• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ד אדר א' התשפ"ד (23.02.2024) פרשת תצוה

סיפורה של תמונה: מעשה של הקהל

באופן חריג ביותר, בשנת הקהל (תשמ"ח), הרבי שליט"א מלך המשיח חרג ממנהגו שלא לאחוז את האתרוג במשך כל ההלל, ובצעד המסמל את ענין האחדות של הקהל אחז את כל המינים יחדיו כל הזמן. ההסבר לענין בכתבה המלאה
סיפורה של תמונה: מעשה של הקהל
עדכונים שוטפים בערוץ הגאולה בטלגרם

"... והנה בהמשך לגודל ה"רעש" בענין ד"הקהל" שצריך להיות באופן של הוספה וכו' - חיפשתי להוסיף בעצמי בנוגע ל"הקהל" באופן בולט, ע"י פעולה שיש בה קושי מיוחד. ובגלל זה היה השינוי בהנהגתי בנוגע לנטילת ד' המינים בעת אמירת הלל, לגבי המנהג שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר".

ובהקדמה:

בענייני ההנגות של רבותינו נשיאנו - יש הנהגות שנהגו בחדרם פנימה, אשר, חלק מהם גילו לרבים, וחלק מהם לא גילו. כמובן וגם פשוט. אמנם, יש הנהגות שנהגו בגלוי, ויתרה מזה - ברבים, עד להנגות שנהגו בבית-הכנסת ובבית-המדרש.

והנה, בין פרטי ההנהגות בבית הכנסת השייכות לחג הסוכות - נטילת ד׳ מינים בעת אמירת הלל - ראינו אצל כ״ק מו״ח אדמו״ר הנהגה שהייתה תמוהה אצלי מכמה זמן:

לאמירת הלל – הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נוטל בידו את הלולב, יחד עם ב' המינים שאגודים עמו, ולא את האתרוג (שנשאר במקומו, בקופסא של כסף, וכיו"ב), ורק בעת הנענועים הי' נוטל גם את האתרוג ומחברו לג' המינים, ולאחרי הנענועים הי' מחזיר את האתרוג למקומו עד לנענוע שלאח"ז .. כלומר שגם בין הנענועים הי' אוחז רק את הלולב ומיניו, ללא האתרוג.

ולכאורה, ע״פ הידוע גודל הענין דאחדותם של כל ד׳ המינים - כמובאר בספרי קבלה וחסידות (ומובא גם בנו״כ השו״ע) שד׳ המינים הם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳, וכהסיפור בא׳ שלא הי׳ מנענע רק הלולב ומיניו בלא האתרוג, ואמרו לו שעי״ז מפריד ה״א אחרונה מג׳ אותיות שם הוי׳ - הרי עדיף לאחוז את האתרוג יחד עם הלולב ומיניו (לא רק בעת הנענועים, אלא) כל משך זמן אמירת הלל, כדי שיהיו כל ד׳ המינים יחדיו במשך כל הזמן, ומהו הטעם למנהגו של כ״ק מו״ח אדמו״ר - מנהג קבוע, לא רק חד פעמי - שהאתרוג היה נוטל רק בעת הנענועים, וכל משך זמן אמירת ההלל (אפילו בין הנענועים) היה אוחז רק הלולב ומיניו?!

לכאורה יש לבאר הטעם להנהגה זו – ע"פ הנהגה נוספת שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר:

אלו שהתבוננו בהנהגתו, ראו, שאחרי כל נענוע הי' מביט על האתרוג, כנראה, כדי לבחון שהאתרוג לא קיבל שריטה ("א קריץ").

ויש לומר שמטעם זה לא אחז את האתרוג כל משך זמן אמירת ההלל, כי אם בזמן המוכרח (בעת הנענועים) - בגלל חשש של שריטה וכו', כמובן וגם פשוט, שככל שיארך זמן אחיזת האתרוג יגדל יותר החשש מפני שריטה ולכן נמנע מאחיזת האתרוג אלא כפי המוכרח.

ויש להוסיף, שהנהגה זו ראינו בשנים האחרונות כאשר מצב בריאותו של כ״ק מו״ח אדמו״ר לא היה בשלימות כו׳ [ואילו בשנים שלפני זה, כשמצב הבריאות היה בשלימות - לא ראינו (אני עכ״פ לא ראיתי) אופן הנהגתו בענין הנ״ל], ולכן היתה זהירות יתירה בשמירה על האתרוג, שלא לאחזו אלא כפי המוכרח (בעת הנענועים), שמא ישרט האתרוג בגלל רעד הידים כו׳.

והנה, מצינו בגמרא ש״רב אחא ברי׳ דרבא (שהיה תלמידו של רב כהנא) מהדר אתרי וחד (ליקח הדס שיש לו רק ״שני עלים בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים״) הואיל ונפק מפומי׳ דרב כהנא״ (רב כהנא אמר אפילו תרי וחד״).

כלומר אע״פ שרב כהנא אמר ״אפילו תרי וחד״, ואילו ״תלתא בחד קינא כל שכן דכשר״ - מכל מקום, כדי להדגיש את התקשרותו לרב כהנא, היה תלמידו ״מהדר אתרי וחד״.

ומצינו גם במשנה - ״הלל אמור מלא הין . . אדם חייב לומר בלשון רבו״ (״אין מקום הין״, או ״הן״ במקום ״הין״) אף על פי שהטעם לדיוק לשון רבו בנדו״ז אינו שייך אצל התלמיד כו׳.

ועל דרך זה בנדו״ד: מכיון שבפועל ממש נהג כ״ק מו״ח אדמו״ר באופן האמור (מאיזה טעם שיהיה) - הנה כמה וכמה מהחסידים שדייקו להתבונן בהנהגתו התחילו ג״כ לנהוג כן (ליטול לאמירת ההלל רק הלולב ומיניו, ולצרף האתרוג רק בעת הנענועים, וגם לבדוק האתרוג לאחרי הנענועים כו׳), כמנהג הרב.

[ולהעיר שאף שלכאורה אין זה סדר ״לחקות״ את הנהגת הרבי בכל עניניו - הרי, ראינו גם אצל חסידים הראשונים, שבענינים הקשורים עם דיוק וזהירות יתירה וכיו״ב שראו אצל הרבי, היו גם כן נוהגים כן].

אמנם כשהתחיל ה"רעש" בנוגע לשנת הקהל, הרי, כדי לפעול גם בעצמי כו', הוכרחתי לעשות ענין מיוחד שלא לפי רוחי, שלא לפי טבעי ורגילותי, ובפרט בענין שיש בו חשש שלא יפגע ח"ו בענין ההתקשרות – לשנות המנהג ולאחוז כל ד' המינים (לא רק בעת הנענועים, אלא גם) במשך כל זמן אמירת ההלל.

וההסברה בזה – מצד הקשר והשייכות דנטילת ד' מינים ל"הקהל":

ד׳ המינים הם - כאמור - כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳, וזהו גם מהטעמים שד׳ המינים הם (לא ד׳ מצוות בפ״ע, אלא) מצוה אחת - בדוגמת ד׳ אותיות שם הוי׳, הרי שאף שכל אחד נכתבת בפ״ע, מוקפת גויל, ה״ה שם אחד - שפ המפורש, שם העצם ושם המיוחד.

וע״פ המבואר במדרשי חז״ל שד׳ המינים רומזים לד׳ הסוגים שבישראל - נמצא, שאחדותם של ד׳ המינים למצוה אחת מורה על אחדותם של כל הסוגים שבישראל למציאות אחת, שזהו גם התוכן ד״הקהל״ (כמדובר לעיל).

ולכן כדי להדגיש עד כמה נוגע הענין ד"הקהל", שזהו ענין עיקרי, פנימי, נפשי, וגופני וכו', ככל התוארים שיכולים וצריכים לומר על הענין ד"הקהל" בכל אותיות האל"ף בי"ת – ולכן משנים המנהג לאחוז כל הד' מינים במשך כל זמן אמירת ההלל, דווקא בגלל הקושי שבשינוי זה, ודווקא בגלל היותו שינוי המעורר תמיהה אצל הרואים, ותמיהה צודקת!

ובנוגע להתקשרות - סומכים על הודעת נשיא דורנו שלפני קבלת הנשיאות מאביו (למלא מקומו) סיכם עמו שהנהגתו תיהיה בחסד וברחמים דוקא, ועאכו״כ בנוגע להנהגתו בקשר ובשייכות להתקשרות אליו - מכיון שגלוי וידוע לפניו (ובפרט שמסבירים זאת ברבים) שטעם השינוי אין אלא להדגיש את הענין ד״הקהל״.״

(חלק משיחת הרבי שליט״א מלך המשיח ליל ה׳ דחג הסוכות תשמ״ח, התוועדיות תשמ״ח חלק א עמוד 243 (בלתי מוגה))

סוכות עם מלך המשיח: תיעוד מקיף

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...