מסכת סוטה ליום כ'"ב באייר: דף ל"ז

(סוטה לז,א)

שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר (תהלים סח,כח) שם בנימין צעיר רודם [שרי יהודה רגמתם, שרי זבלון שרי נפתלי] אל תקרי 'רודם' אלא 'רד ים', והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר (שם) 'שרי יהודה רגמתם', לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה (שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו), שנאמר (דברים לג,יב) [לבנימן אמר: ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום] ובין כתפיו שכן.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא: זה אומר "אין אני יורד תחילה לים" וזה אומר "אין אני יורד תחילה לים" קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר (הושע יב,א) סבבוני בכחש אפרים (שיראו לסמוך עליו וכחשו באמונתם) ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל [ועם קדושים נאמן] ('רד עם אל' - שבטח בהקב"ה), ועליו מפרש בקבלה (תהלים סט,ב) הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש (פסוק ג) טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' [באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני] (תהלים סט,טז) אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה וגו' [ואל תאטר עלי באר פיה].

באותה שעה היה משה מאריך בתפלה; אמר לו הקב"ה: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני!?

אמר לפניו: רבונו של עולם - ומה בידי לעשות?

אמר לו (שמות יד,טו) [ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי?] דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות יד,טז) ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו' [על הים ובקעהו; ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה] - לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר [תהלים קיד,א: בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לעז] (תהלים קיד,ב) היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו - מה טעם 'היתה יהודה לקדשו' ו'ישראל ממשלותיו' (דיהודה שנתקדש למשול בהן)? משום דהים ראה וינוס [הירדן יסב לאחור] (תהלים קיד,ג).

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אי אפשר לומר לוי למטה, שכבר נאמר למעלה (משה כתב בתורה אלה יעמדו לברך וגו' 'שמעון לוי ויהודה'), ואי אפשר לומר למעלה, שכבר נאמר למטה (בספר יהושע (ח,לג), כדכתיב: 'וכל ישראל וזקניו [ושטרים ושפטיו] עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים והלוים' [נשאי ארון ברית ה' כגר כאזרח חציו אל מול הר גרזים, והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשנה] - אלמא כהנים ולוים למטה היו) הא כיצד? זקני כהונה ולויה למטה, והשאר למעלה.

רבי יאשיה אומר: כל הראוי לשרת (לשאת את הארון, דהיינו מבן שלשים ועד בן חמשים) למטה (אצל הארון), והשאר למעלה. רבי אומר: אלו ואלו (ישראל ולוים) למטה הן עומדים (כדכתיב בספר יהושע).

הפכו פניהם כלפי הר גריזים - ופתחו בברכה, כלפי הר עיבל -ופתחו בקללה.

מאי (דברים יא,כט) 'על' ([ונתתה את הברכה] 'על הר גריזים' ו'על הר עיבל' שכתב משה בתורה)?

על – בסמוך (כדמפרש ואזיל: ), כדתניא (ויקרא כד,ז) ונתת על המערכת לבונה זכה [והיתה ללחם לאזכרה אשה לה']: רבי אומר: על בסמוך (שהיה מושיב שני בזיכי לבונה בין שני הסדרים); אתה אומר על בסמוך או אינו אלא על ממש? כשהוא אומר (שמות מ,ג) [ושמת שם את ארון העדות] וסכות על הארון [את הפרכת] - הוי אומר על בסמוך (על כרחך לאו על ממש, דהאי מחיצה הואי פרוכת,ולא היה סכך).

הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה כו':

תנו רבנן: ברוך בכלל ברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט (כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ופרט: 'ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת', 'ארור אשר לא יקים' - הרי בכלל, וכל אחת ואחת בפרט ברוך וארור: 'ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה', 'ארור אשר יעשה פסל ומסכה', וכן כולן) ללמוד וללמד לשמור ולעשות (כל המצות כולן טעונות ארבעה אלה: 'ולמדתם אותם' 'ושמרתם' 'לעשותם', וכתיב 'ולמדתם אותם את בניכם וגו' - הרי כאן ארבע מצות לכל מצוה, ועל ארבעתן נמסרו ארור וברוך בכלל ופרט: ףברוך אשר ילמדו' 'ארור אשר לא ילמדו' וכן ללמד וכן לשמור וכן לעשות - בכל אחד ארבע בריתות: ברית לברוך בכלל ברית לברוך בפרט ברית לארור בכלל ברית לארור בפרט) הרי

(סוטה לז,ב)

ארבע ארבע וארבע (ארבע בריתות ללמוד וארבע ללמד) - הרי שמונה; שמונה ושמונה (הא איכא עוד שמנה: לשמור ולעשות) הרי שש עשרה;

וכן בסיני (כשנאמרו כל המצות למשה נתנו כולן בארור וברוך בכלל ופרט), וכן בערבות מואב (כשאמרה לישראל כדכתיב (דברים א) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו'), שנאמר: (דברים כח) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה וגו' (בתר קללות וברכות כתיב מלבד הברית וגו' אלמא כברית ערבות מואב בברכות וקללות כך ברית בחורב, דהר גריזים ודהר עיבל לא איצטריך לאתויי קרא, דעלה קאי ובה איירי), וכתיב (דברים כט) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' ('ושמרתם את דברי הברית הזאת' - לא גרס ליה הכא) נמצא מ"ח בריתות על כל מצוה ומצוה (לכל אחד מישראל: שש עשרה תלתא זימני מ"ח הוי).

רבי שמעון מוציא הר גריזים והר עיבל (לפי שלא אמר יהושע עליהן כל התורה אלא מצות שבפרשה) ומכניס אהל מועד שבמדבר (שלאחר שהוקם המשכן נדבר הקב"ה עם משה בישוב ולמדו כל התורה כדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א));

ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא:

רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני (בסתם נאמרה תורה בסיני ולא נתפרשה לו כגון בסיני נאמר (שמות כ) 'וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך' ולא פירש מתן דמים כיצד הקטרת אימורים והפשט ונתוח וכליל של עולה) ופרטות באהל מועד (ובספר ויקרא באהל מועד פירשה);

רבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב (מפי משה לישראל; תנא קמא סבירא ליה כרבי ישמעאל, הלכך הר סיני ואהל מועד חדא היא, ורבי שמעון ס"ל כר"ע, הלכך תרי נינהו), ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות; רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים

אמר רבי: לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום רבי שמעון אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות (לכל אחד) של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (כמנין שהיו (בסיני) [במדבר] שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו.

ה"ג בתוספתא (פ"ח ע"ש): אמר רבי: לדברי ר"ש בן יהודה אין לנו כל מצוה ומצוה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ויש בכל אחת שש מאות אלף ושלשת אלפים חמש מאות וחמשים) נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים.

מאי בינייהו (מאי מוסיף רבי ובמאי פליגי)?

אמר רב משרשיא: ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו (אם נעשה כל אחד ערב על ערבותו של חבירו או לא:

רבי שמעון בן יהודה סבר: לא נעשה כל אחד ערב על חבירו, אלא שישמרו את המצות; נמצא כל אחד ואחד ערב על מ"ח בריתות של כל אחד ואחד, אבל לא נעשה כל אחד ואחד ערב על ערבות של חבירו אלא על חובתו של חבירו; ואתא רבי למימר: לדברי ר' שמעון שבא למנות את בריתות הערבות - יש לו למנות ארבעים ושמנה בריתות של ששים ריבוא לכל אחד, ובכל אחד האלה - יש ששים ריבוא, שכולם נתערבו זה בזה על חובותם ועל ערבותם, נמצא כל אחד מקבל עליו ערבות של ששים ריבוא בשביל חובות של חבירו וכל אחד מששים ריבוא הללו קבל עליו בריתות ששים ריבוא בשביל ערבות שנתערבו אחיו על חביריהם וזה קבל עליו אף ערבות של ערבים).

דרש רבי יהודה בן נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כל הפרשה כולה (של הר גריזים) לא נאמרה אלא בנואף ונואפת: (דברים כז,טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' [תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר, וענו כל העם ואמרו אמן] – ב'ארור' סגי ליה (בתמיה: כופר בעיקר הוא וסגי ליה ב'ארור')? אלא זה הבא על הערוה (אשת איש) והוליד בן (ממזר) (ומתוך בושתו שאסור לבא בקהל ואינו מוצא אשה) והלך (הוא הולך) לבין עובדי כוכבים ועבד עבודת כוכבים ארורין אביו ואמו של זה שכך גרמו לו (שעשאוהו לעבוד פסל ומסכה;

וכן דורש את כולן, כל אחת לפי פשטה: אותו של עריות - כגון שוכב עם חותנתו ואשת אביו ואם אחותו - כולם באשת איש, ולמיקם בתרי ארורי.

'שוכב עם כל בהמה' - אשת איש, שעשתה מעשה בהמה, שמנאפת;

'מקלל אביו ואמו' - הבא על אשת איש מזלזל באביו ובאמו, שגידלו גידולין רעים בביתם;

'משגה עור' - מפתה אשת איש שהיא סומא בדבר, ואינה יודעת עונשו;

כמוהו 'משיג גבול רעהו': בא על אשתו, הרי הוא השיג גבול;

'מכה רעהו בסתר' - גורם לו בלחש סתריו שתמות בבדיקת מים המרים;

'לוקח שוחד להכות נפש': לוקח שוחד להיות עוקב אחר המנאף ולפתות לו אשת איש וגורם לו מיתה;

'מטה משפט גר יתום' - איני יודע לדורשו.)

ת"ר (דברים יא,כט) [והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה] ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה וגו' [על הר עיבל] - מה תלמוד לומר? אם ללמד שתהא ברכה על הר גריזים וקללה על הר עיבל - הרי כבר נאמר (דברים כז,יב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים [בעברכם את הירדן: שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן], וכתיב (דברים כז,יג) ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל [ראובן גד ואש, וזבולן דן ונפתלי]!? אלא להקדים ברכה לקללה; יכול יהיו כל הברכות קודמות לקללות (שיגמרו כל הברכות תחילה עד ברוך אשר יקים וגו' ואח"כ יפתחו בקללה)? תלמוד לומר 'ברכה וקללה' - ברכה אחת קודמת לקללה ואין כל הברכות קודמות לקללות, ולהקיש ברכה לקללה, לומר לך: מה קללה בלוים - אף ברכה בלוים, ומה קללה בקול רם - אף ברכה בקול רם, ומה קללה בלשון הקודש (כדילפינן קול קול ממשה) - אף ברכה בלה"ק, ומה קללה בכלל ופרט - אף ברכה בכלל ופרט, ומה קללה אלו ואלו עונין ואומרים - אמן אף ברכה אלו ואלו עונין ואומרים אמן.

משנה:

ברכת כהנים - כיצד?

במדינה אומר אותה שלש ברכות (שמפסיקין הכהנים בין פסוק לפסוק ועונין הציבור אמן), ובמקדש ברכה אחת (לפי שאין עונין אמן במקדש ואין צריך כאן שום הפסק והכי מפרש בגמרא);

במקדש אומר את השם