• ב"ה ימות המשיח!
  • ט"ז כסלו התשפ"ד (29.11.2023) פרשת וישלח

בין שווין להבדלי מעמדות

יש עניינים שבהם משתווים כל ישראל, ויש מה שכל אחד נחלק מחבירו. אמנם תכלית הכוונה היא, להמשיך את עניין האחדות גם בדברים המשתנים בין אדם לאדם
בין שווין להבדלי מעמדות
עדכונים שוטפים בערוץ הגאולה בטלגרם

בענין נדבת המשכן, מצינו שבשונה ממחצית-השקל שהייתה בעלת ערך קבוע ו"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" (שמות לא, טו) הנה נדבת המשכן הייתה שונה מאדם לאדם, לא בסכום קבוע, אלא לפי ערכו ויכולתו של כל אחד ואחד.

ובלשון רש"י (שמות ל, טו) ביחס לנדבת המשכן "לא הייתה יד כולם שווה בה אלא איש איש מה שנדבו לבו" וכמסופר בתורה, שהיו כאלה "אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן" (שמות לה, כג) או זהב והיו כאלה שתרמו כסף ונחושת.

בין עשירים לעניים

אופי זה לנדבות המשכן, מעורר שאלה ותמיהה: המשכן הרי הוא ענין כללי ועיקרי ביותר אצל בני ישראל, ובפרט על פי פירוש רש"י בתחילת פרשתנו - פרשת פקודי שהמשכן הוא "עדות לישראל שוויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל". ואם כן איך ייתכן שבעניין כללי ועיקרי כזה יודגש הבדלי המעמדות בין העשירים - שנטלו חלק חשוב בנדבת המשכן, ובין העניים שלא היה ביכולתם ליטול חלק חשוב בנדבת המשכן?.

סדר זה בתרומות למשכן על ידי נדבת בני ישראל נתן גם מקום לטעות ולחשוב שיש חילוק בין בני ישראל בקשר שלהם ובשייכותם למשכן ה' (לפי דרגת נדבת לבם).

אמנם מכיוון שכל בני ישראל השתתפו בנדבת המשכן, וכל אחד ואחד כפי נדבת הלב, הרי באמת יד כולם שווה בו, וההבדל היחיד היה רק כמות הנתינה. וכפירוש רש"י במקום אחר (ויקרא א, יז) "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין את לבו לשמים". אבל מכל מקום, מכיוון שבפועל ישנם חילוקים, הרי זה מחליש את שייכותם של כל בני ישראל בשווה לעשיית המשכן.

ולא ניכר שוע בפני דל

כדי לתקן זאת, היה צורך לקיים מה שנאמר "וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל" (איוב לד, יט) - כלומר, לתת "קיום" ותוקף שבני ישראל ידעו שהכל שווים בעשיית המשכן (לבטל החלישות שנגרמה בזה כתוצאה מנדבת המשכן שבה הודגש החילוק שבין עשירים ועניים).

וזה נעשה על ידי הדגשת משה בדבריו לבני ישראל שמלאכת המשכן ניתנה ביד בצלאל ואהליאב: בצלאל ואהליאב היוו ניגוד קיצוני בנוגע לייחוסם בבני ישראל - בצלאל היה "מגדולי השבטים" וממשפחתו של משה רבינו (שהרי סבו, חור - "בנה של מרים היה") ואילו אהליאב "מן הירודין שבשבטים מבני השפחות" היה, ולמרות זאת הפסוק השווה אותם יחד למלאכת המשכן - לקיים מה שנאמר "וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל", שעל ידי זה הובהר בפני בני ישראל ה"יסוד", שבעשיית המשכן משתווים כל ישראל כולם השווה.

למעלה מחילוקים

ובפנימיות העניינים: הטעם לזה שהיו שני אופני נתינות לתרומת המשכן - התרומות ש"הושוו בהם עניים ועשירים", ונדבת המשכן ש"לא הייתה יד כולם שוה בה אלא איש איש מה שנדבו לבו" – כי זהו בהתאם לשני סוגי עבודות שבישראל:

יש עניינים שבהם משתווים כל ישראל, ויש מה שכל אחד נחלק מחבירו: במעשה המצות - הנה כל ישראל שווים שהרי "תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצות בבחינת מעשה" (תניא פ' מד), ולשם דוגמא הנה כל בני ישראל שומרים שבת ומניחים תפילין. ואילו ביחס לכוונת המצוות, כמו אהבת ה' ויראתו וכדומה, בזה הנה "כל חד וחד לפום שיעורא דיליה", כל אחד מקיים זאת בהתאם ליכולתו, "שהם לפי הדעת את ה' שבמוח ולב".

אמנם תכלית הכוונה היא, להמשיך את עניין האחדות גם ב"נדבת הלב" של בני ישראל, שיהיה נרגש, שלמרות החילוקים שישנם בזה בין אחד לחבירו, מכל מקום כולם שווים לפניו יתברך. וזה מרומז בזה שעשיית המשכן - הייתה באופן ש"לֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל", המורה על האחדות בין עם ישראל.

ותיכף ומיד מתאחדים כולם בשווה ממש בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

(על פי לקוטי שיחות חלק לא עמוד 211)

999 דרכים לייצר נורה: דבר תורה לפרשת פקודי

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...