויות הקריטיות בהסכם קעמפ דייויד

ב' ניסן • "צריך שהעם יכריז יחי המלך"

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...