מסכת סוטה ליום כ' באייר: דף ל"ה

(סוטה לה,א)

(במדבר יג,כו) וילכו ויבאו* [אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה; וישיבו אתם דבר, ואת כל העדה, ויראום את פרי הארץ] - א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מקיש הליכה (שהלכו לתור) לביאה: מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה (שמתחילה להוציא דבה נתכוונו).

*(וילכו ויבאו. לא גרסינן 'וכתיב', [אלא] וילכו יתירא הוא, כיון דכתיב [לעיל] 'וישובו' - לא הוה ליה למימר אלא ויבאו אל משה וגו'.)

(במדבר יג,כז) ויספרו לו ויאמרו באנו וגו' [אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה], וכתיב (במדבר יג,כח) אפס כי עז העם [הישב בארץ, והערים בצרות גדלת מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם]; אמר רבי יוחנן <סימן אמ"ת לבד"ו לוי"ה> משום רבי מאיר: כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו - אין מתקיים בסופו (שמחזיקין אותן השומעין כבדאין, לפיכך אומר דבר אמת תחילה, כדי שיאמינו; ואף מרגלים לכך פתחו בשבח הארץ תחילה).

(במדבר יג,ל) ויהס כלב את העם (שיתקן בדברים) אל משה (שהתחיל לדבר במשה והיו סבורים שבגנותו רוצה לספר) [ויאמר: עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה][1]; אמר רבה: שהסיתן בדברים (כדמפרש ואזיל): פתח יהושע; דקא משתעי [כאשר החל לדבר], אמרי ליה 'דין ראש קטיעה ימלל (ושיתקוהו בנזיפה ואמרו לו 'ראש הקטוע ידבר': מי שראשו קטוע: שאין לו בנים ליטול חלק בארץ - הוא ידבר בפנינו)?!' (דחזייה כלב ליהושע) אמר: אי משתעינא אמרי בי מילתא וחסמין לי (משתקין אותי)! אמר להן: "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם!?" סברי בגנותיה קא משתעי, אישתיקו; אמר להו "הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן! אם יאמר 'עשו סולמות ועלו לרקיע' - לא נשמע לו? (שם) עלה נעלה (אף לשמים אם יצוה עלינו) וירשנו אותה וגו' [כי יכול נוכל לה].

(במדבר יג,לא) והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל וגו' [לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו]; אמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה: 'כי חזק הוא ממנו' אל תקרי* ממנו [מאתנו] אלא ממנו (מן הקב"ה): כביכול אפילו בעל הבית (אדון העולם) אינו יכול להוציא כליו משם (אם הפקידם שם).

*('אל תקרי' לא גרס, שאין הפרש קרייה בין 'ממנו' הנאמר על יחיד שנדברים עליו – ל'ממנו' של רבים שאומרים על עצמן.)

(במדבר יג,לב) [ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר: הארץ אשר עברנו בה לתור אתה] ארץ אוכלת יושביה היא [וכל העם אשר ראינו בתוכה, אנשי מדות]; דרש רבא: אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה (שהראיתיה להם כאוכלת יושביה שמתים בה תדיר): אני חשבתיה לטובה: דכל היכא דמטו מת חשיבא דידהו כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו.

ואיכא דאמרי: איוב נח נפשיה (שלא תגין זכותו עליהם והיינו דקאמר כלב 'סר צלם מעליהם') ואטרידו כולי עלמא בהספידא; הם חשבו לרעה: ארץ אוכלת יושביה היא.

(במדבר יג,לג) [ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים] ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו וגו' [בעיניהם]; אמר רב משרשיא: מרגלים - שקרי הוו: בשלמא 'ונהי בעינינו כחגבים' – לחיי, אלא 'וכן היינו בעיניהם' - מנא הוו ידעי?

ולא היא (ולא היו שקרנים בזאת (ולא היו נראים בהן שקרנים) דאינהו שמעינהו לאמוריים שקורין אותן 'חגבים'): כי הוו (אמוריים) מברי אבילי (מברין את אביליהם כשחוזרין מן הקבר כדאמר לעיל דכל היכא דמטו שכיב חשיבא מנייהו ומברין לאבל סעודה לנחמו) תותי ארזי הוו מברי (תותי ארזי הוו מברי להו), וכי חזינהו [המרגלים את האמוריים] (והם יראים לעמוד לפניהם) - סלקו [עלו המרגלים] יתבי באילני, שמעי דקאמרי: "קחזינן אינשי דדמו לקמצי [חגבים] באילני".

(במדבר יד,א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו [העם בלילה ההוא] אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום [ערב] תשעה באב היה אמר הקב"ה הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות.

(במדבר יד,י) ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכתיב (בהמשך הפסוק) וכבוד ה' נראה באהל מועד [אל כל בני, ישראל]; אמר רבי חייא בר אבא: מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה ((שדי) 'לרגום אותם', [וקאי] נמי אכבוד ה')

(במדבר יד,לז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה ב??מגפה [לפני ה'] (מדלא קרינן 'ב??מגפה' משמע במיוחדת וראויה להם, במדה כנגד מדה); אמר רבי שמעון בן לקיש שמתו מיתה משונה;

אמר רבי חנינא בר פפא דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם ונפל על טיבורם והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם ומטיבורם ונכנסות בלשונם;

ורב נחמן בר יצחק אמר באסכרה מתו (שהיא באה על לשון הרע כדאמרינן בבמה מדליקין (שבת לג,ב)).

וכיון שעלה (סיפא דברייתא דלעיל היא, אלא איידי דתנא בה 'ומכאן אתה מחשב לאשכול' - נקט לה לפרשת מרגלים הכא) האחרון שבישראל מן הירדן - חזרו מים למקומן שנאמר (יהושע ד,יח) 'ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו' (שבו המים למקומם - שהכהנים עמדו במקומם עד שעברו כל העם, וכשעברו – 'נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה', ונמשכו לאחוריהם פסיעה אחת נמצאו כהנים מצד זה כו' ואע"ג דההוא קרא ד'ויהי כאשר תם כל העם לעבור' (פסוק יא) קדים, דמשמע דהאי 'נתקו' [כפות] רגלי הכהנים - בעבר השני כתיב - לא הוי הכי, אלא אין מוקדם ומאוחר, דאי כסדרן כתיב - הא נפקי להו מן הירדן, דכתיב (באותו פסוק יא)'ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם והעם עלו', וכיון דארון והכהנים עלו ועברו אחריהם עד שבאו לפניהם - הרי יצאו מן הירדן, ומאי תו דקאמר 'ויצו יהושע את הכהנים לאמר: עלו מן הירדן'? אלא אין מוקדם ומאוחר, והאי 'עלו מן הירדן' דקאמר להו - הכי קאמר להו: 'סלקו רגליכם לאחוריכם' ועודם בעבר המזרחית, וכתיב בתריה 'נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן אל מקומם') - נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד, וישראל מצד אחד;

נשא ארון את נושאיו ועבר (והיינו קרא קמא) שנאמר (יהושע ד,יא) 'ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם'

ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר (דברי הימים א יג,ט) ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון [כי שמטו הבקר]; אמר לו הקב"ה: עוזא! נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן!

(שמואל ב ו,ז) ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם על השל וגו' [וימת שם עם ארון האלקים]; רבי יוחנן ורבי אלעזר: חד אמר: על עסקי שלו (שגגה ששגג לאחוז בו), וחד אמר: שעשה צרכיו בפניו (ושל לשון 'כי ישל זיתך' (דברים כח) 'ובשלייתה' (שם) - דבר המוטל מלמעלה למטה).

(שם)'וימת שם עם ארון האלהים' - א"ר יוחנן: עוזא בא לעוה"ב, שנאמר 'עם ארון האלהים' מה ארון לעולם קיים (שהרי נגנז כדאמר ביומא (דף נב) שגנזו יאשיהו) - אף עוזא בא לעוה"ב.

(שמואל ב ו,ח) ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא [ויקרא למקום ההוא 'פרץ עזה' עד היום הזה]; א"ר אלעזר: שנשתנו פניו כחררה (עוגה שאופין על פני הגחלים).

אלא מעתה כל היכא דכתיב 'ויחר' הכי נמי [כגון ויחר אף ה']?

התם כתיב 'אף', הכא לא כתיב 'אף'.

דרש רבא: מפני מה נענש דוד (שמת עוזא על ידו)? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קיט,נד) 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי' (כשהייתי בורח מפני אויבי, ואגור מפניהם - הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני) אמר לו הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן (משלי כג,ה) התעיף עיניך בו ואיננו [כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועיף השמים] (התעיף' לשון [כפול] וכפלת מתרגמינן ותיעוף (שמות כז): שאם תכפיל עיניך לסתום עין בהסח הדעת מהסתכל בהן מיד ואיננו) - אתה קורא אותן 'זמירות'?! הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב (במדבר ז,ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו' [עלהם בכתף ישאו] (לא נתן עגלות משה לבני קהת לפי שיש עליהם לשאת בכתף, כי לא היו ממונים אלא על דבר קדושת הארון והשולחן [והמנורה ומזבח הזהב]) - ואיהו אתייה בעגלתא!

(שמואל א ו,יט) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון [ה' ויך בעם שבעים איש, חמשים אלף איש; ויתאבלו העם כי הכה ה' בעם מכה גדולה] (לא בהך הכאה דדוד כתיב אלא כשהביאוהו הפרות מפלשתים ואיידי דאיירי בארון נקט לה.); - משום דראו (ונסתכלו בו) – ויך (בתמיה)!?

רבי אבהו ורבי אלעזר: חד אמר קוצרין ומשתחוים היו (לא בטלו ממלאכתן לכבדו, והאי 'ראו' - לשון בזיון, כמו 'אל תראוני שאני שחרחורת' (שיר א)), וחד אמר: מילי נמי אמור:

(סוטה לה,ב)

"מאן אמריך דאימריית (מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמך מן השבייה), ומאן אתא עלך דאיפייסת (ועתה מי מפייסך כשנתפייסת לבא מאליך)"?

(שמואל א ו,יט) [ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'] ויך בעם שבעים איש וחמשים אלף איש [ויתאבלו העם כי הכה ה'בעם מכה גדולה]; רבי אבהו ורבי אלעזר: חד אמר שבעים איש היו, וכל אחד ואחד שקול כחמשים אלף, וחד אמר חמשים אלף היו, וכל אחד ואחד שקול כשבעים סנהדרין.

(שמואל ב ו,יג) ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא וכתיב (דברי הימים א טו,כו) [ויהי בעזר האלקים את הלוים נשאי ארון ברית ה' ויזבחו] שבעה פרים ושבעה אילים (בדברי הימים; והכי רישיה דקרא 'ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים); אמר רב פפא בר שמואל: על כל פסיעה ופסיעה שור ומריא על כל שש ושש פסיעות שבעה פרים ושבעה אילים

אמר ליה רב חסדא: אם כן מילאת את כל ארץ ישראל במות (מזבחות; דעל כל פסיעה מזבח)! אלא אמר רב חסדא: על כל שש ושש פסיעות שור ומריא על כל ששה סדרים של שש פסיעות - שבעה פרים ושבעה אילים.

כתיב 'כידון' [(דברי הימים א יג,ט) ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון כי שמטו הבקר] (בדברי הימים כתיב ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא וגו') וכתיב (ובשמואל) 'נכון' [שמואל ב ו,ו: ויבאו עד גרן נכון, וישלח עזה אל ארון האלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר]; אמר רבי יוחנן: בתחלה (כשבא הארון שם נעשה להם ככידון ההורג שהרג עוזא) 'כידון', ולבסוף (לאחר שנשתהה שם ששה חדשים בבית עובד אדום) 'נכון' (נעשה נכון: שהכין את ביתו, דכתיב (שמואל ב ו,יא) ויברך ה' את עובד אדום (אשתו ושמנה כלותיה): אשתו של עובד אדום ושמנה כלותיה ילדו ששה ששה בכרס אחד, והיינו דכתיב 'פעלתי השמיני כי ברכו אלהי' (דה"א כו,ה) וכתיב אח"כ (פסוק ח) ששים ושנים לעובד אדום;

ושמעתי בשם ר' מנחם בר' חלבו: גורן נכון הוא גורן ארונה היבוסי, ואם כן הוא - ה"ג: בתחילה נכון ולבסוף כידון על שם המזבח שתחילתו בנוי וסופו חרב, ו'כידון' - לשון שבר וחורבן הוא, כמו 'יראו עיניו כידו' (איוב כא,ב)).

נמצאת (סיפא דברייתא דלעיל הוא, אלא משום דתנא בה 'ועל דבר זה נענש עוזא' - אפסקיה בכל הני) אתה אומר: שלשה מיני אבנים היו:

אחד שהקים משה בארץ מואב (שהעמיד משה בעבר הירדן בערבות מואב; ותנא דברייתא - כי קאי בארץ כנען - קרי 'עבר המזרח' – 'עבר הירדן' וכי קאי בערבות מואב או בשאר המסעות - קרי ארץ כנען 'עבר הירדן', והוא עבר המערבי), שנאמר (דברים א,ה) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר וגו' [את התורה הזאת לאמר], ולהלן הוא אומר (דברים כז,ג) וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת וגו' [בעברך, למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך, ארץ זבת חלב ודבש, כאשר דבר ה' אלקי אבתיך לך; ובהמשך: דברים כז,ח: וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב], ואתיא 'באר' 'באר'

ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן שנאמר (יהושע ד,ט) ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן [תחת מצב רגלי הכהנים נשאי ארון הברית ויהיו שם עד היום הזה].

ואחד שהקים בגלגל (לאחר שבנו מהן המזבח בהר עיבל - קיפלום והביאום לגלגל וקבעום שם) שנאמר (יהושע ד,כ) ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו וגו' [מן הירדן הקים יהושע בגלגל].

ת"ר: כיצד כתבו ישראל את התורה (על המזבח בהר עיבל)?

רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר (דברים כז,ח) וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו' [באר היטב], ואחר כך סדו אותן בסיד.

אמר לו רבי שמעון: לדבריך היאך למדו אומות <של אותו הזמן> (העתיקות) תורה (הלא לא נצטוו לכותבה בשבעים לשון אלא לבא וללמדה כל הרוצה, שלא יהא פתחון פה לאותם האומות לומר 'לא היה לנו מהיכן ללומדה')?

אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין (סופרים שלהם והם קורין אותן נוטירין) שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה (והעתיקוה כלומר נטלוה משם ע"י העתקה), ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו.

רבי שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה; וכתבו להן למטה (בסוף הדף): (דברים כ,יח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו' [תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה' אלקיכם] - הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן (לעיל מיניה (פסוק יז) כתיב 'כי החרם תחרימם', ודבר זה כתבו למטה, להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים, כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים; אבל אתם היושבים חוצה לה - אם אתם חוזרין בתשובה - נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלין, שמחמת יראה עושין; וה"ג לה בהדיא בתוספתא (פ"ח): 'אם אתם חוזרין בכם אנו מקבלים אתכם').

אמר רבא בר שילא: מאי טעמא דרבי שמעון (דאמר על גבי סיד כתבוה)? דכתיב (ישעיהו לג,יב) והיו עמים משרפות סיד [קוצים כסוחים באש יצתו] - על עסקי סיד (שהתורה נכתבה עליו, והיתה מגולה לפניהם ולא למדוה);

ורבי יהודה?

כי סיד: מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה - אף <אותם הכותים> {אומות העולם} אין להם תקנה אלא שריפה (גיהנם; שכל זמן שאין מתגיירין והם קרויין 'עמים' - אין חלקם אלא משרפות הסיד).

כמאן אזלא הא דתניא (דברים כא,י) [כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך] ושבית שביו - לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן (דקרא בחו"ל כתיב: 'כי תצא למלחמה' - מארץ לחוצה לארץ, והכי תניא בספרי: 'כי תצא למלחמה' - במלחמת הרשות הכתוב מדבר, ד'כי תצא' משמע: כשתעלה על דעתך לצאת, 'ושבית שביו' - לרבות כנענים שבתוכה; בא הכתוב להתיר כנענים שבחוצה לארץ ולקיים מהם יפת תואר, שלא יהיו בכלל 'לא תחיה כל נשמה', דהאי 'ושבית' קרא יתירא הוא)?