המורה שלי, הרב זמרוני

אני עומד כאן היום נרגש, על הזכות הגדולה לדבר על מורי ורבי, הרב ציק זמרוני. זהו המורה היחיד שזכור לי במיוחד מתקופת לימודיי, ולמעשה, בכל מקום שבו אני מדבר ומלמד, והאמינו לי שאני מרבה לעשות זאת, הפתיחה שלי היא תמיד "הרב ציק זמרוני". ועוד מעט תבינו גם למה.

נאמר על יוסף הצדיק, שכאשר עמד בניסיון, ראה את דיוקן אביו. אני, כתלמיד, ראיתי את דיוקן הרב שלי, הרב ציק זמרוני, כפשוטו. אספר לכם כיצד הגעתי אליו. למדתי בבית ספר תיכון חילוני, "ראשונים", ואני לא בטוח אם הוא עדיין קיים. למדתי, או ליתר דיוק, הייתי רשום שם, אך הסתלקתי הרבה מבית הספר. המורים אמרו להוריי: "תשמעו, הוא לא מיועד ללמידה. קחו אותו שילמד נגרות, או כל דבר אחר. הוא פשוט לא לומד, משתעמם ומפריע לכולם." אבי, בתגובה, אמר: "אני לא מבין, בבית הוא כל הזמן בספרייה, קורא ולומד, ואתם אומרים שהוא לא יכול ללמוד?" אך המורים עמדו על דעתם.

ביאושו, אמר לי אבי: "אל תלך לבית הספר." וכך הפסקתי ללכת. יום אחד, יהודי טוב פגש את אבי ושאל: "למה הבן שלך לא הולך לבית הספר?" אבי ענה: "לא רוצים לקבל אותו באף בית ספר." אותו יהודי אמר: "יש בית ספר אחד שאני מבטיח לך שיקבלו אותו – בית ספר חב"ד בנים בבת ים. תלך לשם, יקבלו אותו."

הגעתי לשם עם ביטחון עצמי בגובה הרצפה. סילקו אותי מכל מקום, אמרו לי שאני לא מסוגל. נכנסתי לחדר, ושם היה מי שלימים יהיה מורי ורבי, הרב ציק. ראיתי עיניים חודרות, רואות ואוהבות. הוא החליף איתי כמה מילים, וראיתי שהוא קורא אותי לגמרי. ממש אמר לי מה אני אוהב ומה אני לא אוהב, מה הכיוון ומה הכישורים שלי, ואז אמר לי: "אתה תהיה תלמיד שלי."

זו הייתה ההיכרות הראשונה שלנו. הוא היה בחור צעיר באותה תקופה, ואני ילד. וכך התחלנו. הוא ישב בכיתה ולימד. מה שאני זוכר בצורה חזקה מאוד, וזה עומד לנגד עיניי עד היום, הוא הלהט שלו כשהוא לימד. כשלמד קדושה, לא הבנתי כלום, אבל אני זוכר את האצבעות שלו, איך החזיקו את הספר. כשלמד תניה, אני זוכר איך החזיק את הספר. כשאני אומר לכם איך הוא החזיק את הספר, זה מסביר לכם למה כבר עברתי ארבעה סבבים של לימוד תניה בנתניה, ואנשים כבר מחכים לסבב הבא. בבית הספר עם הרב ציג, לא הבנתי שום דבר באופן מילולי, אבל הבנתי שזה משהו שהנשמה שלי מחפשת, שהנשמה שלי רוצה אותו. וכך בעצם התחיל החיבור.

התייעצתי איתו בדברים מאוד אישיים. הוריי, המודאגים, ניגשו אליו ושאלו: "מה יהיה עם הילד שלנו?" והוא אמר: "הוא יגיע לגדולה. תשמחו עליי, הוא יגיע לגדולה. עזבו נגרות ודברים כאלה, יש לו שתי ידיים שמאליות. הוא לא יצליח בשום דבר מעשי, שילך ללמוד."

עקרונות חינוכיים מוארים

אילו חוויות אני זוכר מהדרך החינוכית? כשאני מדבר עם אנשים, אני תמיד אומר להם – יש לי סטודנטים באקדמיה וסטודנטים חב"דניקים שלומדים הוראה, ואני אומר להם שהיסודות שאני הולך להגיד לכם, הם מהרב שלי. ואני אומר בצער רב, שאני לא שמח לומר זאת, ואני מצטער אפילו לומר זאת, מתקופת בתי הספר שלי יש לי רק זיכרונות לא טובים. הזיכרון הטוב היחיד הוא הרב ציג זמרוני. כל השאר, מבחינתי, היו מורים שלא שווה לי אפילו להתאמץ יותר מדי להקשיב להם.

הוא הכניס הרבה אור לחיים שלי, הכניס הרבה חוכמה לחיים שלי, וראיתי מולי – וזה הכי חשוב – איש של אמת. מה זה אומר איש של אמת? שתלמיד, כשהיה צריך, סליחה על הביטוי, "לקרוע" אותי בביקורת, הוא היה קורע אותי ולא מרחם, משפד אותי. וכשהיה צריך לחבק ולעודד, הוא ידע לעשות את שני הדברים האלה יחד.

מתנות רוחניות ותפיסת העולם

מהם העקרונות שלמדתי ממנו? כשאני אומר "למדתי ממנו", הכוונה היא לדברים רוחניים. אנו יודעים שבדברים גשמיים, זמן הנתינה וזמן הקבלה באים כאחד – ברגע שנתתי למישהו דבר גשמי, באותו רגע הוא קיבל אותו. אך בדברים רוחניים, זמן הנתינה לחוד וזמן הקבלה לחוד. והדברים שהרב ציג אמר לי במהלך השנים, לאט לאט התחלתי לקבל אותם, להבין אותם, והתחלתי להבין את המתנות הגדולות שהוא נתן לי.

בספר במדבר אנו קוראים על מניין בני ישראל: "שאו את ראש בני ישראל... למשפחותם לבית אבותם במספר שמות". יש כאן קושיה גדולה – אם אני מתייחס לאדם כמספר, אז אני ומשה רבנו זה "עשירי למניין". אבל אם אני מסתכל על השם של האדם, אז משה רבנו זה משה רבנו, ואני יוסף הקטן. הרב ציג ידע להסתכל על כולנו – כולנו שווים בזכויות ובחובות, כולנו אותו דבר, בסך הכל מספרים. אבל יחד עם זה, לכל אחד יש את השם שלו. הוא הכיר את העולם הפנימי של כל אחד ואחד, ידע מה הסיפור המשפחתי של כל אחד. והכי חשוב – הוא תמיד ידע להגיד את המילים הנכונות והמנחמות שנותנות לך כיוון ודרך.

אני חייב לו שבזכותו הוריי הבינו שיש להם בן שיכול, שמסוגל. הקדוש ברוך הוא גלגל את העניינים כך שהרב ציק הדליק בי את החשק לארגן חוגי תורה. אגב, הוא כיוון אותי לישיבת הדרת. הגעתי לכיתה ט' ו-י', ואז ארגנתי חוגי שיעורי תורה לנוער לא דתי. התלמיד הראשון שלי היה בדרך לים עם מכנסיים קצרות ובלורית. אמרתי לו: "בחור, בוא, אני בדרך לבית כנסת, יש חוג, מחלקים גם ארטיק. בוא תיכנס." וכך התלמיד הראשון שלי היה הרב ויקטור עטיה. והיו אחר כך עוד, אבל הוא הראשון. והוא שמע ממני כל הזמן: "הרב ציק, הרב ציק, הרב ציק!" והוא עזב אותי לטובת הרב ציק, וזה בסדר גמור.

החשק הזה להיות משפיע, לא להסתפק בארבע אמות שלך, אלא להקרין החוצה, ללמד ולהעמיד תלמידים – זה בא ממנו. וכשהחלטתי ללמוד פסיכולוגיה וחינוך, אמרתי שאני הולך עם היסודות האלה שלמדתי ממנו, כי אלה יסודות שמהם ראיתי ברכה.

שלושה יסודות לחיים

אני רוצה לומר לכם שלושה יסודות, כטיפ גם לכם, וזה משהו מאוד מאוד חשוב שגם הרב ציק עשה אותו, ואני אומר שזה טיפ גם לכם לילדים הפרטיים שלכם:

1. כל ילד צריך להרגיש אהוב: לא מספיק שאנחנו אוהבים אותו, הוא צריך להרגיש אהוב. ואצל הרב ציג, תלמיד הרגיש אהוב גם בזמן תוכחה וגם בזמן חיבוק. הוא הרגיש את האהבה הגדולה הזו.
2. צריך להרגיש נחוץ: הרב ציק אמר לי: "יוסף, צריכים אותך בעולם. יש לך תפקיד בעולם, אתה לא מיותר בעולם, אין לך תחליף בעולם, ואתה תעשה את השליחות שלך בעולם." וכל אדם צריך לצאת לחיים עם הידיעה הזו – שהוא נצרך, שיש לו מיוחדות.
3. עם יכולת ומסוגלות: עוד ממש התחלתי את התיכון, וביקשו ממני באחד מבתי הכנסת להעביר שיעור קבוע בשבת. התייעצתי עם הרב ציק, אמרתי לו שאני צעיר והקהל יהיה מבוגר, והוא אמר לי: "יוסף, אתה יכול. מה זאת אומרת, מה השאלה כאן?" הוא לא גימד, הוא גידל, נתן לנו להתקדם ולפרוח.

הכרת הטוב והמשך הדרך

אני מדבר אליכם בתור תלמיד שלו. אני נרגש, כי בשבילי הוא היה הרבה, הרבה יותר ממורה. אבל תזכרו עוד דבר: עומד פה עוד תלמיד אחד שלו, אבל כמה עשרות תלמידים שהיו הולכים לאיבוד, חייבים לו את המקום שבו הם נמצאים.

ואנחנו יודעים שהתכונה הכי חשובה בחיים זו הכרת הטוב. אסור לשכוח ותמיד לזכור בזכות מי הגעת בסופו של דבר לאן שהגעת. אז אני מודה לכם על הזכות הגדולה להגיע לפה בהתרגשות רבה. המעט שסיפרתי הוא רק קצה קצהו של קרחון, אבל את רוח הדברים אני חושב שקלטתם, ואני מקווה שהרוח הזאת של הרב תמשיך לפעם פה במקום הזה ובכללות בחב"ד.

אנחנו מצפים לגאולה שלמה, ויחי אדונינו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!