מעורר / לא לסטות מהנקודה!

אצל חסידים הי' מקובל מימים ימימה הפתגם "שלא נסטה מהנקודה" ("מ'זאל ניט פארקריכן פון דעם נקודה"). ישנה נקודה, סביב הנקודה החסיד "קאך זיך", ונקודה זו צריכה לתפוס אצל החסיד את כל מציאותו. וכיון שעלולים לסטות בצורה רצינית מהנקודה, ועל זה היה האיחול "שלא נסטה מהנקודה".

מדוע עלולים לסטות כל כך מהנקודה שצריכים איחול שכזה? הרי ידוע המבואר בחסידות שישנה "נקודת החכמה", וישנו הענין של "אורך ורוחב" דבינה, והאורך ורוחב דבינה עלול לכסות, ולא עלול בלבד, אלא מכסה, על הנקודה, ועד כדי כך עלול האורך ורוחב דבינה לסטות, שהוא מסוגל לתת טעמים ונימוקים שהם היפך הנקודה לגמרי, כמו לטהר את השרץ בק"נ טעמים, דהיינו "טעמים" של שכל והיגיון, אלא שהם היפך הנקודה לגמרי. ועל זה היה האיחול אצל החסידים מאז ומתמיד "שלא נסטה מהנקודה". "האלטען זיך בא דער נקודה" [= להיתפס ולהחזיק בנקודה], לא לסטות. 

בעניננו. התאספנו לרגל כ"ח ניסן, אשר לדאבוננו כבר חלפו שנתיים נוספות (כ"ח ניסן תנש"א-נ"ג) בגלות. במשך הזמן הזה השתברו הרבה קולמוסים, הרבה רעיונות נאמרו, נוצרו הרבה וויכוחים, וויכוחים הגיוניים, זה אומר כה וזה אומר בכה. אין דיעותיהם שות. עכ"פ היו הרבה דיבורים סביב הענין. וכתוצאה מכל הדיבורים עלולים לאבד את הנקודה. ועל זה הוא האיחול "שלא לסטות מהנקודה", לראות מהי הנקודה בכל הענין. 

ומתאים למה שכתוב במדרש, משל למלך שהגיע לעיר עם דוכסים ושרים, וכל אחד מהעיר אמר שהוא לוקח את הדוכס או את השר, היה שם פיקח אחד אמר אנא נסיב מלכא, אני לוקח את המלך. כל הפרטים שהמדרש מונה שם (איפרכין דוכסין וכו') זה הכל ענינים נכבדים מאוד שקשורים ושייכים עם המלך, אך הם רק בגדר תוצאות של המלך. ועל דרך המשל הידוע מבן כפר שנכנס להיכל המלך, ומחמת שלא הורגל בעשירות הוא התפעל כל כך מגודל הרייכקייט והעשירות שם, שעות על גבי שעות עמד והתבונן ואל המלך עצמו – בכלל לא הגיע. חסרה אצלו הנקודה. 

אנא נסיב מלכא פירושו – הנקודה. אני לוקח את הנקודה. על זה נאמר מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו, היינו להצליח להיאחז בהנקודה, הנה זהו איחול כביר, ולכן המדרש אומר "היה שם פיקח אחד", אחד דייקא, כי להחזיק בנקודה זהו דבר מאוד קשה, שבכמות - לא רבים מצליחים בו (אם כי "פקח אחד" לא בא לשלול שזה מותר לעוד כמה...).

ובכן, אם נתבונן בשיחה של כ"ח ניסן, האותיות שהרבי אמר, ובדידי הוה עובדא, כשנכחתי בשעת אמירת השיחה, לי זה נתן זעזוע נוראי. הסתכלתי מימיני ומשמאלי מה אומרים החברים שעומדים לידי. האותיות היו אותיות מבהילים. מורא'דיקע אותיות. בכלל אצל הרבי הביטוי "אני את שלי עשיתי" זה אותיות מבהילים ביותר. מובן אמנם שבגלל שאנו מגושמים אז במשך הזמן מתקררים, אבל בשעת מעשה ששמעו את השיחה, קיבלו זעזוע עצום. "אני את שלי עשיתי".. זה אותיות מבהילים של הרבי. 

הנקודה היא איפוא, אומר הרבי – עשו כל אשר ביכולתכם להביא משיח. כל השיחה בנויה על הענין של משיח. והרבי אפילו דיבר על האופן של אורות דתוהו, אלא שהוא נתן הגבלה אחת, והיא – כלים דתיקון, אבל מדובר כאן אודות ענינים פראיים וחזקים להביא משיח, אבל בכלים דתיקון. אבל זה הרי "אורות דתוהו": עשו כל אשר ביכולתכם!...

ואחרי כ"ח ניסן היו כמה וכמה שיחות שעכשיו כשרואים את האותיות המוגהות הרי זה מבהיל על הרעיון. כל הציר סובב סביב הענין של משיח. הרבי התחיל שאין שום סיבה למה משיח לא בא וכו' ובמילא הגיעה המסקנא היתכן שעוד לא פעלו ביאת משיח, כהלשון שם בשיחת כ"ח ניסן. הכל סביב ענין משיח.

משפיעים התוועדו פעם על הענין של להחזיק בנקודה, והסבירו שזה לא רק איחול ותו לא, אלא יש כאן הוראה מעשית. על החסיד מזמן לזמן להתבונן בנקודה. עליו להתבונן מפעם לפעם בפעולות שהוא עושה האם הם מתאימות אל הנקודה. 

כאשר אנו מדברים כיום, שנתיים אחרי, על כ"ח ניסן, וריבוי האותיות שדיברו כאן, ישנו הענין שסוטים לגמרי מהנקודה. והכוונה אפילו "פארקריכן" בקדושה, לא הפירוש לסטות מהנקודה באופן של לטהר שרץ בק"נ טעמים, אלא לסטות בקדושה, פעולות נכבדות כאלה, פעולות נכבדות אחרות, וזה נדפס בשיחה זו, וזה נדפס בשיחה אחרת, ובלקוטי דיבורים יש שיחה מאוד יפה על זה, ובלקו"ש אפשר למצוא שיחה מאוד יפה בנושא ההוא, וזה מאוד "רייך" (עשיר) ומאוד טוב, אבל לא זוהי הנקודה של כ"ח ניסן! צריך להחזיק בנקודה! אם לא מחזיקים בנקודה אפשר ליאבד וליפול. יכולים לעשות דברים מאוד יפים, אבל זה היפך הנקודה לגמרי, כי כעת זה לא מה שנתבע!

וזהו אחד היסודות, שכאשר באים לדבר בכ"ח ניסן, צריך לא לשכוח זאת. 

כאן ישנו פרט חשוב ביותר שצריך לשים עליו את הלב. 

אצל חסידים "לא לסטות מהנקודה" היינו מהנקודה של הרבי. ברבי יש כמה וכמה פרטים, עשירות מבהילה, התפשטות גדולה של הרבי בהבנה והשגה, ומופתים וכו', הכל זה מאוד עשיר. חסיד מחזיק בנקודה. לא לסטות מהנקודה. 

ואחד הנקודות שידעו זה, שהרבי מרומם מהטבע ולמעלה מהעולם. וכאשר מסתכלים בספר החדש שיצא לאור, תורת מנחם ה'שי"ת, געשמאקע שיחות [= שיחות נעימות], שיחות של הדרכה איך צריך להיות יחס החסיד לרבי.

שם הרבי מסביר מהו רבי. רבי לא שוכח, רבי לא שייך לשכחה, רבי לא שייך לטבע. הרבי שם מבאר מדוע הבעש"ט נתקיים בו עפר אתה ואל עפר תשוב, כי הוא רצה לקיים את זה. מצדו היה יכול לעלות בסערה השמימה. הרבי לא שייך לטבע והוא למעלה מהטבע, ומה שרואים שהרבי מתנהג ע"פ הטבע הרי זה בגלל שכך הרבי החליט בעצמו.

כאשר מדברים אודות היסורים של הרבי וכו', מובן שאצלנו כל הענין מאוד כואב, ומאוד נוגע ביותר. אך מסופר בגמרא אודות ר' אלעזר בר' שמעון שהביא על עצמו יסורים ואשתו טיפלה בו, עד שפעם היא שמעה אותו מזמין את היסורים לבוא אליו ומסופר שם בגמ' ההמשך. מובן איפוא שאצלו היסורים הם גדר אחר לגמרי. מובן שאצל חסידים אפילו שאת היסורים הרבי לקח על עצמו, הרי לחסידים זה צריך להיות מאוד נוגע ואיכפת. אבל איך צריך להיות ההסתכלות, הרבי נשאר כבעבר, וביתר שאת ויתר עוז.

הרבי יודע מה קורה אצל חסיד. במאמר הראשון באתי לגני הרבי נותן 7 סיפורים איך הרביים קשורים לעולם, לחסידים, מכל אחד מהרביים. סיפור על בישול ליולדת מאדה"ז, סיפור על בעלי תשובה מאדמו"ר מהר"ש. במילים אחרות הכל בעולם זה הרבי. זה שיש בעלי תשובה, זה בגלל הרבי. זה שמישהו מבשל בשביל יולדת, יהודיה חולה באיזה מקום, זה לא אני שמבשל זה הרבי. הסיפור על אדמו"ר האמצעי זה על אברך שהתאונן בפניו ו"גילה" באוזניו סוד עצום שהרבי מעולם לא ידע – את חטאיו ועוונותיו. מפשיל הרבי את שרוולו ומצביע על זרועו ואומר לחסיד, זה שצפד עורי עלי זה הכל בגללך. לחסיד בכלל לא עלה בדעתו שלא רק שהרבי יודע, אלא מה שקורה אצלו, נפעל בענין זה אצל הרבי...

מה הרבי רוצה בסיפורים אלו? מאמר זה היה ה"פספורט" (תעודת זהות) של הרבי לחסידים. הרבי בעצם הציג את עצמו. הוא בעה"ב על העולם, הוא נמצא עם החסידים יחד, והוא יודע מה קורה אצל החסיד בלי שהחסיד יספר לו, והוא זה שעושה את המיליוני בעלי תשובה, והוא זה שעושה את מיליוני מקרי העזרה וסיוע לבריאות וכו', וכל השפע בעולם הכל זה בזכות הרבי שליט"א, הרבי הציג את עצמו. סיפר על כל הרביים, וזהו ה"רקורד" שלו.

הרבי בעצמו נתן תמונה מה הוא, וכשהרבי עומד בחלון ואומר 'נו', ה'נו' הזה הוא לא כמו שיש כאלה לדאבוננו (חבל שצריך להזכיר) החושבים מחשבות משוגעות אודות כל ענינים אלו, שלא צריך אפילו להזכיר אודות זה. אצלנו ברור, שהרבי לא יכול לטעות, רבי לא יכול לשכוח, הרבי לא משועבד לטבע, הרבי בעה"ב על הטבע. וכשהוא אומר 'נו' ונאנח אנחה גדולה, הוא עוזר ליהודיה באמריקה, הוא עוזר ליהודי באמריקה באנגליה ובצרפת, ונפעלים מופתים שנעשים ע"י ה'נו' וע"י האנחה. כי הרבי הוא למעלה מכל ענינים אלו, 

זוהי הנקודה שצריכה להיות אצל חסיד!

ואפילו אם בשעת מעשה מתעוררים אצל החסיד שאלות שונות וענינים שונים שצצים במוחו מצד סיבות שונות כו', צריכה להישאר הנקודה, ונקודה זו צריכה להדריך אותו. 

ואלו הם ב' הנקודות שצ"ל נר לרגלינו. נקודה אחת היא הנקודה של רבי בכלל, ושהרבי גם עתה ביתר שאת וביתר עוז, וזה הוא הרבי שלנו לאורך ימים ושנים טובות, זה צריך להיות איכפת לנו ולכאוב לנו (היסורים כו') אבל מה שאנו צריכים לחשוב, ומה שהמון-העם צריכים לחשוב, אודות האנחה והצעקות, זה לא כ"כ כמו מה שצריך להיות איכפת אלו שנמצאים בתוך הענינים כו' יותר, לנו צריך להיות איכפת יותר הנקודה השניה, שהיא הסיבה לענינים אלו, שהרבי אמר מלכתחילה שכך עתיד להיות, והסיבה היא, הרבי אמר, שזה הענין שצריך להיות עשו כל אשר ביכולתכם.