• ב"ה ימות המשיח!
  • ט"ז אדר א' התשפ"ד (25.02.2024) פרשת כי תישא

טוב למות בעד עמנו, אבל טוב יותר לחיות

כשיהודי מוסר את עצמו על קידוש השם, אסור לו לחשוב שייעשה לו נס, אלא הוא צריך ללכת מתוך נכונות מלאה ליהרג. אך אם נעשה לו נס והוא ניצל בסופו של דבר - זכותו גדולה יותר
טוב למות בעד עמנו, אבל טוב יותר לחיות
כל הידיעות מאתר הגאולה אצלכם בואצאפ

ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב,לב)

בפרשת אמור מופיעה מצוות קידוש השם: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". המצווה קובעת שיהודי צריך למסור את עצמו למות (כפי ששמענו מההיסטוריה היהודית על יחידים ורבים שעשו זאת), ובלבד שלא לכפור בקדוש ברוך הוא. כאשר יהודי עושה כך - מתקדש שמו של ה' בעולם.

בקידוש השם יש שני סוגים: אחד - כאשר אדם מוסר את עצמו למות, אולם בפועל נעשה לו נס והוא ניצל. סוג שני - כשהוא נהרג בפועל על קידוש השם. השאלה היא, באיזו משתי האפשרויות קידוש השם גדול ונשגב יותר?

דבקות האדם

הרמב"ם סבור, שעיקרו של קידוש השם הוא כאשר האדם אכן נהרג בפועל על אמונתו. מצב כזה ממחיש את עוצמת האמונה של יהודי בקדוש ברוך הוא, עד שהוא נהרג בפועל למענה. יהודי זה קידש את שם ה' בעולם והמחיש לעיני כול את דבקותו בה', היקרה לו מחייו. לכן 'הרוגי מלכות' עומדים בדרגה עליונה ביותר.

לעומתו סבור המדרש, שכאשר אדם משליך את עצמו למות ומתחולל לו נס וחייו ניצלים, יש כאן קידוש השם גדול יותר. לא זו בלבד שהכול רואים את מסירות-נפשו של האדם, אלא נתגלתה כאן גם יד ה' שהצילה את היהודי הנאמן לו.

זכות מיוחדת

יתרה מזו: המדרש רואה בכך זכות מיוחדת שזכה לה אותו אדם. על כך מובאות במדרש שתי דוגמאות של קידוש השם: אחת - חנניה, מישאל ועזריה, שהסכימו להיות מושלכים לכבשן האש ובפועל נעשה להם נס והם ניצלו.

דוגמה שנייה - מריינוס הרשע, שהוציא להורג שני אחים יהודים, פפוס ולוליינוס. מריינוס אמר להם: אם אתם מעמַם של חנניה, מישאל ועזריה, יבוא אלוקיכם ויציל אתכם. ענו לו השניים: "חנניה, מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר הגון היה שייעשה נס על-ידו, אבל אתה, מלך רשע אתה, ואינך הגון שייעשה נס על-ידך". הם גם הגדירו את עצמם חייבי מיתה לשמים, שדינם למות בכל מקרה.

מכאן אפשר ללמוד, שמצב שבו הקדוש ברוך הוא עושה נס ומציל את האדם שמוסר עצמו למיתה - יש בו זכות גדולה יותר וקידוש השם נשגב יותר.

לעיני הגויים

אולם מוסכם על הכול, כאשר יהודי מוסר עצמו על קידוש השם, אסור לו לחשוב שייעשה לו נס, אלא הוא צריך ללכת מתוך נכונות מלאה ליהרג. לדעת הרמב"ם הוא צריך לחשוב כך - משום שכאמור, ההצלה פוגמת בקידוש השם. לדעת המדרש - משום ש"כל המוסר עצמו על-מנת לעשות לו נס, אין עושין לו נס"; ולכן, כשהוא חושב על הנס, הוא מונע בפועל שייווצר הנס ויתקדש שמו של הקב"ה על-ידי הנס.

ויהי רצון, שעל-ידי העיסוק בהלכות קידוש השם נזכה בקרוב ממש לביטולה של הגלות, שגורמת ל"שמי מחולל בגויים", ויהיה "וקדשתי את שמי הגדול... וידעו הגויים כי אני ה' ", (כשקידוש השם הגדול ביותר, מבהירה תורת החסידות הקבלית, היא דוקא כשחיים את היום יום ומחדירים בו מסירות נפש אמיתית ועקבית בכל שעל ושעל - ע"י מסירת הרצון - רצונה של ה'נפש הבהמית' ותאוותיה - על מזבח הרצון האמיתי והחבוי של הנפש האלוקית שבגופנו, "המצפוּן"...). בגאולה האמיתית והשלימה ע"י הרבי שליט"א מלך המשיח, בקרוב ממש.

חינוך: מה אפשר להרוויח מזה? - פרשת אמור

היכונו להנפת הכבשים! טור לפרשת השבוע

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...