רחל אמנו, המורשת שנתנה לנו אמא

השבת היא בתאריך י"א מרחשוון – יום השנה לפטירתה של רחל אמנו. אם צעירה, בת 36, שקיפדה את פתיל חייה באורח טראגי בעת לידת בנימין, בנה השני. 

רחל לימדה אותנו דברים רבים בחייה ואף לאחר מותה, בשורות הבאות ננסה להביא שני מסרים עיקריים שרחל העניקה לנו, כך נדע להתייחס בצורה נכונה ליום הקדוש בו אנו נמצאים.

***

כפי שמספרים חז"ל, בכוונה קבר יעקב את רחל בבית-לחם, על אם הדרך שמירושלים לבבל, כי הוא "צפה שהגלויות עתידות לעבור שם – לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". 

כך גם כתוב בספר ירמיה (לא, יד): "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים – רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם".  

רחל היא סמל של אם שנאבקת למען בניה ולא מרפה מתחנוניה לפני הקדוש-ברוך-הוא – "מאנה להינחם" – עד כי יחוס וירחם עליהם וישיבם אל המנוחה ואל הנחלה – אל הגאולה השלמה.

כך רחל התוותה לנו את הדרך כיצד לבקש את הגאולה. ערב, בוקר וצהריים אנו שבים ומתחננים להתגשמות חזון קיבוץ הגלויות – "ושא נס לקבץ גלויותינו", להתגלות המשיח – "וכסא [משיח בן] דוד עבדך מהרה בתוכה תכין", לבניין בית-המקדש – "והשב העבודה לדביר ביתך", ועוד.

איננו חוששים מלהיות טרדנים. אנחנו מחקים בכך את רחל שהראתה לנו שאסור לעצור עד למילוי הבקשה. אדרבה, כאשר אנו דבקים ולא מרפים מלהתפלל, אנו מוכיחים כי הדברים אכן נוגעים בנפשנו – ולזאת בדיוק מצפה אבינו שבשמיים. הוא רוצה לראות שבאמת איננו מסוגלים לשאת את חיי הגלות ובכל לבנו אנו רוצים כבר לצאת אל הגאולה.

***

יעקב אבינו קודם פטירתו, ביקש מיוסף להעלות אותו לארץ הקודש ולקבור אותו במערת המכפלה. בהמשך הדברים התנצל על כך שקבר את רחל בדרך. 

יעקב רמז ליוסף, שקבר שם את רחל על-פי הוראת הקב"ה הנזכרת, בכדי שתוכל לבקש רחמים על בניה כשיעברו שם בדרכם לגלות. 

יעקב ורחל מייצגים את השלמות של בעל ואישה בעם-ישראל. יעקב היה הבחיר שבאבות, ורחל הייתה אשתו העיקרית, עקרת-ביתו – עיקר ביתו. על-כן אפשר לראות בהם את הנקודות המאפיינות איש ואישה בישראל.

יעקב מבקש להעלותו לאחר מותו לארץ-ישראל ולקברו במערת המכפלה. הוא חותר לשלמות הקדושה שהוא יכול להשיג, ולכן הוא מבקש להיקבר במקום קדוש. לעומתו, רחל מסמלת מסירות-נפש - היא מוותרת על רצונה להיקבר במקום קדוש, כדי להיות לעזר לבניה. ועל כך אומר לה הקב"ה: "יש שכר לפעולתך". 

השוני הזה בין יעקב לרחל מסמל את תפקידם השונה של איש ואישה. תפקידו של גבר הוא לחתור למירב השלמות האישית. לכן חלות עליו יותר מצוות מאשר על אישה, ולכן הוא נדרש להתרכז בלימוד התורה, בעבודת התפילה, וגם בענייני העולם, כדי להגיע ל"בכל דרכיך דעהו". 

לעומתו, האשה מוסרת את שלמותה האישית למען בניה. היא פטורה ממצוות-עשה שהזמן גרמא [מצוות התלויות בזמן], משום שיש לה תפקיד גדול וחשוב יותר - לגדל ולחנך את הדור הבא. אמנם בכך היא מוותרת על מידה מסויימת של שלמות אישית, אך היא עושה זאת במסירות-נפש.

בכך באה לידי ביטוי מעלתן של הנשים: אצל גבר, מכיוון שהוא עוסק בהשגת שלמות אישית, יכול להתפתח רגש של שביעות רצון עצמית, ועד להרגשת גאווה. אולם אצל אישה, שמבטאת את מסירות-הנפש, מאירה הנשמה היהודית הפנימית בלי שום מחיצות של ישות עצמית וגאווה.

ולכן, ההשתייכות לעם-ישראל נקבעת לא על-פי האב, אלא על-פי האם. שכן המהות היהודית היא תולדה מעצם הנשמה, שהיא מאירה בגלוי דווקא אצל האישה. לכן גם מסירות-הנפש של האישה, רחל אמנו, היא שהביאה את ההבטחה: "ושבו בנים לגבולם".

בטוחים אנו שבקרוב ממש נזכה למילוי משאלתה של רחל ושל כל עם ישראל - גאולה שלימה כנבואת הרבי מלך המשיח שליט״א שהנה זה בא! 

קראו עוד על קבר רחל אמנו