הפרשה בקצרה: דיני הקרבנות, איסור אכילת דם ודיני מעילה

פרשת ויקרא היא הפרשה הפותחת את החומש השלישי בתורה. בשבוע שעבר סיימנו לקרוא את חומש שמות, בו סופר על ירידתם ויציאתם של עם ישראל ממצרים ועל בנין המשכן במדבר.

ספר ויקרא נקרא גם "תורת כהנים", כיון שהוא מכיל את כל ההלכות הנוגעות לכהנים בעת עבודתם במשכן ובמקדש.

הפרשה מתחילה במילה "ויקרא", כאשר האות א' היא אות קטנה, ומפרשים רבים מסבירים את הסיבה לכך באופנים שונים.

כמו כל פרשיות התורה, גם פרשת ויקרא מתחלקת לשבעה חלקים - שבע עליות:

העליה הראשונה מספרת על דברי ה' למשה רבינו אודות הפרטים הנוגעים להקרבת הקרבנות במשכן.

בעליה השניה התורה ממשיכה לתאר את פרטי הקרבנות, כאשר הפעם הדגש על קרבנות של עופות ("בני יונה") או לחם ("מנחה"). רש"י מציין שהמילים "אישה ריח ניחוח לה'" מכוונות על כל סוגי הקרבנות, ולא בהכרח על קרבן של בהמה, ללמדנו שאין חשיבות לגודל הקרבן אלא בעיקר לכוונתו הפנימית של האדם בהתקרבותו לה'.

בעליה השלישית התורה מפרטת סוג נוסף של קרבנות המובאים בשמן, וכן את האיסור של הקרבת קרבן חמץ ופירות על גבי המזבח, ולעומת זאת את החובה להשתמש במלח בכל קרבן שהוא. מחובה זו נגזרה ההלכה לטבול במלח את הלחם כאשר אנו בסעודה.

כך גם מצווה התורה על מצוות הקרבת קרבן התבואה החדשה לאחר חג הפסח, הנקרא "קרבן העומר".

בעליה הרביעית התורה מפרטת אלו חלקים בבהמה מוקרבים על המזבח בהקרבת עיזים, כבשים ושאר הבהמות הראויות להקרבה. העליה מסתיימת במתן "חוק" (עליו אין הסבר אותו יכול האדם להבינו בשכלו) לפיו אסור באיסור חמור לאכול חלקים מסויימים מהשומן ("חלב") או דם של בעלי חיים בכל מקום ובכל זמן.

בעליה החמישית אנו קוראים על האפשרות להקריב קרבן ככפרה על חטא שנעשה בשגגה. כמו כן ישנו קרבן מיוחד באם בית הדין ההלכתי הגבוה - ה"סנהדרין", הורה למישהו לעשות עבירה בשגגה, ולשם כך עליהם לכפר על עצמם בקרבן.

בעליה השישית אנו קוראים על קרבן מיוחד אותו מקריב קהל שלם שחטא בשגגה, וכן קרבן לאדם שיכל לתת עדות בבית הדין והוא התחמק מכך.

עוד אנו קוראים על אדם שהיה טמא, אם על ידי נגיעה בחיה לא טהורה או על ידי נגיעה במת, ולאחר מכן נכנס למשכן או אכל קרבן, עליו לכפר על עצמו בהבאת קרבן אחר. חז"ל מלמדים אותנו שההלכות האלו תקפות גם כיום, וכיון שאנו כולנו טמאים אסור עלינו להיכנס לתוך הר הבית, עד שבית המקדש יבנה במהרה וניטהר כולנו מהטומאה.

העליה השביעית דנה באדם שבשגגה גנב קרבן או חפץ אחר השייך לבית המקדש. עליו כמובן להחזיר את הגניבה, להקריב קרבן, וכן לשלם עוד חמישית מערך הגניבה.

אנו קוראים גם על קרבן שאדם מביא מספק, כיון שאינו יודע האם חטא או לא.

כמו כן אדם שגנב את חבירו בכל אופן שהוא, או גרם נזק על ידי שקר וכיוצא בזה, עליו להחזיר את הגניבה, להקריב קרבן וכן לפצות את חבירו בתשלום של חמישית מערך הגניבה.