בפרשתנו אנו קוראים על עשרת הדברות שקיבלנו מאת ה' בהר סיני. הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, ממפרשי התורה) מחלק את עשרת הדיברות לשתי סוגים וכותב: "עשרת הדברות - חמישה בכבוד הבורא, וחמישה לטובת האדם, כי "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ" (הדיברה החמישית, היא גם) כבוד הא-ל, כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה. ונשאר חמשה (דיברות) לאדם בצרכו וטובתו". ומובן מדבריו, שכיבוד אב ואם נכלל בתוך הדברים שבין אדם למקום, שלכן מקומו הוא בחמשת הדברות הראשונות שכולם עניינים שבין אדם למקום, לפי שהעיקר בזה הוא כיבוד הקדוש ברוך הוא.
בניגוד למפרשים אחרים המסבירים שעל האדם לכבד את הוריו, ומתוך כך יגיע גם לכיבוד הקדוש ברוך הוא, פוסק הרמב"ן כי כיבוד אב עצמו הוא בעיקר כבוד הבורא, "כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה", שמטעם זה מצות כיבוד אב ואם בעיקרה אינה מחמשת הדיברות לכבוד האדם, אלא מחמשת הדברות הראשונות המדברים "בכבוד הבורא" כדבריו.
ויש לומר הביאור בזה: בספר החינוך (ספר המבאר את טעמי המצוות) נאמר ש"האב והאם הם סיבת היותו (של האדם) בעולם . . גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו", גם ה'אבן עזרא' בספרו אומר ש"הבן לא יצא לעולם (כי אם) רק על יד אבותיו והם גמלוהו וטפחוהו וריבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו". אבל לעומתם, הרמב"ן מדייק ואומר שהאב נקרא רק "משתתף ביצירתו". והמקור לדבריו מופיע בדברי חז"ל: "שלשה שותפין הן באדם - הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".
ויש לומר, שזה שבמצוות 'כיבוד אב ואם' הוא עצמו "כבוד הא-ל" הוא רק מפני ש"משתתף (עם הקדוש ברוך הוא) ביצירתו". שזה שהורים עושים הכל בשביל הבן ("גמלוהו וטפחוהו . ."), זה לא נכלל בתוך גדר "שותפות" לקדוש ברוך הוא, כי למרות שהאמת היא שהוא יתברך "זן את העולם כולו", בכל זאת, מכיוון שפעולות אלו הם דברים שבטבע, שהאדם עושה (כאילו) בכח עצמו, אין זה נקרא "שותפות" עם מעשה הקדוש ברוך הוא.
שונה מכל יצירת הולד, שאין זה בכוחו של האדם לבדו להביא ילד לעולם אלא אך ורק בצירוף "שותפות" גלויה עם הקדוש ברוך הוא, שהוא נותן הולדת את הרוח והנשמה.
ולא רק הנשמה תלויה בשותפות עם הקדוש ברוך הוא, אלא אף הגוף של היחד מגיע בזכות השותפות איתו, כי הרי כח ההולדה שבנבראים אינו בהם מצד עצמם אלא הוא כח האין סוף והבלי-גבול של הבורא יתברך, כי נבראים מצד עצמם הרי הם בעלי מידה וגבול ואיך שייך שיהיה בהם מצד עצמם כח ההולדה שהוא כח בלי גבול, להוליד עד אין סוף (וגם עצם ההולדה הוא ענין של חידוש, כעין יש מאין)? אלא שזה מגיע מצד כח האין סוף של הקדוש ברוך הוא שקבע בגוף האדם בכח המפליא לעשות. ועל דרך זה הוא בפשטות בבעלי חיים.
עניין ההולדה אינו ענין טבעי לבד, אלא תלוי בהמשכת כח האין סוף להיות ההולדה, וכמו שכתוב "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א, כז), שאפילו שהם שלמים בטבע גופם והם יוכלו להוליד, בכל זאת הם צריכים ברכה שיהיו פרים ורבים, וברכה זו הוא כח האין סוף שנמשך באדם כדי שיוכל להוליד.
וכיון שכל ענין יצירת הולד לא יתכן אלא בשותפות גלויה של הקדוש ברוך הוא, לכן, כאשר מכבדים את האב מצד ענין זה שהוא "משתתף ביצירתו", הרי זה גם "כבוד הא-ל". וזוהי גם נקודת הביאור בדברי הרמב"ן אודות מצוות כיבוד אב ואם.
והעיקר שתיכף ומיד, יתגלה ש"וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה מ, ה) בגאולה האמיתית והשלימה.
(על פי שיחת שבת פרשת בראשית ה'תנש"א)
תגובות