• ב"ה ימות המשיח!
  • ט"ז סיון התשפ"ד (22.06.2024) פרשת בהעלותך

משיח עני ורוכב על החמור

החמור שחבש אברהם אבינו לעקידת יצחק הוא החמור של משה רבינו, הוא החמור שעליו רוכב המשיח 'עני וכוכב על החמור'. החמור - חומר העולם, הטבע שמסתיר על גילוי אלוקות. עבודת האדם היא לזכך את חומר העולם והגוף עד שיתהפך, ויגלה אלוקות, "יראו כל בשר כי פי ה' דיבר".
הישארו מעודכנים בסטטוסים של אתר הגאולה

 

החמור שחבש אברהם אבינו לעקידת יצחק הוא החמור שעליו הרכיב משה רבינו את אשתו ובניו שהלך ממדין למצרים לגאול את ישראל, והוא החמור שעףל המשיח עליו נאמר 'עני וכוכב על החמור'. (פרקי דרבי אליעזר, שמובא בפירוש רש'י).

מסביר הרבי שליט"א מלך המשיח: החמור מסמל את חומר העולם (הטבע וחוקי הטבע), שמצד עצמו מסתיר על גילוי אלוקות. עבודת האדם בעולם היא לזכך את חומר העולם והגוף עד שיתהפך, ויגלה אלוקות, "יראו כל בשר כי פי ה' דיבר". הבשר עצמו, לא רק "עיני בשר", יהיה אלוקות, יגלה אלוקות, ויראה אלוקות.

החמור כבהמה, מסמל גם "כלי" שלוקח את האדם למקום אליו לא יכל להגיע בלי הכלי הזה, מצד המרחק, או הגובה, וכיו"ב.

חומר העולם לפני מתן תורה במשל התורה [=תורה נקראת גם "משל הקדמוני"] זהו "החמור" של אברהם אבינו, שעליו שם אברהם רק את האש והמאכלת, ואפילו את "עצי העולה" לקח יצחק בידיו, ושניהם הלכו ליד החמור כאשר אף אחד מהם לא רוכב עליו.

הנמשל הוא שהחומר עדיין עב וגס, וכמעט אי אפשר להשתמש בו באופן של "לרכב" עליו להתקדם בעבודת ה', ואברהם משתמש בו רק כ"מכשירי מצוה", ענינים שמקרבים את המצוה לביצוע מעשי, אבל אינם מצוה בפני עצמה.

אחרי שבעה דורות של עבודת האבות, מאברהם אבינו, מגיע בדור השביעי משה רבינו. בדרכו ממדין לגאול את ישראל, הוא מרכיב את בניו ואשתו על החמור, וזה אותו חמור שאברהם ויצחק לא רכבו עליו. אבל, משה בעצמו לא רוכב על החמור.

כלומר, חומר העולם כבר יתור מזוכך, שאפשר להשתמש בו באופן יותר קרוב לגילוי אלוקות, אבל עדיין זה רק קדושה שנכנסת בעולם ולא ניכרת בגלוי לעיני בשר.

השלב השלישי הוא משיח שרוכב על החמור, שמסמל את חומר העולם בימות המשיח, שמגלה את האלוקות בבריאה, עוד יותר מאשר הנשמה.

בגמרא מוסבר שאם בני ישראל במצב של 'זכו', המשיח גואל אותנו "על ענני שמייא" - במהירות, באופן של ''אחישנה'' (את הגאולה), כפי שהקב'ה הוציא את בני ישראל ממצרים, כולם בבת אחת, לםני הזמן שנקבע מראש, ''על כנפי נשרים''.

אם בני ישראל ח'ו במצב 'לא זכו', משיח בא באיטיות, "בעיתה", (בזמן הקבוע מלמעלה לגאולה האמיתית והשלמה), כמו אחד שרוכב על חמור. (המילה 'עני' מתייחסת ל'עניו, ענוותן, כמו משה רבינו, ולא לדלות ח'ו).

ויש את האפשרות של שניהם ביחד, כמו שכתוב בנביא, ''בעיתה אחישנה".

הענין של גילוי אלוקות על ידי חומר העולם (והגוף) לכל בשר, מתחיל להתקיים בימינו, ימות המשיח בהם נמצאים כעת, בין היתר על ידי כלי מדע טכנולוגיה ורפואה שמתחדשים מיום ליום ש"כל מה שבראו הקב"ה, לא בראו אלא לכבודו",

והרבי שליט"א מלך המשיח ש"רוכב על החמור", מביא את העולם לשלימותו לפני חטא עץ הדעת, כאשר "בלע המות לנצח", (כפי שכבר היה מעין זה במתן תורה, אבל רק באופן זמני). 

= = = =

תמליל הכתוביות בסרט:

 א. מה עושה המשיח עם החמור

השאלה של 'איכה' צריכה להביא את התשובה, והתשובה צריכה לבוא עד בפועל ממש, כפתגם הבעל שם טוב: "עזוב תעזוב עמו – עם הגוף",

וככל הענינים של תורה ומצוות בגלוי בפועל זה יהיה לימות המשיח, וכפי הנוסח במוסף של יום טוב "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך", כי כל זמן שאין עדיין את "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", יש ענינים המבלבלים שלא יוכלו להגיע לשלימות של "כמצות רצונך". כי - זה לאחר החורבן.

על ידי מה יזכו שיבוא בגלוי היכולת והבפועל של 'כמצות רצונך, זה על ידי שבזמן הגלות עושים מה שביכולת האדם קודם קיום היעוד של "את רוח הטומאה יעביר מן הארץ".

ואז, מתי שהוא עושה כל מה שתלוי בו, "קוב"ה שריא באתר שלים", ואז תהיה האתערותא דלעילא והמשכת השלימות, עד גם במעשה האדם שיהיה "כמצות רצונך".

ומה היא כללות העניין, שמאותו "חמור שונאך"  מה עושה איתו משיח –  ה"עני ורוכב על החמור".

ובזה יובן גם מה שבשבת דאזלינן מיני' של פרשת וישלח, כתוב "וישלח יעקב מלאכים", שהיו צריכים להתלבש בגוף ולמסור לעשו  "ויהי לי שור וחמור".

ב. מצב העולם לא מאפשר ליעקב לתקן את חטא עץ הדעת.

 כתוב במדרש, "על החמור" - זה משיח בן דוד שנאמר "עני ורוכב על החמור".

וכפי שאדמו"ר הזקן בעל השמחה מבאר בתורה אור, שזה היה הדיבור מיעקב לעשו שמצד עניניו ועבודתו שהוא עבד עשרים שנה בבית לבן, הוא מילא את עבודתו בשלימות, והיה יכול להיות ש"ויבא יעקב שלם" ביחד עם כללות העולם, שיהיה תיקון של חטא עץ הדעת שיהיה כפי קודם החטא, ועוד בתוספות על זה.

וזה מה שהיה שהוא אמר שמצידו ישנו כבר את החמור, את ה"עני ורוכב על החמור", שכבר יש אצלו משיח.

רק מה, שאחרי זה הרבי מפרש הלאה בתורה אור, "ויבואו המלאכים" ואמרו לו, אמנם נכון שמצידו, מצד יעקב, הוא כבר פעל את כל עניניו, אבל "עשו הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" למלחמה, כלומר שבעולם עוד לא נשבר חושך העולם, וחומריות וגסות העולם, כדי שמשיח יוכל לבוא "למטה מעשרה טפחים".

לכאורה ביאור זה אינו מובן. הגמרא אומרת "כתוב אחד אומר עם עננא דבי שמייא בא בר אנשא", שמשיח יבוא עם ענני דשמיא. וכתוב אחד אומר "עני ורוכב על החמור".

הרי אלו שני הפכים, או שבאים על ידי ענן בשמים כמו שרש"י אומר "במהירות", או כמו "עני ורוכב על החמור" שזה הרי ההיפך,

- עונה הגמרא שאם זכו, אז "ארו עם ענני דבי שמיא", ואם לא זכו אז "עני ורוכב על החמור".

לכאורה, הרי כאשר אצל יעקב היתה תכלית ושלימות העבודה, שהוא היה כבר מוכן לקבל את כל הענינים כמו שהיו קודם

ג. החמור של אברהם, של משה ושל המשיח.

בפרקי דרבי אלעזר כתוב שאותו חמור של "עני ורוכב על החמור", זה אותו חמור של משה ש"וירכיבם על החמור", בשעה שהלך להוציא את היהודים ממצרים לקבל את התורה, וזה גם החמור של "ויחבוש" שכתוב אצל אברהם "ויחבוש את חמורו. "ויקם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו".

כתוב בספרים פירוש הענין, שכללות עבודת האדם היא הרי לפעול עם חומר הגוף וחומר העולם, שהתחיל עם "שני אלפים תורה", שמתחיל מאברהם ש"ויחבוש אברהם את חמורו", אחר כך היתה קבלת התורה בפועל על ידי מקבל הראשון שזה משה רבינו, ושם גם הכוונה בחמור "וירכיבם על החמור" של "עזוב תעזוב עמו", ותכלית ושלימות העבודה תהיה בימות המשיח שזה ענין של "עני ורוכב על החמור".

רואים על פי פשטות הכתובים, שיש חילוק בין שלושת האופנים איך השתמשו בחמור.  ומזה יהיה מובן גם החילוק ברמז הענינים.

באברהם כתוב "ויחבוש את חמורו" ואחרי זה כתוב "וילך", ומשמעות הכתובים, שהוא השתמש בחמור לשים עליו את עצי העולה ואת המאכלת ואת האש, ולכן בשעה שעזב את החמור ובנו הלך עמו, כתוב אז שנתן את עצי העולה ליצחק, ואת המאכלת והאש לקח בידו.

אבל להשתמש בחמור כדי להגיע על ידו למחוז חפצו, - זה אצל אברהם לא היה.

רק לסחוב את עצי העולה והמאכלת והאש.

אצל משה רבינו כבר היה "וירכיבם על החמור", כדי להוציא את היהודים ממצרים, שהתכלית בזה היא "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" - קבלת התורה,

- אבל הוא עצמו לא רכב על החמור, אלא רק "ויקח את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור".

במשיח כתוב, "עני ורוכב על החמור" הוא עצמו רוכב על החמור.

ד. בשביל מה חמור.

מה ההבדל, מבואר בחסידות, שהענין של רוכב על בהמה, על חמור או בהמה אחרת, זה בכדי שיוכל להגיע למקום שלבד הוא לא יכול להגיע כי זה רחוק מדי, או גבוה מדי, מאיזה סיבה שתהיה.

ומבלי הבט על כך שבהמה היא נחותה ממין האדם, אבל בגלל שבשורש היא "לפני מלוך מלך לבני ישראל" ולכן כפשוטו לבהמה יש יותר כח - "ורב תבואות בכח שור" מאשר יש לאדם, ואפשר בכח הבהמה בשעה שהיא מונהגת על ידי האדם, יכולים להגיע למקום שהאדם מצד עצמו אין לו הכח להגיע לשם.

בהנוגע לאדם עצמו. אדם צריך שיהיה לו כמה עוזרים ומסייעים, שבכללות זה נקרא בשם "אשתו ובניו", לגבי אשתו הגמרא אומרת "כלום חיטים מביא חיטים כוסס"?! צריך את ה"עזר כנגדו" שהיא תכין מהחיטים מאכל אדם, שזהו ענין האישה – "עזר כנגדו".

וכך גם גם "ברא כרעא דאבוה", זה החלק התחתון מן האב, זה לא עיקר האב, על דרך "ירך אביו", זה החלק התחתון שבאביו. אבל זה חלק מהאב עצמו, לא דבר שחוץ הימנו.

 ה. חומר העולם - בשעה שמזוכך, מסייע לעבודת ה'.

ועד שישנם מסייעים לאדם שהם מחוץ הימנו, שזה בכללות עניני העולם שעל ידם היהודי מקיים את רצון הקב"ה, ועל ידם הוא ממלא תפקידו "אני נבראתי לשמש את קוני".

שזה גם כללות סדר העבודה, עבודת האדם שהולכת מהקל את הכבד, ובשעה שיהודי ניגש לעניני העולם שהם הרי "גשם", או יותר נמוך - שהם חומריות, אי אפשר לדרוש ממנו מיד דילוג מן הקצה אל הקצה, שבעניני העולם הוא יהיה מזוכך בתכלית השלימות ועד שהם יהיו עוד יותר נעלים מהאדם המברר,

אבל מה שכן נדרש ממנו שהוא יתחיל לעשות מהם הכשר מצוה, כלומר לפעול בהם שלא ינגדו לעניני אלוקות, שזה עצמו - "ישב ולא עבר עבירה" נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה, ועוד יותר – שמתחילים לעשות מהם "הכשר מצוה".

ועבודה זו נדרשה עוד בזמן אברהם אבינו, קודם קבלת התורה, וכמבואר על ידי אדמו"ר הזקן שהתורה פעלה שב"גשם" יכולה להיות אלוקות באופן תמידי ובאופן גלוי,

ו. הבדל זיכוך החומריות לפני מתן תורה, ואחרי.

קודם מתן תורה, מה שיכלו לפעול עם ה"גשם" זה רק שהוא לא ינגד לאלוקות, ובדרך מעבר יוכלו דרכו לפעול את רצון הקב"ה שזו היתה עבודת האבות.

ולכן כתוב בזוהר שהמקלות של יעקב אבינו היו אותו ענין שנפעל על ידי מצות תפילין, אבל החילוק הוא, שבשעה שמניחים תפילין אחר מתן תורה התפילין נהיה  לתמיד ענין של קדושה.

המקלות של יעקב אחרי שהוא פעל בהן את עבודתו, נשארו אחרי כך חול כמקדם כי העולם עוד לא נתברר.

כלומר זה עוד לא נהיה חלק מהאדם, זה נשאר דבר נפרד, אבל זה אינו מנגד, הפוך, על ידו יכול לבוא הכשר מצוה, ענין של סיוע.

וזו היתה העבודה שהחלה מהתחלת  האבות החל מ"אחד היה אברהם", מ-"ויחבוש את חמורו", שהחומריות לא תהיה כמו שהיא "אדם עיר פרא יולד", להפריע להעלים ולהסתיר על עניני אלוקות ואפילו על ענינים רוחניים שזה היפך החומר,

ועל ידי "ויחבוש את חמורו", נהיה לכל הפחות לפי שעה, שהוא מסייע לעשות ענין של הכשר מצוה בעצי העולה, והמאכלת, והאש.

אבל, שעל-ידי החמור אברהם ויצחק  יתעלו בקדושה, זה לא יכל להיות קודם מתן תורה, לפני שהיה הענין של ביטול הגזרה שבני רומי לא ירדו לסוריה ובני סוריה לא יעלו לרומי.

ז. עבודת משה רבינו עם החמור – הכנה למתן תורה.

בשעה שהגיע מתן תורה וזה היה בהתחלת העבודה, אז ההכנה לזה היתה באופן מה שהתורה דורשת בהתחלתה, שזה "ויקח את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור",

אז אמת אמנם, שעיקר הנשמה, שזה עיקר האדם, היא עומדת הרבה מעל ה'חמור' היות שזה תחילת העבודה, אבל עושים מהחומר ענין של קדושה לתמידות, שבזה עושים את רצון הקב"ה.

שלולא זאת לא יכלה להיות ההתחלה של "לעשות לו יתברך דירה  בתחתונים", בענינים תחתונים, ולכן היה יכול להיות ה"וירכיבם" את אשתו ואת בניו לכל הפחות על החמור, - זה כבר בהתחלת העבודה.

אבל כל זמן שאין "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שאז יש בכל עניני העולם אחיזה ל"לעומת זה", אז לא יכול להיות שזה יהיה נעלה מהאדם הרוכב בגלוי, כי שם מעורב רע, ונפש האלוקית הרי היא "חלק אלוקה ממעל ממש" זה לגמרי טוב.

ח. עבודת משיח עם החמור בשעה שהכל מתוקן.

בשעה שיהיה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" על ידי ה"עני ורוכב על החמור" בימות המשיח, אז ב"גשם" לא יהיה שום רע כי יהיה "בלע המות", במילא יהיו בו שתי המעלות.

דבר ראשון המעלה שכולו טוב, ואיזה טוב זה – "לפני מלוך מלך לבני ישראל", נעלה יותר ממקור ושורש נפש האלוקית, ואז זה "ורוכב על החמור", שהחמור מעלה את היחידה שבנפש  שזה הענין של משיח, למקום שהיא מצד עצמה לא יכולה להגיע.

ואלה החילוקים מ"ויחבוש את חמורו" של אברהם, ל"וירכיבם על החמור" של משה, עד ל"רוכב על החמור" של משיח.

ט. "החמור" –ענינו תשובה, למעלה מצדיקים גמורים ש"זכו".

ובזה יובן גם מה שהגמרא אומרת שהחילוק בין "זכו" ו"לא זכו", שבימות המשיח ישנם שני הענינים שפועלים בהם.

פועלים בנפש האלוקית שאצלה יהיה ה"לאשתאבא בגופא דמלכא" בתכלית. שזה הרי הענין של "ענני  דבשמייא", ויש באותו ענין  מה ש"לא זכו", בגוף, שהוא מצד עצמו "לא זכו", שבו יש את העבודה שיהיה "ורוכב על החמור", שיתעלה עוד יותר אפילו מ"יחידה שבנפש".

וזה מה שהגמרא עונה, ששני הכתובים, הולכים על שתי העבודות שיהיו לעתיד לבוא, ושני הגילויים שיהיו, "שעתיד לאתבתא צדיקיא בתיובתא";

ישנם כאלה שמצד עבודת הצדיקים, כפי שרש"י אומר "חסיד מי יקרא מי שלא חטא מימיו", הוא לכתחילה מזוכך. אצלו יש את הענין של "ענני דשמיא קאתי" הוא עולה מעלה ומעלה, אבל זו לא תכלית העליה,

ישנו זה ש"לא זכו" מצד עצמו, וע"י עבודת התורה והמצות "במקום שבעלי תשובה עומדים" זה עוד יותר נעלה מצדיקים גמורים.

למה? – כי אצלם יש את הענין של "ורוכב על החמור".

יוד. המשיח פועל עם החמור "לאתבא צדיקיא בתיובתא"

כללות החילוק בין יעקב לעשו שיעקב היה "איש תם יושב אהלים" – צדיק מעיקרא. אצלו היתה אופן העבודה של  "ענני דבשמיא קאתי".

בשעה שהוא שלח מלאכים לעשו, היה צריך לשאול אותו איפה הוא אוחז, בעבודה מצד יצרו, שמצד עצמו זה "לא זכו", והוא אמר לו שמצד עצמו גם הוא מוכן לענין של "ורוכב על החמור", שעם ה'חמור', שה'חמור' יעלה אפילו את היחידה שבנפש, שזה עיקר העילוי של ימות המשיח, שאפילו "צדיקייא", גם יגיעו למעלה של בעלי תשובה, "לאתבא צדיקיא בתיובתא".

וזה גם בהנוגע לכל אחד ואחד בעבודתו כפי שדובר קודם שהגילוי של משיח תלוי בעבודתינו במשך ימי הגלות, ויש בעבודת האדם בעבודת הן העבודה של "זכו" שבכללות זה לימוד התורה ועבודת התפילה, שאז לא מתעסקים עם העולם.

אחר כך יש  לו את העבודה שיש לו עסק בעניני העולם שבכללות זה מעשה המצוות שהם בענינים גשמיים, ועל אחת כמה וכמה העיקר הכלל גדול בעבודה של "בכל דרכך דעהו",

שזה הרי באכילתו ובשתיתו ובכל עניניו הגשמיים, עד כל עניניו החומריים.

וכאן תובעים שאפילו בשעה שהוא אוחז בעבודת התורה והתפילה, שיהיה אצלו הרצון וכיליון על  דרך שיש ב"כן בקודש חזיתיך", כפי שהיה "בארץ ציה ועיף", כמו שהרבי אומר את הלשון בתניא שמי שנמצא בארץ ציה ועיף אצלו הצימאון הרבה יותר חזק, ותובעים אפילו מאלה שנמצאים בד' אמות של הלכה, ד' אמות של תפילה כל ימיהם, ואפילו בשעת לימוד התורה והתפילה שגם אז יעמדו בצימאון וכלות הנפש בדיוק כמו אחד שבא משביה ועומק תחת.

וזו המעלה של "תיובתא" בעבודת ה"צדיקיא" ש"זכו". ואז זוכים שעכשיו עושים בפועל את ענין ה"ורוכב על החמור", שבמהרה בימינו זה יתגלה בגלוי על ידי משיח צדקינו, שלא רק שה'חמור', הענינים החומריים  לא יבלבלו, ולא יעלימו ויסתירו,

ולא רק שהם יהיו הכשר ומסייע לחוד, אלא שהם יגלו את כל עניניהם, ועל ידם יתעלה האדם למחוז חפצו ועד שגם היחידה תתקשר עם "יחידו של עולם והיו לאחדים",

שזה יהיה במהרה בימינו כשיקויים היעוד שהשם אחד ושמו אחד.

לחיים!

 

 

אשא עיני - למלך המשיח

לתת צדקה בלילה

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...