בלאגן באיראן

על מה הן מחרפות את נפשן?

משהו קורה באיראן. בתחילה חשבנו שזרוע הברזל של משמרות המהפכה תשתלח בתגובה מהירה וברוטאלית כבכל המחאות מאז עליית האייתוללות לשלטון. אבל זה לא קרה.

ולא שהם אינם עובדים, להיפך. ירי חי, מאות הרוגים, מעצרים המוניים, עינויים ורצח. אבל הפעם, כל הרוגה צעירה נוספת מבעירה עוד יותר את הרשת ואת הרחוב.

להבדיל מהמחאות הקודמות שהתריעו על יוקר המחיה ותנאים סוציאליים ירודים, להפגנות הנוכחיות יש מסר אחר. כבר לא נגד התנהלות זו או אחרת שהרפובליקה צריכה לתקן. הפעם משטר האייתוללות עצמו נמצא על הכוונת. המסר חד-משמעי ומופנה נגד עצם קיומה של "הרפובליקה-האסלאמית".

מה שהחל במחאת נשים על רצח צעירה שמייצגת היטב את מצבן האומלל של נשים במדינות האסלאם, המשיך בהצטרפות תלמידות תיכון וסטודנטים, מתרחב לשביתות מסחר ופועלים, והגיע עד לתעשיית הנפט. תמונות של מפגינות נורות ומוכות למוות או דולקות בעקבות אנשי כוחות הביטחון הפכו לשגרה מצמררת, כמו גם שתי הסיסמאות של המהפכה הזאת: "אשה חיים חופש" (כי במדינות ערב הצירוף הזה איננו ברור מאליו), ו"מוות לדיקטטור" שאיננו רק המהיג העליון אלא הסמכות הדתית האסלאמית השיעית העליונה.

זה לא החיג'אב.

המטפחת השחורה היא רק סמל למרד נגד סדר עולמי כפייתי ואכזר.

רק מה, "הקליפה (עולם הטומאה) מתדמה בפני הקדושה - כקוף בפני האדם". בהפוכה, כמו תמונת מראה, כך מהתשקיף השקרי ההפוך ניתן להבין משהו על משמעותו האמיתית של הדבר.

ויש לה חושים מחודדים. היא מריחה משהו ונובחת חזק, כאשר נציגי הקדושה עדיין מנומנמים ולא שמים לב. בצד האחר של המציאות רואים כוכב חדש מתקרב לעולם, אבל מפרשים אותו בהפוכה. ואז שורפים. חיג'אבים/דגלים/תמונות/בובות/ספרים/בתי-סוהר שהפכו לסמל הדיכוי. רק מה, כמו המהפכה-הצרפתית, כך גם כאן.

הרבי שליט"א מלך המשיח אומר שהמהפכה הצרפתית כשלעצמה היתה מוצדקת. המלך היה מושחת, והעם - עשוק ומורעב - פרק מעליו עול-מלכות רקובה. אבל היות והמהפכה לא הייתה מבוססת מלכתחילה על יראת שמיים, היא הפכה מהרה לפריקת עול-מלכות שמיים. אנרכיה ושחיתות מוסרית קשה שפירותיה הבאושים מרעילים את העולם עד היום.

כלומר - שם, במחוזות שאינם מחוזות הקדושה, מרגישים שמשהו עומד לרדת לעולם. שמשהו עומד לקרות כאן. אבל לא ממש יודעים מהו באמת, ו/או מה צריך לעשות איתו.

ואז - מתהפכים ומשתוללים לכל הכיוונים.

כאן אנחנו נכנסים לתמונה. תפקידו של עם ישראל הוא לפקוח לעולם את העיניים.

ועל מה אנחנו מדברים? על האסלאם. שמתחיל להיגמר.

מה גורם לזה? אז ככה: כאשר עם ישראל קיבל את האמת המוחלטת (התורה) ישירות מאת השם לפני 3335 שנה, שאר בני-האדם עדיין לא היו מוכנים לכך. אלף ושלוש מאות שנה של עבודות-תשתית להכנת השטח נדרשו מאיתנו, על מנת שמשהו מהאמת יחלחל בהדרגה אל תודעתו הכאוטית של העולם האלילי דאז. לפני אלפיים שנה בערך הם התחילו לזוז, אבל עדיין לא היו מוכנים להיפרד מהפוליתאיזם האלילי לגמרי, ולכן הנצרות שהופיעה אז אכן הודתה בקיום האלוקים, אבל לא הצליחה להתאפק ו- הדביקה לו עוד שני שותפים. וממילא הם עדיין משתחווים לפסלים/פסולת. אז פיזר הקב"ה את עם ישראל בכל מקום כך שיוכל להמשיך בשליחותו הגלובלית, והעולם המשיך להתקדם לאיטו לקראת השלב הבא. זה לקח להם עוד איזה שבע מאות שנה, וההכרה באלוקים אחד ויחיד החלה דוחקת את רגלי השיתוף. בעקבות ג'יהאד זה או אחר "שוכנעו" מיליונים שאין אלוקים מבלעדי אללה. זה כמובן נכון, אבל ה"נביא" היה עדיין נביא-שקר.

בקצב של התחתונים הזמן עובר לאט, והיהודים המשיכו בפרוייקט תיקון העולם. עוד אלף ושלוש מאות שנים נוספות של עבודת נמלים חובקת עולם, והאביב הערבי הגיע גם אל נשות מצרים, ירדן ועכשיו גם איראן. למול רוע טהור וחמוש, הן יוצאות אל הרחובות בזעקות שבר.

שורפות את מה שהפך לסמל הדיכוי. על פניו - כי נמאס להן להירצח, להימכר, להינטש ולשמש קורבן לגיטימי לאלימות ויצרים אפלים.

אבל מה שהן מפגינות שם באמת הוא מרד בנביא-השקר. מפילות את המשוכה האחרונה בדרכה של האנושות אל האמת.

מלב ליבו של הפונדמנטליזם האסלאמי, קורסת "דת מוחמד בסיף". מתפוגג החסד דלעומת זה שנגמר תמיד במרחץ דמים. וסוף סוף זורחת ההכרה "כי שקר הנחילום אבותיהם וכי אבותיהם ונביאיהם הטעום". ומה עכשיו? "ומיד" - ממשיך הרמב"ם ופוסק "ומיד הם חוזרים כולם אל דת האמת".

אכן הגיע זמנה של האנושות לצעוד את הצעד האחרון בתהליך שהחל לפני 3335 שנים. להיפטר מהמשוכה האחרונה בדרכה אל דת האמת: מנביא השקר.

כי האלילות הפכה למיתולוגיה כבר מזמן ואיננה משמעותית עוד לאיש. הקומוניזם הכחיד את שרידיה עד למחוזות הנידחים ביותר בסין. גם האפיפיור יודע שלאלוקים אין שותפים, וחוץ ממי שממלא בעזרתם את חשבונות הבנק החסויים שלו בשווייץ - לכולם כבר נמאס גם מנביאי השקר.

עם פינוי השטח מאמונות הבל ואיזמים למיניהם, והופעתה המפתיעה של הגלובליזציה המסחרית, מסתמנת זריחתה של דרישה הגיונית לגלובליזציה שלטונית. לא עוד דיקטטור מגלומן, אלא נביא אמת חי. אדם שימלוך על האנושות כולה ושלטונו יבטא את מלכות-השם עלי אדמות.

לא עוד בכוח הזרוע. לא באינקוויזיציה. לא בסיף. רק ברצון טוב, כנאמר: "ומלכותו - ברצון קיבלו עליהם". כולל כיסוי ראש, כולל הכל.

ומי שלא? ישמוט במו ידיו את הקרקע מתחת לעצם קיומו, ורוח הרשעה כעשן תכלה.

ולעניינינו. אם כבר מלחמת חורמה בלב ליבו של מעוז האיסלאם השיעי -

למה - דווקא - נשים?!  "אישה, חיים, חירות". סיסמת המחאה מייצגת יותר מכל דבר אחר את עניינה העוד יותר פנימי של המחאה הזאת. ושוב צריך להפוך את התמונה משם - ולהביט בתורה שלנו. ואז, הפלא ופלא, זה מה שרואים:

במהלך קיום מצוות הנישואים מתקיים טקס מוזר שלא רבים עומדים על משמעותו. הכלה סובבת את החתן שבע פעמים ללא אומר.

רק לאחר שהיא משלימה את שבע ההקפות, אזי הוא מקדש אותה.

מדוע? מה בעצם היא עושה? בתורת הקבלה והחסידות מוסבר שהעולם איננו מסוגל לחוש בעוצמה האלוקית כפי שהיא באמת, אינסופית. תודעת הנבראים היא מוגבלת, ומסוגלת לקלוט רק מעט מזער אור/ גילוי אלוקי, וגם זה רק לאחר שעבר תהליכי צמצום והעלם עצומים לאין שיעור. אור-אין-סוף נקרא גם "סובב כל עלמין", משום שלמרות שהוא נמצא בכל "מקום", אף אחד איננו מסוגל להכיל אותו, להיות באמת מודע אליו. מודעות אל הקב"ה עצמו הינה מחוץ לטווח החווייה הדקיק של הנבראים, והוא כביכול "סובב" מעליה.

והנה זה בא: הנברא היחיד שיכול לבקוע את המסך הזה ו"להוריד"/לגלות וליישם אור אינסוף במסגרת הבריאה - היא האשה.

וזה מה שהיא עושה כשהיא סובבת את החתן שבע פעמים. וכך "מורידה" את גילוי "אור הסובב" בתנועה לוליינית (כמו סליל הדי.אן.אי) דרך שבעת הרקיעים (דרגות הבריאה הגבוהות) - ועד הארץ.

הביטוי הפשוט והארצי של היכולת לבטא את כוח-האינסוף כאן עלי אדמות, הוא היכולת להוליד. ההולדה היא תכלית הנישואים. להביא הנה נשמות אלוקיות אינסופיות שתתאחדנה עם גופים ביולוגיים ארציים, ובתורם יילדו גם הם עוד הרבה יותר שילובים פנטסטיים כאלה וכן הלאה עד אינסוף.

והנה מתגלה גם בעולם,

מה שאצלנו ידעו תמיד.

אישה היא החופש להביא חיים.