שיעורים בדבר מלכות התוועדות חסידית לראות את מלכנו פנינים מחלוקת דולרים קטעים מבית חיינו פותחים נושא כללי 

מיוחד: קטעים משיחות י' שבט תשל"ב - מתורגם

שיחה שניה:

האמור לעיל רואים גם, שאעפ"י שהגמ' אומרת שתנאי בגירות שצריך לומר [למתגייר] שידע, שבני ישראל הם "סחופים ודווים" וכו', עד שאומרים שזה תנאי, הוא חייב לדעת שיהודים יודעים מזה שכל זמן שלא התגייר, הוא לא נכנס לאותו גורל; אבל אם הוא רוצה להתגייר, הוא חייב לקבל על עצמו "סחופים ודוויים".

ולכאורה, זה ההיפך ממה שדובר קודם, כי אם "סחופים ודוויים", אז מה יוצא מזה שאומרים שישנו ביאור ש[העולם הזה] הוא ענין של "גני" [של הקב"ה], אבל כשזה בא לפועל, אומרת תורת אמת שזה ענין עיקרי - איך נהיה יהודי – שזה שינוי עד ענין של "הולדה חדשה" בזה – "גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי" - זה תלוי בזה שהוא יידע שהוא נכנס לסוג שהם "סחופים ודוויים"?!

ועל דרך זה מוצאים גם, וזה פלא, שהרמב"ם ביד החזקה ובמורה נבוכים שנכתבו ע"י אותו אדם, ואי אפשר לומר ח"ו שיש סתירות בדבר, אלא מה שב"יד החזקה" בא בצורת פסק דין, במילא זה דבר חתוך, דבר ברור שאין לו אלא פירוש אחד, אז ב"מורה נבוכים" זה בלשון שאפשר לפרש בה פירושים מתאימים לאותו "נבוך" שאליו ההוראה מגיעה, והיות ויש "נבוכים" לשון רבים, צריכה להיות אצל כל אחד ההוראה המתאימה לזה; וההוראה גם יש לה פירוש מתאים להוציא את אותו נבוך מהתעייה שהוא תועה בה. אבל אעפי"כ הנקודה חייבת להיות אותה נקודה, כי היא ניתנה בלשון זה וזה שיש בו פשוטו של ענין, ו"אין ענין יוצא מידי פשוטו.

כמה פרקים ב"מורה נבוכים", מדבר הרמב"ם באיזו השקפה צריכים לראות את העולם, אם זה בלשון הידוע ש"הקליפות מושלים בו", וכו', במילא, ממסקנה זו שזה ההיפך מגן ופרדס וכו', או שההשקפה צריכה להיות בעין טובה; או כפי שדובר קודם שזה "פרדס", ופרדס של מל מלכי הקב"ה, שיש לו את כל העולמות, ואיזה מקום הוא בחר לפרדס – הוא בחר באותו עולם שהוא "עולם הזה הגשמי והחומרי שאין תחתון למטה הימנו".

מתי שקוראים את אגרות הרמב"ם, ישנה שם איגרת שהוא כתב על חייו שלו, סדר היום שלו, וסדר החיים שלו, ורואים שבפועל הוא היה איש "בעל יסורים". וזה כבר היה בזמן גדלותו, שהיה בחצר השולטן וכל הפרטים שהוא כותב שם יסורים כפשוטו, כפי שכותב "חולשת הגוף מרוב הטרדות";

על אחת כמה וכמה כשמתבוננים ורואים את גדלות הרמב"ם, ומבינים במה הוא היה חי ומה הוא אהב לעשות, וכפי שהוא כותב איך עבר עליו רוב הכמות מזמן היום שלו בענינים שהם לגמרי שלא בערך לענינים שהוא אהב והיה לו בהם חיות ותענוג, שזה ענין החכמה, וכפי שהרמב"ם מפליג בכמה מקומות, על אחת כמה וכמה ב"מורה נבוכים" איך שלימות האדם היא ענין השכל שלו, ענין החכמה שלו, וכפי שהוא כותב איך עובר כל יומו, בענינים ששייכים למעשה ודיבור וכו', לא בענינים של עיון, לא בענינים של חכמה;

אעפי"כ כשה"מורה נבוכים" בא למסקנה ואומר שזו היא ההשקפה של יהודי, השקפה של תורה, הענין שצריך להסתכל על העולם בעין טובה, עם תקוה טובה, עם בטחון חזק וכו', וכפי שהוא מאריך בכמה תוצאות שבאות מהנחה זו.

ועל דרך שזה היה בחייו הפרטיים של הפוסק ה"מורה נבוכים", על דרך זה בחיים של כל עם ישראל. תורת אמת מעידה על עם ישראל שהעיקר בחייהם הוא, שלפני שבא משיח הם "סחופים ודוויים", וזה עיקר ביהדות. ביחד עם זה אומרים ליהודים ציווי: "עבדו את ה' בשמחה", ואחרי זה באותה הוראה, באותה תורה שהיא הרי הוראה אומרים: מתי יהודי הוא עובד ה' ע"י ש"בכל דרכיך דעהו", כלומר עשרים וארבע שעות ביום, הוא עובד ה', כמו שמפרשים זאת "במאכלו ובשתייתו ואפילו גם כשיישן, כמו שמבאר בארוכה בהלכות דעות, ובקצרה בשולחן ערוך ב"אורח חיים";

יוצא אם כן שיש לו את הציווי שכל זמן שעובד את ה' שכאמור זה "בכל דרכיך", צריך לעמוד בתנועה של שמחה. וזו אינה הוראה בתור "טפל" כדי שע"י זה יהיה "הכשר מצווה", ש[רק]אז תהיה עבודת ה' אמנם גם זה כלול בזה - זוהי אבל הוראה שבאה מתורת אמת, שכאשר התורה אומרת כך שצריך להיות שמח, זה סימן שיש ממה להיות שמח! כי לא תובעים ממנו שום דבר שאיננו אמת, שהוא ההיפך מתורת אמת, וזו [=להיות בשמחה] היא תביעה של תורת אמת.

וכאן באה ההסברה, שלאותו "גני" מקודם היה הענין של "באתי", שמה הפירוש של "באתי? - שלפני שיהודי בא לעולם, לפני כן בא לכאן הקב"ה, והקב"ה בא לכאן ונמצא כאן באופן של "דירה לו יתברך", "עיקר שכינה בתחתונים היתה", וזה בדוגמה שאז יש לו תענוג גדול ביותר; ובשעת מעשה ישנו זבוב שעוקץ אותו - הוא כלל אינו מרגיש את העקיצה. לא שאומרים שאין עקיצה, העקיצה נמצאת כאן! "ושממית בידיים תיתפס והיא בהיכלי מלך"; מתי אבל שהוא מונח ב"באתי", שהוא נמצא עם הקב"ה באותה דירה, ואדרבה, כביכול הוא זה שהכין את ה"גני", "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", והקב"ה קיבל את ההזמנה שלו, והוא נהיה "אושפיזיכן לגבורה", כמו שמבאר זאת בתניא בארוכה, איך יהודי שאומר מילה בתורה ומקים מצווה אחת! כבר הוא עושה מהעולם "דירה לו יתברך". למי? – "לעיקר שכינה".

ואז כשמדבר עם גוי, לפני שמגייר אותו, שגוי אין לו שייכות לכל הענינים, במילא אסור לשקר אותו; ואומר לו שמהמעמד של גוי בעניינים חומריים, ישראל הם "סחופים ודוויים". כי מה שהוא [היהודי] ביחד עם הקב"ה, לגוי אין שייכות לזה, "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" זה אך ורק היהודים, שהם קרויים "עם קרובו", "ומי גוי אשר אלוקים קרובים אליו", וכפי שהמדרש מפרש זאת, שלא כתוב שהוא קרוב לאלוקיו - שבשביל זה צריך עבודה, להגיע ל"קרוב לאלוקיו", [אלא] שבכל מעמד ומצב שלא יעמוד, אז "אלוקים קרובים אליו", הוא - הקב"ה, הוא זה שמתקרב אליו.

ואז זה בדוגמה למי שמדבר עם סוחר שאומר שהרוויח "אלף אלפים וריבי רבבות דינרי זהב", אלא שביום זה הפסיד פרוטה. הוא יסתכל על [הסוחר] ההוא כאדם שאין לו שייכות להבנה והשגה. מה זה נוגע אם איבד פרוטה או לא, כשהוא עצמו אומר שהרוויח בבת אחת "אלף אלפים וריבי רבבות דינרי זהב"?!

במה דברים אמורים, באותו אחד שיודע מה זה דינר זהב, אבל זה שיש לו השגה רק בפרוטה של נחושת, או פרוטה פחות מזה, של "אסימון", "שאין לה פורטים", אז ההוא לא רואה את דינרי הזהב, וכשהוא רואה, אינו יודע שאלה דינרי זהב. הוא רואה רק פרוטה של נחושת - "פרוטה מרוטה", ורואה שהלכה לאיבוד.

וזה בא בהתחלה לפני ה"גני" - שיידעו, שדבר ראשון זה "באתי". אני התכוננתי, ובאתי לכאן, ונמצא כאן; אבל הקב"ה רוצה "למעשה ידיך תכסוף", הוא רוצה שיהודי יעשה מה"גני" בדיוק כמו שהיה קודם – "עיקר שכינה בתחתונים היתה", שכך יהיה גם עכשיו ע"י עבודה של יהודי; ואומר שאז יהיה "וישכנו לעד עליה", זה נהיה עניין נצחי.

כמו שכתוב בתניא שעושים דבר טוב [מצווה] זה נהיה ענין נצחי; פה למטה אפשר אחרי זה להיות עסוק בענין אחר, עד ח"ו עם ענין הפכי, אבל באמיתית הענין, עניין המצווה שהוא עשה, זה עניין נצחי, וכן יקום!

ואז זה נהיה "לעד עליה", שהוא משכין וממשיך את הקב"ה – אלוקות בגלוי, בעולם. מה פירוש? - הרי בגלוי עוד לא רואים; יראו מתי שמשיח יבוא; אבל אצלו זה כבר בגלוי, היות והכניס בזה את כח המעשה שלו, יחד עם כוחותיו שהביאו אותו למעשה זה.

וזוהי כאמור לעיל ההוראה בשפה פשוטה שיוצאים לעולם אין מה להתפחד ממה ששואלים מה נעשה פה, כששומעים כל מיני ענינים שנוסף עוד מעשה בלתי רצוי, ועוד מאורע בלתי טוב וכו' וכו', ויכול מזה להתפחד וליפול ברוחו; איזה שליחות יש לו, ואיך בכלל יוכל למלא אותה?!

אומרים לו - לא! אתה צריך לדעת שזה רק אצל אותם שיש להם רק עיני בשר, אבל אצל אותו אחד שבעיני הבשר שלו, לפני שמסתכל על העולם יש אצלו "שאו מרום עיניכם" קודם הוא מרים את העיניים – עיני בשר שלו ומסתכל על השמיים, ואז הוא רואה "וראו מי ברא אלה" מי ברא גם את העולם הזה, ואז הוא תופס שזהו עולם שהוא "פרדס", "גני" - גנוני של הקב"ה.

וזה לא היה כך בפעם הראשונה בששת ימי בראשית שאז היה "באתי לגני", אומרים לא "לא"! זו "פעולה נמשכת" זה ממשיך מבריאת העולם, כתורת הבעש"ט שהבריאה - "מחדש בכל יום תמיד", בדיוק כפי שהיה מעשה בראשית בששת ימי בראשית, כך זה גם ב"באתי לגני" שבכל יום מוסיפים בזה. בכל יום לאו דווקא - אלא בכל רגע "מאין ואפס המוחלט ממש", ביחד עם ה[קב"ה ש] "באתי לגני".

ואז, מה שאצל הגוי זה "סחוף ודווי", שעל פי תורה זה כך לגבי גוי- אצלו אין לזה כל תפיסת מקום, כי מי שאיבד פרוטה לגבי אלף אלפים וריבי רבבות דינרי זהב - זה באמת לא תופס מקום, אבל יש לזה קצת שייכות; אלה דברים בסוג של כסף וזהב ונחושת, בסוג של ממון, כסף;

אבל כשמדברים על מה שהוא יחד עם הקב"ה בדירה אחת, [לעומת] מה שהוא "סחוף ודווי" בנוגע לעניין גשמי, זה לא חילוק בכמות - אמת, שלא בערך, אבל הכל מאותו איכות, והחילוק רק בכמות; [בין גשמיות לאלוקות] זה חילוק שלא בערך באיכות.

ומזה מובן במכל שלכן וקל וחומר, שאם אין מקום לומר שאין מה לדבר עם מי שהפסיד פרוטה, בדיוק מתי שהוא הרוויח אלף אלפים וריבוא רבבות דינרי זהב, כל שכן וקל וחומר שאין מה לדבר איתו על שיפסיד ב"סחוף ודווי" בעניינים שיש לו שייכות עם גוי, לגבי אותם ענינים שהם יש לו "לגני" - שייכות עם הקב"ה.

אבל אחרי זה נוסף ו"אין עניין יוצא מידי פשוטו", כשהוא חדור באותה תודה, באותה השקפה על פי תורה, שהוא והקב"ה נמצאים באותה דירה, ולגמרי לא תופסים מקום הענינים הצדדיים, כי יש לו את האושר הגדול ביותר שיכול להיות; אז נהיה אצלו "באור פני מלך חיים, על דרך שמבאר בהמשך הענינים שיורדים אוצרות "יקר מכל יקר", ויורדים עד "למטה מעשרה טפחים", מבוארים ו"מתורגמים" לאותו לשון ואותם ענינים שקשורים עם גופו ונפשו הבהמית, [דהיינו] שיש לו רב טוב גשמי ב"בני חיי ומזוני רוויחא" והוא לומד תורה ומקיים מצוות בנקודה התיכונה – הוא עושה "דירה לו יתברך בתחתונים" מתוך הרחבה והרווחה כפשוטם, בגשמיות;

וזה נהיה ההכנה והכלי לימות המשיח כפי שהרמב"ם אומר "לא נתאוו חכמי ישראל והנביאים לימות המשיח" מצד ענינים צדדיים, שאז יהיו "מעדנים כעפר" ויהיו "בשופי", כך שיהיו פנויים לעסוק ב"חכמה ודעת והאמת" עד לאופן של "כמים לים מכסים" בקרוב ממש בביאת משיח צדקינו, לחיים!

ניגון – כשלוש דקות

שיחה שלישית:

מצד הענינים שדוברו קודם, לכאורה בדיוק כמו הלשון שמביא במאמר "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", כך היה יכול להיות כתוב מילים [אחרות] שקשורות עם דירה או בית וכיוצא בזה, כמו שרגילים בתנ"ך בנוגע לדירה, ובפרט לעיקר הדירה, וכאן הפסוק בחר דווקא במילה "גני";

וזה גם בדיוק, העולם נראה "דירה לו יתברך" משתמשים במילה דירה ויש לו עוד כמה וכמה שמות, שאחד מהשמות הוא גם הלשון "גני"; וכאשר מפרשים "גנוני" זה ענין שקשור עם דירה, אבל איזה סוג דירה זו, זה קשור עם "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" - עם המילה "גני", שפירושה "פרדס" – גן.

וכפי שהמדרש [רבה] עצמו מדייק שאם היה כתוב "באתי לגן" לא היו יודעים שמדובר על "גנוני"; וכאשר נוספת אות יוד, אז מפרשים זאת "גנוני". ו"קא סלקא דעתך" [אפשרות]בתורה, גם הוא תורה ולכן מ"קא סלקא דעתך" ישנם כמה ענינים שמזה גופא לומדים הוראות, עד אפילו הלכות למקום אחר, אעפ"י שבאותו מקום זה רק "קא סלקא דעתך" [אפשרות] והמסקנה נשארת באופן אחר;

שהחילוק בין דירה לפרדס כפי שנמצאים ב"עיקר דירה" בפרדס, הוא, שבדירה - אמנם נמצאים שם, וזה מוסיף כמה וכמה ענינים עד שאומרים "תפארת אדם לשבת בית", ומפרשים זאת שנוספת תפארת באדם ע"י שאצלו נהיה "לשבת בית" - שיש לו בית. אבל זה באופן כמו שדירה היא, שכמו שבנו אותה, כך היא, אלא שמזמן לזמן, היא צריכה תיקון. אם היא בנוי מדברים חזקים ביותר, [מספיק] תיקון קל; אבל על כל פנים [אי אפשר] לומר שנוסף משהו [לאדם] על ידי זה, אלא איך שבנו אותה, ואיך שקישטו אותה ב"כלים נאים", כך היא נשארת, ובזה כל שלימות הדירה.

בפרדס – לא זו השלימות. שלימות של פרדס הוא, שבעמדו במקומו, הוא ממשיך לצמוח [אמנם] שכדי להחזיק את הפרדס כמו שצריך להיות צריך טרחה רבה, עד שבשעה שבאה [שנה] שביעית, שאז צריך להיות מנוחה, ואז אסורה עבודת הפרדס - כמו שהפסוק מאריך בזה, ושולל כמה וכמה עבודות בשדה, צריך להחזיק את הכרם - והוא אסור [בזה] כי זו שנת שבתון, שצריך להיות מנוחה, ומזה גופא ההוכחה שזה היפך המנוחה והשלווה, כי הוא צריך להחזיק את הכרם, שהכרם יהיה כרם ראוי לשמו;

והחילוק בין כרם וגן לגבי שדה כפי שדובר קודם, שכאן יש טרחה רבה יותר, ועד שרואים פירות, צריך לחכות זמן ארוך יותר, מה שאין כן ב"שדה הלבן" בשדה כפשוטו, שדה של תבואה.

וזה ששואלים שאלה למה צריך את כל ה"טומל" של הירידה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", בשביל לעשות עולם שאחרי זה יהיה "לעשות – לתקן", וזה בא באופן שצריך להתייגע על זה, "סחופים ודוויים" וכו', כדי אחרי זה לתקן?! [הרי] מלכתחילה היה יכול להיות "עולם כתיקונו"; ואמנם היה כתיקונו, כפי שאומר מיד בתחילת המאמר [באתי לגני] ש"עולם על מילואו נברא", אחרי זה, על ידי החטא, היתה הירידה;

ומסבירים – ש"ירידה [זו] צורך עליה" מה פירוש "צורך עליה" – [הכוונה היא]לא שהוא מגיע לאותה שלימות בדרגה כמו שהיתה קודם הירידה, עי"ז לא מרוויחים שום דבר ובגלל זה לא היה צריך ירידה, [אלא ש]זו נהיית עליה שלא בערך למה שמעמד ומצב היה לפני זה, שזו גם כאמור מההוראות למעשה בפועל שיהודי מקבל הוראה [לעשות מצווה], ומתחנן מדוע הוא צריך להתאמץ?! אם צריך שיעור בתורה – יהיה לו שיעור בתורה; אם הוא צריך לקיים הנחת תפילין ושאר המצוות שבמשך היום - הוא יעשה זאת, אבל אחרי זה, שלא יטרידו אותו!

אומרים לו – לא! תפקידך הוא, אתה צריך להעמיד "אילן נושא פירות", ואת זה אתה צריך לעשות זאת בחלקך בעולם, שבזה יש שתי נקודות: אסור לו להסתפק שחלקו בעולם עומד על מעמדו ומצבו, שהיום זה אותו מעמד ומצב כפי שהיה אתמול; ומחר [כדי] שיהיה אותו מעמד ומצב [צריך רק] לראות שזה לא יתקלקל - בזה מספיקה עבודה – זה עניין של "דירה";

אתה [אבל] נמצא בעולם שצריך להיות "פרדס", בפרדס – כל הדברים שנמצאים בפרדס, גדלים - אם זה ענבים, אם זה זיתים, או איזה פירות טובים שלא יהיו, צריכים לצמוח. אחרי זה אומרים לו עוד יותר, ישנם "אילני סרק" שלכאורה, בטבע לא יכולים להיות מהם פירות; אז צריך שתדע, שזה מצד החטא, זה בגלל שהפרדס זה לא כמו שצריך להיות ואותך שלחו כדי שיהיה כמו קודם החטא, שאילני סרק גם כן ישאו פירות. [לא רק] על דרך שהיה קודם החטא אלא אדרבה, ביתר שאת וביתר עז;

ו"האדם עץ השדה", כמו שאומרים ובפרט בנוגע לחמישה עשר בשבט - שקרוב לבוא, שכל יהודי, כל אדם, הוא "עץ השדה", שכאן זה הלשון "עץ" שזה מראה על ענין של אילן נושא פירות, וכפי שהגמרא מפרשת זאת - בנוגע לטענות שזה תלמיד חכם כו' עם אריכות הביאור בזה; אומרים לו, שמתי שלא מסתפק עם העבודה עם עצמו בלבד - אלא שעובד עם אדם שני – "אדם עץ השדה", שעל ידי עבודתו והשתדלות שלו, היהודי השני יהי כמו עץ שנמצא בפרדס, שלא רק שהעץ עצמו הוא כמו שצריך להיות - עץ בריא, אלא במה מתבטאת שלימות האילן, שהוא עושה פירות - "ופירותיך" - כיוצא בו [כמוך];

כלומר שלעץ יש פירות שיש להם גרעינים שמהגרעינים כשזורעים אותם צומח עוד אילן עושה פירות שיהיה לו גרעינים וכו' וכו', עד אין סוף; וזה היה אופן העבודה של בעל ההילולא, שלא הסתפק בעבודתו כפי שהוא לעצמו; הוא לא הסתפק בלקחת יהודי ולעשות שאותו יהודי יהיה שומר תורה ושומר מצוותיה; אלא הוא רצה שיהיה "טופח על מנת להתפיח" - שאותו יהודי יהיה משפיע, הוא יהיה "אילן נושא פירות", שלאותם פירות יהיו גרעינים שמאותם גרעינים יגדל הלאה עוד אילן, ועוד אילן, ועוד אילן.

שזה תוכן המילה "גני": הביאור הוא, שכאן נמצא הקב"ה באופן של דירה קבועה, והקב"ה - כמו שהקב"ה נמצא באופן של "עיקר שכינה", אבל איך זה נהיה - ע"י שעושה מהעולם "גני"; כשפוגשים יהודי, אז צריך לראות שהיהודי יהיה "אילן", אילן בשלימות; אחרי זה צריך לראות שהפירות של אותו אילן יהיו כמו פירות של אילן שנמצא בפרדס, היינו, שמאותם פירות יגדלו הלאה אילנות וכו' וכו', הוא עושה מהיהודי "טופח על מנת להתפיח".

אחרי זה הוא אומר, למה צריך ללכת לחפש עבודה קשה? הוא יכול להתעסק עם תבואה, שצומחת ל-נ"ב (52) יום, אומרים לו – לא! העבודה היא - שמהעולם צריך לעשות ענין של "פרדס" מאילנות, ואילן לא נהייה בכמה ימים, ולא בכמה שבועות.

במילא הוא צועק שהוא עבד עם יהודי שני נ"ב יום, והוא לא רואה שום "תבואה", במילא – מספיק! מה רוצים ממנו, הוא ילך לחפש יהודי אחר, אומרים לו – לא! אתה נמצא בפרדס, ויכול להיות שאילן כזה צריך שנה, ושנתיים, ושלוש שנים, עד "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" כמו על תמר שנושא פירות לשבעים שנה;

אז מגיע "מלך רומי" וטוען איתו: מה יהיה לך מזה, אתה הרי יהודי זקן, להתייגע עם יהודי שני שבעים שנה בערך עד שיהיה "אילן נושא פירות"?! מה יהיה לך מזה?! הוא עונה לו: כשם שאבותיו הכינו בשבילו, כך הוא מכין בשביל ילדיו. מה היה הסוף, שהוא עצמו ראה את הפירות טובים, כסיפור הידוע במדרש.

וזו היא ההוראה כמדובר קודם בנוגע ל"המעשה הוא העיקר", ש"מצווה הבאה לידך" - לא הפירוש שצריך להסתכל מסביב, שאם זה דבר שהוא מקווה שיעשה פירות בו ביום, או למחר, או ל-נ"ב יום, זה עבודה מתאימה לו, ואם לא, אין לו ?? ומתחשב שחבל על הכוחות שלו וכו', אומרים לו שההוראה היא, זה ענין של גן – פרדס, ובענין של גן ופרדס, אמת אמנם, זה מצריך יותר טירחה, לוקח זמן עד שיהיו פירות, בגלל שפירות הבאים מאילן הם "שלא בערך" יותר חשובים מאותם פירות שצומחים ל-נ"ב יום וכו', כמבואר בארוכה בנוגע לחילוק בין זריעה לנטיעה; בנוגע לחילוק בין "שדה הלבן" ו"שדה האילן" עד לחילוקים בהלכה וכו' וכו'.

וזהו גם הדיוק בהוראה זו, שבדיוק כמו ש"עבודתו אשר עבד בה", שלא עבד עם אלו שרואים בהם מיד פירות טובים, אלא "שלח לחמך על פני המים", וזה דבר בטוח ש"תמצאנו", אלא שיכול להיות שזה יקח זמן "רוב הימים";

וזו היא ההוראה של כל אחד ההולך בעקבותיו, וכל אחד שנמצא ב"דרא דעקבתא דמשיחא", שצריך להתקבץ "ואתם תלוקטו לאחד אחד"; יכולה לבוא הגאולה עד שזה יהיה באופן כזה שאף יהודי לא ישאר בגלות, וצריך להתמסר לכל יהודי, ולא להיבהל אם צריך בשביל זה טרחה יתירה, ואם זה לוקח יותר זמן ממה ששיערו או שעשו כל מיני חשבונות;

כי דבר בטוח שזה גן, ולא סתם גן, אלא זה גני – של הקב"ה, ודבר בטוח שהקב"ה עוזרו, ש"באתי" - הקב"ה נמצא איתו ביחד, "עמו אנוכי בצרה", במיצרים וגבולים של עולם הזה החומרי, על אחת כמה וכמה של עולם הזה הגשמי;

ואז יש לו אצלו, על ידי שמקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה, ויש לו הצלחה רבה ומופלגה כפי שדובר קודם להעמיד "כרם ה' צבאות" שייתן "ענבים טובים", עד לאופן שהוא עושה "אילני סרק" גם יתנו "פירות טובים", ולוקח איתו את כל עניניו וחלקו בעולם וכל העולם כולו, ומכריע לכף זכות, והולך לקבל את ההנהגה של "ואולך אתכם קוממיות" - בקומה זקופה, כמו שרש"י מפרש ובלשון הפרשה שלנו "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" - "בריש גלי; בקרוב ממש ע"י גואל ראשון הוא גואל אחרון - משה שהתפשטותא שלו בכל דרא ודרא; והקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם לצאת מהגלות קוממיות לארצנו, לחיים!

שיחה שישית:

קודם דובר בהנוגע להוראה של בעל ההילולא, שזה כמו כל ההוראות ההוראות של נשיא בישראל שניתנות על ידי תורתו, ומה שקשור עם יום ההילולא וההסתלקות כמו שכותב אדמוה"ז באגרת הקודש, שאז עולים "כל עבודתו אשר עבד בה" שאז זה עולה ביום ההוא, וכמבואר גם באריכות בסידור בשער ל"ג בעומר וכו. וגם כמו שהענין בפשטות בנגלה דתורה אז זה הדין וחשבון על כל ימי חייו בעלמא דין, שהדין עליהם מתחיל ביום ההסתלקות, כמבואר בכמה מקומות גם בספרי נגלה.

ומזה מובן שאותה תורה והתחלת התורה ושם התורה של יום ההוא, מבטא את הנקודה הפנימית של עבודתו שעבד בה במשך כל ימי חייו, שזה ניתן לנו במילים "באתי לגני, וכמדובר ומבואר לעיל בארוכה, שזה הולך על עולם הזה שפה עבודתם של יהודים, שיכול להיות ענין של חטא ועוון, שזה סילק את השכינה מלמטה למעלה - ותורה לא בשמים היא, כאן יש עבודה של אתכפיא והתהפכא, להוריד את השכינה שכאן יהיה מקום משכן ומנוחה לו יתברך, דירה לו יתברך דווקא בתחתונים, זה הכל דווקא בעולם הזה הגשמי והחומרי.

ועולם זה נקרא לא בלשון הקבלה ועץ חיים שהובא בתניא שהוא "עולם קשה, והקליפות גוברים בו וכו', אלא שזה מכונה בשם "גן", ועוד יותר, זה מכונה בשם "גני" של הקב"ה; ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהפירוש "גני" זה פרדס, שפרדס הוא הרי מקום נעלה למנוחה וכו' ביותר, כמו שמפרשת הגמרא ש"ויטע אשל" אחד מהפירושים שהוא עשה שם פרדס. וגם כפשוטו, ישנו מה ש"ארץ ממנה תוציא לחם", וישנו "שדה הלבן" [=חיטה] ו"שדה האילן, ואינו דומה היוקר שישנו בשדה הלבן – שדה כפשוטו, לגבי היוקר שישנו ב"כרמך" - ענין של גן, שזהו גן של איזה אדם שיהיה, על אחת כמה וכמה גן של "אדם העליון" לגני – שאת זה אומר הקב"ה על עצמו.

וכאן יש את הקושיה – היתכן?! שיאמרו על העולם שהוא עולם שהקליפות גוברים בו, וכו שזה יכונה "פרדס" של הקב"ה?! ועל זה עונים, שכאשר יהודי מתבונן, יכול הוא למצוא את הדברים הטובים שבעולם.

אבל אז ישנה השאלה שדובר עליה קודם בארוכה, שהגמרא אומרת ב[=מס'] יבמות, שכאשר בא גוי ורוצה להיות יהודי, אז לפני שמדברים איתו כמה ענינים [=ביהדות] אומרים לו שידע שיהודים הם "דוויים וסחופים". ובזה לא אומרים לו ח"ו שקר, את זה תורת אמת מצווה לומר לגוי, כלומר שעל פי תורת אמת יהודים הם "סחופים ודוויים". למה? – כי נמצאים הרי בעולם הזה.

ואעפי"כ אומרים שזה עולם שהוא "גני", וזוהי הוראה מוכרחת בהצלחה בעבודת ה' כדי שלא ליפול בייאוש, ועוד יותר, כדי שיוכלו להגיע לעבודה כדבעי – "עבדו את ה' בשמחה", אעפ"י שזו עבודה גדולה, כלשון הרמב"ם בסוף הלכות לולב, שאומר שעבודת ה' בשמחה – שמחה של מצוה, היא "עבודה גדולה", שעפ"י פשטות מפרשים שזו עבודה קשה – גדולה, ואעפי"כ; ואעפ"י שמביא את הראיה מדוד וכו', הוא מביא את הראיה ואומר שלכן כל יהודי צריך להתנהג כך.

ולכאורה זה דבר והיפוכו: איך אפשר להיות בשמחה, ותורת אמת אומרת שיהודים הם "סחופים ודוויים", והביאור כפי שדובר קודם, שאותם ענינים שמביאים יהודי לשמחה, לגוי אין שום שייכות אליהם, במילא הוא לא יכול לקבל מזה, כי זה לא נקלט אצלו. כשנותנים לו את זה, זה נשאר אצלו ענין בפני עצמו, אין לו מזה הנאה אמיתית, הגם שהוא יכול להעמיד פנים וכו'. מה שהוא יכול לקבל זה אותם ענינים שבהם יהודים הם "סחופים ודוויים".

מתי שמדובר על יהודי שהוא מקבל את אותם ענינים טובים רוחניים וקדושים בגשמיות גופא - הרוחניות שבגשמיות, אז כשישנו ענין שבו הוא "סחוף ודווי", זה שלא בערך לענין התענוג שלו, וכמו שדובר הדוגמה על זה, שאם יאמרו למישהו שהוא הרויח אלף אלפים וריבו רבבות דינרי זהב - שאיבד פרוטה אחת של נחושת, זה ענין שאין לו מקום בשכל, אפילו להזכיר זאת. אבל אותו אחד שאין לו השגה מה זה זהב הוא יודע רק על נחושת, אז במילא אלף אלפים וריבוא רבבות של זהב לא נוגע לו. מה הוא רואה?! - שפרוטת נחושת נאבדה.

גוי כל זמן שלא התגיר כהלכה, יש לו שיכות לעניני העולם, ואדרבה, "מפרנסים עניי ישראל עם עניי עכו"ם" עם כל הפרטים, שבין כל המצוות ישנה מצווה שצריך לראות שגוי יקיים שבע מצוות בני נח עם כל הסניפים שלהם, שזה ציווי על יהודים, ומזה גופא הוכחה, שגוי הוא מציאות, ויהודי צריך להתשדל בטובתו, וזה אחת מהמצוות – שמחלות על יהודים.

אבל במה דברים אמורים – שבע מצוות דילי' [=שלהם] אבל כאשר מדובר על שאר המצוות, אז אותן שבע מצוות כאשר הן אצל יהודים, הן בגדר אחר מאשר זה אצל הגוי; כל השבע מצוות בני נח הן מתוך התרי"ג מצוות עד שלשון המדרש הידוע למה היא נקראת בשם "רות", על דרך זה בנוגע ליתרו, שיש בו גם אותות "רות", בגלל שע"י הגרות נוספו להם תר"ו 606 מצוות. כי שבע מצוות היו להם מקודם.

אבל אחרי זה כפי שמוכרח גם ע"י הלכה בפועל, ששבע מצוות בני נח כאשר מגיירים בן נח, ואעפ"י שנוספו לו רק 606 [מצוות] - אבל זה לא כך; כי אחרי הגיור כשהוא מקיים את מצוות ע"ז, זה סוג אחר, עם גדרים אחרים, עם דינים אחרים וכו', ועל דרך זה בכל שבע מצוות בני נח, אם זה אבר מן החי עם כל הענינים שהסימן שלהם א', ב', ג', ד', ה', ו', ז', כמבואר בכמה מקומות.

כלומר שהוא מקבל [=בגיור] את שבע מצוות שבהן מחויב גם בן נח באופן אחר, ולכן זה לא חילוק שכאן אלו שבעה דינרי זהב, וכאן זה תרי"ג דינרי זהב, אלא שבע מצוות בני נח באמת צריכים לקיים אותן כפי שהרמב"ם אומר כי כך אמר הקב"ה במעמד הר סיני ע"י משה רבינו, אבל זה אינו אותו ציווי של לא יהיה לך אלוקים אחרים שניתן ליהודים. ועל דרך זה בנוגע לאבר מן החי, גילוי עריות, שפיכות דמים ודינים וגזל וכו' כל שבע מצוות בני נח; במילא זה סוג אחר, זה לא זהב וזהב – חילוק בכמות שכאן יש שבע וכאן יש שש מאות ושלוש עשרה, שנוסף לו שש מאות ושש, אלא שאותן שבע הן גם בסוג אחר.

במילא כשבאים לגוי ויש לו שכל של גוי לפני שהתגייר, הוא גוי לכל עניניו, רק שיש שקלא וטריא האם מותר ללמוד איתו את ההלכות מהמצוות, אחרת כשיתגייר לא ידע ומה לעשות ומה לא לעשות; וזה כהכנה לגירות שאז מורידים את האיסור של לימוד תורה עם עכו"ם, וזו שקלא וטריא נפרדת מתי הוא מחויב, ולמה מרשים זאת ללמוד איתו - דנים בזה הרבה, על כל פנים מה שמוכרח מכמה הלכות עד לדין בפועל, שהעונש על עבודה זרה לבן נח שונה מהגדרים והתנאים בזה; ושבע מצוות בני נח הן לגמרי שונות מאיך ששבע המצוות הן אצל יהודים.

ולכן כשמדברים עם גוי לפני שהתגייר כהלכה, זו אמת שמה שהוא רואה אצל יהודים זה שיהודים "סחופים ודוויים", כי מה שהוא רואה, את העושר של "אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתינו", אין לו לזה שום שייכות ושום השגה בזה, וכמו שמביאים דוגמה על זה, שאם ידברו עם עיוור על צבעים, אי אפשר להסביר לו את זה; להסביר לעיוור ההבדל בין צבעים – אין לו שום שייכות לזה. זה לא מה שהוא יודע קצת, ושייך לזה, אלא הוא לגמרי אין לו שייכות בגדר של צבעים - של מראות.

ועל דרך זה לפני שישנו הענין של מתן תורה שאז היה הענין של "אתה הורית לדעת", שיהודים ראו ועל ידי זה נהיו "עם קרובו" ואז היה "ובחר בנו מכל העמים", וכל העולם היה מתנהג באפלה לפני "אתה הראית", אחרי זה כשמדברים עם עיוור על צבעים - זה על דרך לדבר עם גוי על "אשרינו מה טוב חלקינו מה נעים גורלינו מה יפה ירושתינו". הוא יכול לעשות מזה איזה דוגמה לענין שלו, אבל זה דבר שלא יכול להיות לו בזה שום השגה.

במילא מה נשאר אצל הגוי, נשאר אצלו שיהודי "סחוף ודווי". מה נשאר אצל יהודים? שיהודי יודע הן מגשמיות והן מרוחניות, לא (כמו שדובר כמה פעמים) כמו שעשו רצה שליעקב לא תהיה שייכות לעולם הזה, וכידוע במדרש הידוע שחילקו ביניהם - שעשו קיבל את העולם הזה ויעקב קיבל את העולם הבא ועשו אמר איזה שייכות יש ליעקב עם עולם הזה – חס ושלום! כמו שכתוב במדרש, "לא נברא זהב אלא בשביל בית המקדש"; אדרבה! טוב הארץ הדברים הכי טובים בגשמיות זה רק בגלל היהודים! כי אם זה לא יהודי – מספיק לתת לו את ההכרחיות כדי שהוא יוכל למלא עניניו כמו שהם קשורים עם שבע מצוות בני נח.

יהודי ש"בנים אתם להוי' אלוקיכם" ו"ברא כרעא דאבוה" כמו שאדמוה"ז מאריך בתניא עד שאומרים בלשון הידוע ש"ישראל ואוריתא וקוב"ה כולא חד", אז בדיוק כפי שהקב"ה הוא עצם התענוג, על דרך זה צריך להיות אצל יהודים; ובדיוק כמו שאצל הקב"ה אין שום דבר מחוץ אליו "אין עוד מלבדו", כך לא שייך דבר בעולם שיהודי לא יהיה לו שליטה על זה, שאז לאותו דבר לא היתה כל מציאות,. בגלל ש"בראשית" בשביל ישראל שנקראו ראשית; שאם ישנו דבר בעולם שלא קשור עם יהודי - הוא אינו יכול להיות במציאות.

חייבים הרי לומר שאם ישנה מציאות של גשמיות, ובגשמיות גופא נמצא "טוב הארץ תאכלו", וישנו "כל חלב", הרי זה בגלל שיש לו שייכות ליהודי.

כפי שבמדרש האמור שכשישנם ענינים של טוב גשמי – זהב כפשוטו, זה ענין שבגשמיות גופא דבר טוב, ואומרים שזהב זה אך ורק בשביל בית המקדש, אלא שאחרי כך, זה נמשך גם בעולם. על דרך זה ה"זהב" והמובחר שבכל דבר בעולם. שזה כמו פסק הרמב"ם הידוע שגם הובא בשו"ע ש"כל חלב להוי'", שאם ישנו "חלב" משהו "טוב ונאה ויפה", צריך לתת זאת להוי'. למה – כי זה "חלב", חלק טוב ומובחר ונאה ויפה מדבר גשמי. למה צריך לתת זאת להוי' – כי זה שייך לקדושה.

לענינים של רשות אפשר להגיע בלי "חלב" בלי דבר נאה, מספיק ההכרחיות לבד, ולכן כשיהודי אומר לגוי שהוא סחוף ודווי, הוא לא אומר לו שקר, הוא אכן איבד את הפרוטה של נחושת, כי הוא יודע מה זה, ויש לו שייכות לזה - "לא נברא אלא בשביל ישראל" גם הנחושת שבעולם - כל הענינים שבעולם, ובמילא הוא איבד זאת, אין לו את "טוב הארץ" כפשוטו, ולכן הוא סחוף ודווי, אבל מה שיש בכל יום ויום "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד", זה ענין שלא בערך כפי שדובר קודם.

אפילו בזהב ונחושת ששניהם באיכות של ממון, אבל אלף אלפים וריבוא רבבות של זהב זה שלא בדוגמא לפרוטה אחת של נחושת, אלא שכאן החילוק הוא לא רק בכמות אלא עוד יותר, החילוק הוא באיכות. ועל דרך שהרמב"ם מבאר בנוגע להלכות תשובה בנוגע לשכר, שישנם אותם טיפשים שאינם יכולים לדמיין לעצמם את השכר לעתיד לבוא אלא אם זה קשור עם גשמיות, במילא הוא מביא את הדוגמה איך זה היה אצל הישמעאלים שזו היתה המדינה שבה הוא חי,. שהם מדמיינים לעצמם השכר לעתיד לבוא וכו' וכו

וזה גם מיוסד על הגמרא הידועה במסכת עבודה זרה ש[המלך] שבור מלכא שאל את רבא האם גם אצלו יהיו לעתיד לבוא מה שיש לו "זונות ערומות" וכשרבא היה לו עסק איתו, זה סימן שהוא היה בעל שכל, לא סתם "בעל תאווה" ללא כל ענינים של שכל והבנה והשגה. אעפי"כ, זה מה שהרמב"ם אומר, שהם לא יכולים לדמיין לעצמם השגה ברוחניות [כשכר] ואם לא – איך יכול להיות [=לגבי גוי] עילוי השכר, אלא רק אם זה שכר בגשמיות גופא, אלא שגשמיות יותר טובה.

על דרך זה ברוחניות אלא שיש רוחניות למעלה מרוחניות, על דרך כמו התענוג של "התרת הספיקות" שאין לך שמחה כהתרת הספיקות, או כמו הגירסא השניה שאין לך תענוג כהתרת הספיקות, שזה גם תענוג – תענוג רוחני, אלא שאחרי זה יש ברוחניות גם עילוי למעלה מעילוי, עד כמו שהרמב"ם מחלק את הדרגות של עליה בכחמה עד הדרגה השלישית שמגיע לאלוקות, שזה נעלה עוד יותר מרוחניות שבחכמה והשגה והבנה.

ולכן כשיהודי אומר לו שהוא "סחוף ודווי" הוא אומר לו גם אמת כמו גם בהרגשתו שהוא יודע שאיבד פרוטה של נחושת, אבל הוא יודע שבאותו זמן הוא הרוויח לא רק אלף אלפים וריבי רבבות דינרי זהב, אלא ענין שלא בערך באיכות לכל המציאות של נחושת וזהב.

ולכן כשבאים ואומרים שעל ידי מעשה ידי אדם יכולים לעשות מגוי יהודי זה לא שמעוות קצת עניין של אמת ורוצה לעשות חצי אמת, רבע אמת, זה ענין ש[=הגוי] צריך להיות מציאות חדשה. ישנה מציאות, והיא נקראת בשם "יהודי" שבמציאות זו הקב"ה אומר ש"בנו בחרת מכל העמים", ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי"

וזה נעשה בכח שלמעלה – "ואביא אתכם אלי", וכשאומרים "ובנו בחרת" - זה קשור עם נתינת התורה. ומכיון שהענין של "ואביא אתכם אלי" שזה הולך על אלוקות, אז כך בדיוק כמו שאין ערוך בין אלוקות לרוחניות שבעולם, שבזה הכל מודים; כך אין ערוך בין רוחניות וגשמיות, ובזה גם הכל מודים; ומזה גם מובן שכאשר ישנו "ואשא אתכם ואביא אתכם אלי" - לאלוקות – "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד", זה נהיה מציאות בדוגמת "חלק אלוקה ממעל ממש". זה לא חילוק בכמות, או באיכות - על כל פנים - אבל באיזה ערך [אחד ביחס לשני], אלא זה חילוק שבכלל אין שייכות לאחד עם השני.

ולכן יש על זה [גיור] אך ורק דרך אחת לפעול אצל הקב"ה; בדיוק כפי שהקב"ה עשה עם "עם קרובו" במעמד הר סיני - "ואביא אתכם אלי, כך יש לעשות עם אותו בן אדם, והקב"ה אמר איך אפשר לפעול זאת איתו. וכאשר בא אדם, ו"כל מלכי מזרח ומערב", והם יחפשו דרכים איך לעשות זאת – הם יכולים לעשות רק מה ששייך לאנשים, וגם בזה יש ספק [איך יפעלו] או שהם יכולים לתקן, או לקלקל; עד שיכול להיות ש"חכמים המה", אבל "להרע".

אבל בכל זה איפה [בכלל] שייך הדיון בזה - הדיון בזה שייך למטה מעשרה טפחים, ששם זה המציאות של "רשות הרבים", במילא יכול להיות באופן כזה, באופן כזה, "נעשה לשון רבים. למעלה מעשרה טפחים שם זה "רשות היחיד" - "יחידו של עולם, הוא בעל הבית גם על רשות הרבים, אבל שם יש מקום "כל הרוצה לטעות – יבוא ויטעה". למעלה מעשרה טפחים – אין מקום לטעות. לכל היותר אפשר להתעקש; לדעת – יודעים שזה צרה, אבל עפי"כ הוא רוצה להיות "מזיק בעצמו" ומזיק בכלל ישראל. "ומי יאמר לו מה תעשה", הרי הקב"ה נתן לו בחירה חופשית.

אבל כל זה בהנוגע למה שהוא יכול לעשות חורבן רח"ל עם היזק. אבל להפוך מהות שהקב"ה ברא מישהו למטה מעשרה טפחים, והוא רוצה להכריח כביכול את הקב"ה שיהיה "ואביא אתכם אלי" שכך יהיה עם פלוני בן פלוני שהוא גוי!, הקב"ה אומר שהוא גוי! והגוי עצמו אומר שהוא גוי "וכן יקום"! - זה דבר שאין לו מקום בשכל פשוט שלמישהו יהיה טעות בזה.

אלא שאנו חיים בעולם כזה שהגוי הידוע הכריז, וכששאלו אותו למה אומר דבר שכולם יודעים שזה היפך האמת - הוא ענה שאנו חיים בעולם כזה שכשאומרים שקר קטן - אז יכחישו אותו, אבל אם הוא יגיד שקר גדול, אז מצד גדלות הענין שהשני מתפעל מזה ולכן מקבל זאת.

ולכן ידוע, ודובר כמה פעמים המכתב של אדמוה"ז שכתב לחסידים שלו בימיו שהיו עליהם רדיפות נוראות, הוא כתב שילמדו מזה גופא, מטענות המתנגדים, שאין להם ממה ליפול ברוחם, כי המנגדים אומרים כאלה טענות שאין להם שום אחיזה במציאות, שום אחיזה באמת.

מה השמחה?! הרי כל אדם עלול לטעות, אפילו משה רבינו כביכול, כמו שהגמרא אומרת והמדרש אומר וכו', אבל מתי שרואים שישנו המנגד, שרוצה באמת מלחמה, ולא עושה מזה סוד ושום דבר לא עוצר אותו, וכמדובר כמה פעמים, ש"המיצר לישראל נעשה ראש"; באמת, לא נוגע לו המלחמה, מה שנוגע לו שיהיה לראש, והוא שכנע את עצמו איך הוא יכול להיות לראש – ע"י שיצר לישראל!

מיצר ליהודי אחד, שני יהודים, אבל אם הוא יכול להצר לכלל ישראל!, לארבעה עשר מליון יהודים! אז יש לו את מאמר חז"ל שהוא צריך להיות ראש גדול! כי הוא מיצר לא רק לחלק מהיהודים, אלא לכל ארבעה עשר מיליון יהודים הוא עושה להם צרות - צריך להיות ראש גדול!

מתי שרואים שהמנגד לא מוצא שום דבר של טעם ושכל להכחיש האמת, הדבר היחידי שיכול לומר הם טענות שכולם יודעים שהמציאות היא לא כזו. קודם הוא אמר שהפס"ד של הרבנות היה קודם החוק; אחרי זה מצא המצאה טובה יותר: למה צריך לומר שזה היה קודם החוק?! נגיד שבכלל אין פסק דין! איי הגמרא אומרת ב[מסכת] ברכות "איך יכול החי להכחיש את החי, הרי ישנם אותם שבעה יהודים [הבג"ץ] שהם היו באותה אסיפה והם החליטו, והחליטו פה אחד!, לא "בית שמאי ובית הלל", החליטו "פה אחד והדפיסו זאת! ואף אחד לא הכחיש זאת, ואותו אחד שכרגע מכחיש גם הוא לא הכחיש אז!

ושם כתוב בפירוש, שלפקיד [משרד הפנים] אסור לרשום [גוי כיהודי], ולפני זה היה כתוב בפירוש [=בחוק] שהגיור צריך להיות "כהלכה", ואם לא – הגוי נשאר גוי, [והרבנות הראשית פסקה שאם ישתנה החוק חייבים] צריך לצאת מהממשלה;

וכפי שדובר קודם – אם זה שקר גדול, ה"עולם" נסער, במילא כעת נגיד כך [שקר], אחרי זה נראה [מה יהיה].

מכיון שרואים שהמנגד אין לו טעמים אחרים, רק שהפסק דין היה קודם החוק, או שלגמרי לא היה פסק דין, או שבכלל אין מציאות כזו של גוי שנרשם כיהודי וכיצא בזה, זה גופא שולל כל מציאות של ספק האם הם הולכים על דרך ישרה שחייב להיות גיור כהלכה, או שיש אצלם טיפת אחיזה לומר שיתכן רח"ל גיור באופן אחר.

עד שישנם אלו שלא יכולים לנוח וחייבים לחדש חידושים ומצאו סברה אחרת, שאם צריך לשבת בממשלה או לא - אין לזה שייכות לדין, זה ענין בפוליטיקה. איך אפשר לומר שאין לזה שום שייכות לדין ?! אפילו אם לא היה לזה שום שייכות לאותו מקום בו רושמים גוים כיהודים, הרי הוא [=שבממשלה] נושא עליו את האחריות [=לרישום הגוים כיהודים] עם כל השותפים [בממשלה]. על אחת כמה וכמה שזה הוא או פקידים שלו או הוא עצמו וסיעתא וכו' או המפלגה שלו מצווים לרשום [גוים כיהודים] ועושים כך בפועל, ויודעים ש"אין שליח לדבר עבירה" זה כלל מונח בכל התורה. במילא יש להם תירוץ שאין להם ברירה והוא רק שליח – "אין שליח לדבר עבירה"! במילא הוא נושא [=באחריות] ועושה זאת על אחריות עצמו.

ואחרי זה נוגע, שאחרי שרב פסק - אז מה שייך שיבוא בעל הבית ויאמר לרב שמע [כבוד הרב], זה לא שייך להלכה - זה שייך לפוליטיקה, זה [אמירה כזו] שולל את כל מציאות התורה! כאשר ש"בעל בית" בא לרב ואומר לו: "אני יכול ללמוד יותר טוב מהרב, אלא שהרב לא יודע מה נעשה בעולם, ואני כן יודע מה נעשה בעולם", במילא הוא מבין שזה לא הלכה אלא ענין של פוליטיקה, כבר היתה לנו כזו פוליטיקה בכל הדורות כולם, וזה רח"ל החריב כל חלקה טובה בישראל

כי "כך היא אומנתו", [=של יצר הרע] לא שהוא בא ומצווה "לך עבוד עבודה זרה". בהתחלה הוא מתחיל "עשה כך", ואחרי זה, סוף כל סוף מתי שרואה [=היצהר] שהוא נשאר לשבת [=בממשלה...] ושומע לו, ושואל דעתו וחוות דעתו וכו', אז סוף כל סוף "משחרר" אותו [=היצה"ר ואומר לו] "לך ועבוד עבודה זרה".

אם הוא [=היצה"ר] היה בא לכתחילה ואומר: שמע, צריך לעשות הפוך ממה שרבנים אומרים, זה לא היה מתקבל אצל יהודים. אז הוא מצא המצאה: שיגידו שהרבנים לא אמרו! על מי הוא אומר זאת? על אותם רבנים שביקש מהם שיתנו את הפסק דין!, שנמצאים באותה עיר באותן ד' אמות!

וכאמור לעיל שהתירוץ החדש הוא שזה לא ענין של הלכה אם צריך לשבת בממשלה או לא, אלא זה ענין של פוליטיקה.

דובר פעם שיש סיפור ב[=מסכת] גיטין, מעשה עם חנה ושבעת בניה, אחרי שרח"ל הוא הרג את ששה הבנים הראשונים שלה, אחרי זה נשאר הילד השביעי. אמר לו מלך יון לילד השביעי, שמע, זה לא הלכה, זה פוליטיקה. היות והוא מלך, וצריך להראות לפני עבדיו ושריו שכולם שומעים בקולו, במילא הוא צריך שעבדיו ושריו יראו שגם הילד שומע בקולו. אבל עבודה זרה – חס ושלום! הוא רק יניח טבעת, והוא [=הילד] ירים את הטבעת ויתן לו אותה. אלא שהטבעת מונחת לפני עבודה זרה שצריך להשתחוות אליה וכו'.

וכאן בא חידוש נפלא שלא בדומה [מקרה] זה הרבה יותר קל מהענין [של עבודה זרה]. עבודה זרה קשורה עם "מחשבה שבלב". כלומר כאשר הוא עושה את עניניו [וכאילו עובד עבודה זרה], וחושב [בשעת מעשה] שהוא מבטל [=את הע"ז], ואין לו שום שייכול לע"ז, ומרים את הטבעת כדי לתת אותה לאנטיוכוס לתת אותה למלך יון, אז הוא לא עובד עבודה זרה; זה רק שבית דין לא יכול להתחשב עם "דברים שבלב", (כתשובת "נודע ביהודה" הידוע שאם לא כן יבטלו כל דיני בית דין, ועדות וכו'), במילא "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", הוא רואה השתחוואה לעבודה זרה - הוא צריך לדון אותו לפי הלכות עבודה זרה.

זה אבל רק [בנוגע ל]בית הדין; אבל זה שהשתחווה, הוא לא עובד עבודה זרה, כי בשעת מעשה הוא לא חושב להשתחוות לה, ולא להקריב לה וכו'.

וכמעשה הידוע "שפער עצמו לפני בעל פעור" על מנת לבזותו, אחרי זה אמרו לו, שמע, אתה עבדת את עבודת בעל פעור, מה שאף אחד לפניך לא עשה כידוע האופן בעבודת בעל פעור. אבל הוא עצמו – לא עבר על מצות עבודה זרה.

ולכאורה זו שאלה על הילד: שהרי מדובר פה על ילד שהבין עניין. לכאורה מה אכפת לו אם הוא ירים את הטבעת?! בית דין הרי לא היה שם, כי אז לא היתה "יד ישראל תקיפה", הוא לא עובד עבודה זרה, כי הוא מרים טבעת ומביא אותה למלך יון, ועל ידי זה ישאר יהודי בחיים, יתווסף יהודי שומר תורה ומצוות, על אחת כמה וכמה שהוא היה רח"ל הילד היחידי שנשאר אצל חנה מכל שבעת הילדים.

אבל הילד חשב לעצמו, והגמרא מביאה זאת בתורה שבע"פ – זה חלק מתורה שבע"פ. מה זה משנה החשבונות שהוא עושה לעצמו, הרי מסביבו עומדים יהודים, ואחרי זה לא ברור מה הם יחשבו מחר; מה הם יבינו; שהיה ילד יהודי שהשתחווה לעבודה זרה כדי לרצות גוי' או כדי להציל נפשו מגוי. מה זה נוגע לו אם הוא כזה סוג, או כזה סוג, כך או כך - זה ענין של עבודה זרה, "אביזרייהו" וכו', במילא "ייהרג" [ואל יעבור], ומסר נפשו על קידוש ה'.

כשבאים ואומרים שיהודי יתן "הכשר" [לרישום גוי כיהודי], ויטען שיש לו "סמיכה" לרבנות והוא יהודי דתי, והוא זה שנבחר להגן על ה' ועל תורתו; והוא הולך ומכריז על גוי שהוא יהודי, ומצווה על פקידו ושלוחו שהם ירשמו על הגוי שהוא יהודי! ומה שהוא מסביר שזה פוליטיקה, ומסביר שאין פסק דין וכו', אז גלוי וידוע לו ולסובבים אותו ולכולם שלא זו המציאות!

במילא אפילו בגנות לא של אדם - גם לא דיברה תורה, וזו הוראה לכל יהודי, להישמר שלא לדבר בגנותו של בן אדם, על אחת כמה וכמה של יהודי, אלא מה שרוצים להביא כאן, שאותה טענה שטוענים "מה הועילו חכמים" שמרעישים כל כך הרבה זמן שיהיה גיור כהלכה, ורואים שאין בזה הזזה, במילא חבל על הזמן, חבל על הכסף, זה לא מתאים, עושים מזה צחוק וכו', וישנם מלעיגים ומביישים וכו'

אז דבר ראשון, אם היו מפסיקים לצעוק, אז מזמן לא היה זכר לכל הענינים [=הטובים] שהחזיקו מהם, ועדיין מחזיקים (אמנם רק קצת, אבל עדיין מחזיקים), וכמו שהוא עצמו הסביר שמתי שזה התפרסם שהוא [=הדתי] לעולם לא ייצא מהממשלה, ואי אפשר לפעול עליו בזה, ולכן אמנם, רח"ל לקחו מהם את ענין החינוך בירושלים, לקחו מהם עכשיו את ענין חינוך הנוער, ולא רק שאין פוצה פה ומצפצף, והם הכריזו שזה ההיפך מ"סטטוס קוו".

במילא "סידרו" אותם ולקחו מהם, ועוד ידם נטויה!. למה ידם נטויה – כי אותם שצריכים להגן על זה, מסתובבים ומכריזים שישנם "בית שמאי" שמרעישים, וישנם "קיצונים" שמרעישים [=נגד הדתיים בממשלה,

??יש כאלה שאומרים "לא אמת" כי הם מחזיקים בתורת אמת וכו??

וכאמור לעיל שהוסיף דבר חדש שזה בכלל לא ענין של הלכה אלא ענין של פוליטיקה. הם עצמם אמרו! יומיים לפני שעבר החוק, שאם בחוק לא ייכתב [=גיור] "כהלכה" חייבים לצאת מהממשלה כי לא יכול להיות באופן אחר! וזה מודפס! ומודפס מעיתון שלהם!

והעיתון נמצא עכשיו במציאות, לא הפשט שזה היה לפני ?? ושום דבר לא נשאר, במילא, אי אפשר לומר שכלום לא פעלו. דבר ראשון זה פעל שלא יקחו מהם את "שארית הפליטה" שעוד נשאר להם [חוקים דתיים], אבל הרי "עוד ידם נטויה" [של השמאל], ולוקחים [מהדתיים] ענין אחד אחרי השני, והמחאה היחידה ב"קול ענות חלושה"; המחאה הגדולה ביותר שלהם היתה [בסך הכל שהממשלה] הפרה את ה"סטטוס קוו"!

עד ששאלתי אחד [=מהם] היתכן?! לקחו מכם את ענין החינוך, הוא ענה מה פירוש לקחו?! היתה הצבעה [=בכנסת] שלא יקחו! שאלתי: ומה היה אחרי ההצבעה, האם ביצעו את החוק בפועל? והוא ענה לי: שהוא מוכרח להודות לי שבפועל זה לא התבצע. אלא מה, הוא שמח שההצבעה באופן כך שלא צריך לקחת מהם את זה. אבל בפועל, לקחו מהם את זה!

אחרי זה היה מעשה עם ירושלים, עשרות שנים היה [=מחלקת] החינוך אצל [=הדתיים] וכעת לקחו מהם, ועל דרך זה "עוד ידם נטויה". ואם לא היו אלה שצועקים שצריך להיות גיור כהלכה, היו מזמן לוקחים מהם את הכל והיה נשאר להם אך ורק החותמת על הנייר; מגישים [=להם לחתימה על הסכם הקואליציה] נייר ריק, והם שמים על זה את החותמת שלהם, אחרי זה [=השותפים בממשלה] לוקחים את הנייר ורושמים עליו מה שהם רוצים!

בכחמת הרפואה הם [כאילו] נגד ניתוחי מתים, אבל אלה שמחזיקים שחייבים שיהיה רפואה ורופאים וכו' וכו' אומרים שחייבים ניתוחי מתים, ?? ואין כאן המקום להאריך בזה, כאן מדובר על גיור כהלכה.

וכמדובר כמה פעמים ישנם רק ארבעה חמישה אנשים שמחזיקים שלא לרשום בחוק [את המילה] "כהלכה", כי כמדובר כמה פעמים, אם הם יוצאים מהממשלה, אז כל ארץ ישראל חייבת שיהיו דתיים בממשלה, ואם לא – לא יוכלו לבוא לוושינגטון, לא יוכלו לבוא ללונדון וכו' וכו'.

לכאורה השאלה אם החשבון הוא כזה פשוט, למה הם לא עושים זאת? הרי הם לא "להכעיס", בזה אני לא חושד בהם. בגלל שהחשבון הוא פשוט: אם הם ייצאו מהממשלה, והם חייבים להכניס בפנים דתיים, אז למה הם לא עושים זאת [ויוצאים מהממשלה] הרי יהיה להם גם עולם הזה, וגם עולם הבא?!

התירוץ גם הוא פשוט! בוודאי שיכניסו לממשלה דתיים! אלא מה שיקחו אחרים, לא אותם! וזה "מורא שיש לה חשש", כי יש כבר כאלה שרק מחכים לרגע כדי להתחיל "מאבק", על ה"ספסל, וזה גם לא הלכה, אלא פוליטיקה, אבל זה אמנם באמת פוליטיקה.

וכמדובר העיקר, שמדמיינים לעצמם שאיך כרגע הסדר כדי לקבל מקום בחברה, על אחת כמה וכמה בארץ הקודש, צריך לצעוק "דתיים עליך ישראל"; במילא מי שהוא עצמו דתי לא יכול לצעוק בנוסח הזה, אז צועקים "קיצונים" עליך ישראל! קודם צעקו "בית שמאי" עליך ישראל, אחרי זה תפסו שבית שמאי זה חלק מתורה שבע"פ, לא כדאי "להתעסק" עם בית שמאי, אז מצאו המצאה להגיד את הנוסח "קיצונים עליך ישראל"!

במה מתבטאת הקיצוניות? הקיצוניות מתבטאת הזה שמחזיקים שגוי זה גוי כל זמן שלא התגייר על פי שולחן ערוך, ומחזיקים גם שאסור לכתוב שקר - לשקר יהודים, ולשקר גוים שמישהו שהוא גוי לכתוב עליו שהוא יהודי, כי זה מביא צרה על גוים, מביא צרה על להבדיל, יהודים, ומביא צרה על כל הדורות שיבואו לאחרי זה!

ואחרי זה הולכים עם השיטה שהגמרא מביאה להשתמש בכלי זכוכית לבנה יום אחד, ומחר שישבר, ובינתיים הוא משתמש עם כוס של זכוכית לבנה. איי – מה שמחר תהיה בגלל זה מפלה לכל המפלגה; למה לחשוב על מחר, מחר כבר נראה.

שזה גם היה הסיפור עם דנמרק. [=טענו כלפי הרבי] למה אמרתי שהגרים מהגיור בדנמרק זה לא גרות כשרה? - כי לפני זה היתה חקירה ודרישה ברבנות בירושלים, לשם הגיעו הגרים מדנמרק, ומצאו ששם ישבו איש ואישתו בבית הדין [=המגייר], אחרי זה אמרו [=להם] שאיש ואשתו זה לא מתאים, אז ישבו [=בבית הדין] אב ובנו, אחרי זה אמרו להם שזה לא מתאים אז מצאו המצאה – [=לומר] שספרדים הם מחמירים, ולאשכנזים זה לא משנה. אבל אחרי זה הגיעו מהאשכנזים - הרב אונטרמן, שגם אמר שאב ובנו – זה לא מתאים, עד שציוו [=בירושלים] לגייר שוב, וכך עשו בפועל!

והעיתון שכתב שמי שאומר שהגיור בדנמרק אינו טוב – זה שקר; [=העיתון] ידע שהיה בירור ושקלא וטריא ברבנות הראשית, וידע מהפסק דין של הרבנות בירושלים שאמרו שהגיור אינו טוב ו[=העיתון] ידע שלא רק שאמרו זאת, אלא שבפועל ממש גיירו [=בירושלים] עוד פעם!

איך זה שהעיתון מדפיס דבר כזה שמחר יתפסו אותו ויגידו לו: למה אתה מדפיס דבר כזה, שהרבנות הראשית אומרים שזה אמת [=שהגיור לא טוב] ולא שקר?!

על זה לעיתון יש כמה דרכים. דבר ראשון, הם יכולים לכתוב שאמר את זה פלוני בן פלוני. אם יתפסו אותם בשקר, זה פלוני בן פלוני, לא העיתון.

אחרי זה, יש "מו?ד?ה" חדשה שקוראים לה "מכתב אל המערכת". במילא - "מכתב אל המערכת", אומר העיתון שאין לו אחריות על זה - זה אחד שכתב מכתב. במילא הם מרויחים מזה שיכולים לכתוב שקר על אמת מוחלטת, כי זה כתוב בעיתון, וכשזה כתוב בעיתון שחור על גבי לבן! באותיות מרובעות! ובארץ הקודש! והעורך הוא פלוני בן פלוני יהודי דתי, ש"לא תשכן באהליך עולה"! ספר שאינו מוגה! ספר תורה! אם אינו מוגה אסור להחזיק אותו אצלו בבית לא [=רק לא] להדפיס ?? כאן זה לא [רק] ספר שאינו מוגה, הוא יודע שזה שקר! ויודע שהגירות [=בדנמרק] לא טובה! ויודע שעשו מעשה בפועל [=התגירו עוד פעם] גיורי וינה – עד היום הזה לא שומעים ממקרה אחד ויחיד שיגירו על אותם שהרבנות הראשית פסקה שהגיור שלהם [=בוינה] לא טוב וצריך לגייר אותם שוב - הכל שקט ושלו!

גירות דנמרק – גיירו בפועל פעם שניה בארץ ישראל! עוד יותר – כעת עברו מדנמרק, וה"מפעל" היום בגרמניה ה"מפעל" [=לגיורים] קיים, פועל את פעולתו! אבל מדנמרק – העבירו אותו. למה?! – כי ראו, שיודעים שם [=בירושלים] מה נעשה שם.

אז אחרי שהעיתון יודע מזה [=ורוצה לכתוב שקר], אז קודם יש עצה אחת שאת זה אמר פלוני בן פלוני שלעורך אין עליו שום אחריות. אחרי זה יש עצה שניה, שזה "מכתב אל המערכת". מה יש לעיתון מזה? שהוא צריך להיות "מיצר לישראל" אז "נעשה ראש"!

וכאמור זה לא מה שרוצים לחפש "עוולה" בעיתון, יהי להם אשר להם, אלא מה שכאן נוגע, שמעכבים [=במזיד את תיקון החוק] ומזמן יכלו לפעול אצל כל השמאלנים וכל הקומוניסטים וכל הגוים להבדיל, שגיור יהיה כהלכה.

היחידים שמעכבים, כי "המיצר לישראל נעשה ראש" הם לא נותנים שיכתבו [=בחוק] את המילה "כהלכה", ומנסים את כל הדרכים עד כדי כך! שלא מספיק, שישנם חמישה אנשים שעושים ההיפך מפסק דין של הרבנות הראשית שלהם!

הכשילו פה בניו יורק עשרות אנשים שהם יפרסמו כאן דעתם ברבים שהרבנות הראשית פסקה שצריך לצאת מהממשלה, והם הדפיסו בעיתון וחתמו בשמותם! וחתמו: זה רב במקום פלוני, זה רב במקום פלוני, והם אומרים ש[=הדתיים] לא צריכים לצאת מהממשלה! והם יודעים! ששניים שלושה ארבעה מיליון יהודים בארצות הברית לא יודעים שישנו פסק דין של רבנות, פסק דין בפועל, מודפס! שצריך לצאת מהממשלה!

והם ?? מכשילים יהודים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם. וכתבו להם ואיימו עליהם, שהם יכתבו בעיתון גלוי לעין כל שצריך לעשות הפוך, וצריך להישאר בממשלה. וגם הוא [=ששכנע את הרבנים] לא אשם! אחד מהארבעה [=בממשלה] טילפן לכאן ?? אני לא רוצה לומר את שמו, הוא טילפן לכאן, וצעק עליו איך נתת לדבר כזה לקרות [=שהרבי מה"מ מפרסם לצאת מהממשלה], והורה לו שיחפש דרכים איך "לתקן" זאת.

ההוא אין לו ברירה, זוהי פרנסתו ופרנסת בני ביתו, והעיקר, אין לו "סמיכה" לרבנות, ממילא יתכן שאינו יודע מהדין ש"אין שליח לדבר עבירה, במילא הוא הלך והתחנן אצל פלוני בן פלוני [=רב שחתם], ופלוני בן פלוני [=רב שחתם] שיש מה שלא סיפרו להם, שיש פסק דין של רבנות ראשית, ואחד אמר שהפס"ד היה קודם החוק [=וכיו"ב] מה שהוא דיבר איתם אינני יודע, [=מכל מקום]

אבל מה שיצא [=מכל זה] חילול ה' בפרהסיא שלא היה כמוהו, שרבנים שומרי תורה ומצווה, רבנים אורתודוקסים, לא מתביישים להדפיס מודעה בעיתון לעיני כל! שקוראי העיתון לא יודעים שהרבנות פסקה לפני שנה וחצי, קרוב לשנתיים, שצריך לצאת מהממשלה, ו[=אחרי ש]לא מצייתים [=לפסק דין] במשך קרוב לשנתיים, וכעת הוסיפו עוד עוון על פשע לחזור על זה שוב כאן בברוקלין!

להם [=לרבנים שחתמו] זה לגמרי לא נוגע! אותו אחד, לכל הפחות, יש לו משהו מזה, אבל אלה שחתמו על זה אין להם מזה שום דבר! חוץ מסיוע לחילול ה' ברבים, שיכול להיות יהודי דתי ולעשות הפוך מפסק דין ברור, פה אחד! מכל הרבנים שהיו בשעת מעשה [=שאמרו] שצריך לצאת מהממשלה! ואין פוצה פה ומצפצף!

הם רבנים על מכונם, ואומרים "אשמנו בגדנו", וחושבים לעצמם – למה הם אומרים "אשמנו בגדנו" כי כתוב בכתבי האריז"ל, שהאריז"ל אמר "אשמנו בגדנו" - לא שחס ושלום שהוא היתה לו עבירה, אלא שהיות וכל ישראל ערבים זה בזה אז הוא אומר "אשמנו בגדנו" בשביל יהודי שני, שזה ה"אשמנו בגדנו" היחידי שהוא אומר!

מודפסת בעיתון מודעה, שנקראה ע"י מאות יהודים שיודעים שיש פסק דין ברור שצריך לצאת מהממשלה, והוא [=שחתם נגד] - לא שהוא מביא ראיה מאיזה מקום, לא שהוא עיין בזה [=בפסק דין] והוא גם לא יכול להביא ראיה משום מקום, וצועק [=במודעה] שצריך להישאר לשבת בממשלה! חילול ה' בפרהסיא שלא היה כמוהו!

וכאמור "שתיקה כהודאה דמי", מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, נושא [=באחריות] לאותו עוון, כל אותם שלא יוצאים מהממשלה ותובעים מאותם [=הרבנים] שחתמו כאן, וזה שקיבל את הטלפון [=ושכנע שיחתמו] ויודעים מי זה, ויודעים מי טילפן אליו, ויודעים מה הוא אמר לו . .

בארץ ישראל אין סודות. [=הרבי צוחק] עד כדי כך שביקשו ממני שאשבע, שלא אספר מה הלך באסיפה ובאמת לא נשבעתי. . זה סימן טוב שצוחקים בכל הרעש הזה, אחד אמר לי שאני חייב להשבע, ואמרתי שאני לא אשבע, ואמנם לא נשבעתי, ואני אמדיש לספר הלאה.

במילא יודעים מי טלפן, יודעים מה הוא אמר, יודעים למי הוא טילפן, ואחרי זה ראו את ה"פירות רעים" שיצאו בפועל ויהי רצון שכפי כתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" בפרשה שלנו, שיצאו ביד רמה ו"בריש גלי", בדרכי נועם ובדרכי שלום, שגוים ישארו גוים בד' אמות שלהם, ויהודים ישארו יהודים בד' אמות שלהם, ויהיה "ונתתי שלום בארץ", שיפסיקו להלחם, כי אם צריכה להיות מחלוקת, שתהיה מחלוקת בנוסח הידוע בין בין במה אוחז "בית שמאי" ובמה אוחז "בית הלל", אבל לא להלחם בנוגע לדין בשולחן ערוך, במילא יהיה גיור כהלכה, ויהיה "הליכות עולם לו"

וזה יביא את משיח צדקינו, שיכוף כל ישראל ללכת בדרכה ולחזק בדקה, וילחום מלחמת ה' וינצח, ויבנה בית המקדש במקומו, הרי הוא משיח וודאי כי עוסק בתורה ובמצוות כדוד אביו וכו', יבוא ויגאלנו, אנחנו ואתם ואתן וכולם ביחד, יחד עם אותם ארבעה וחמישה מהגלות הפנימית ומהגלות החיצונית

ונלך לקבל את פני משיח צדקנו שאז תגמר הגלות, ותתחיל האתחלתא דגאולה, ולאחרי זה הגאולה האמיתית והשלמה ובחסד וברחמים, לחיים!

שיחה שביעית

בתורה יש כלל ש"מכלל הן אתה שומע לאו, ומכלל לאו אתה שומע הן, וכפי שדובר קודם בנוגע ליהודים, מכיון שזה ענין בתורה, נהיה מזה אחר כך אותו סדר אצל יהודי בחייו; ובמיוחד כשמדובר על אחד שיש לו השפעה בציבור שהוא עסקן ציבורי או בכלל, "ממנו יראו וכן יעשו", שאז זה ביתר שאת וביתר עז;

בהמשך להאמור לעיל, שכל אותם יהודים - רחמנות איומה עליהם, שביחד חתמו על מודעה בעיתון, בידעם שכמה וכמה מקוראי העיתון לא יודעים שישנו פסק דין ברור, פה אחד, של הרבנות הראשית בארץ ישראל,

יהודים שקוראים [=עיתון] פה, יש כמה וכמה מהם, ו[בוודאי ש]כל אלה שחתמו, צועקים בכל גדול שזוהי [=הרבנות הראשית בארץ] הרבנות שלהם, וכפי ש"באתרא דרב נהג כרב, ובאתרא דשמואל נהג כשמואל;

אבל מתי ש"באתרא דשמואל" הוא עושה הפוך ממה ש"שמואל" אומר לו, והוא [=עצמו] צועק שזה "אתרא דשמואל", זאת אומרת שהוא עושה הפוך מתורת משה, ש"משה קיבל תורה מסיני"; כי "סמיכה" של רב, נקראת בשם סמיכה, בדוגמה של "סמוך" איש מפי איש וכו' וכו' כמבואר ב"אחרונים" הביאור בזה - איך שייך היום לקרוא לזה "סמיכה", כאשר "בטלה סמיכה מישראל" לפני מאות שנים;

ואעפי"כ, הם חתמו, ומקווים, שעכ"פ החשובים שבהם, הרבנים שבהם, שיודו ש"דבר שאמרתי לפניכם טעות היא בידי" כלשון הגמרא ב[מסכת] עירובין, שאמר רב גדול וראש ישיבה גדול בזמנו, ולא רק שזה לא פגע ולא הקטין את כבודו, ההיפך - הוא נהיה אחד מגדולי האמוראים, וכו' וכו'. וכפי שדובר כמה פעמים זה הולך עד למשה רבינו עצמו ש"הודה ולא בוש", לומר "ידעתי ושכחתי" וכו', עד ש"בא לכדי טעות" כפי שהגמרא והמדרש לא מתביישים לכתוב;

לא ח"ו כדי לספר על משה רבינו שהיתה לו טעות, אלא כדי להראות הוראה, שבשעה שיהודי יש לו טעות - כמה גדול שלא יהיה, שלא יתבייש לומר שהיתה לו טעות ולו רק כדי שהאמת תנצח, ו"תורת אמת" תישאר "תורת אמת;

ולא רח"ל, לעשות מהתורה פלסתר, ולכן מצפים מהם [=מאלה שחתמו] - אני מקווה שעל כל פנים שהחשובים שבהם, הרבנים שבהם, יודיעו גם ברבים, על כל פנים באותו פירסום, [=ואם בפרסום] יותר גדול – מה טוב, שהם עשו כך כי לא ידעו שישנו פסק דין ברור פה אחד! שחייבים [=הדתיים] לצאת מהממשלה, וזה לא הפשט שזה לא "בכדי שיעשו" [כיוון] שעבור מאז קרוב לשנתיים, יותר משנה וחצי, וכמדובר כמה פעמים.

ולכן "אשרי חלקו", מתי שנמצא בעל הבית [=ח"כ פרופ' אבנר חי שאקי] שלא מתבייש ואומר ברבים, שהיות והם לא רוצים לציית לפסק דין של רב [ולכן] אינו יכול לאחוז באותש שיטה, אעפ"י שכמה רבנים אין להם את התקיפות לומר זאת בהנוגע לפועל; הם אומרים זאת בהנוגע שזו "שיטה", כאשר הם אומרים שיעור בישיבה, או כשאומרים דרשה בבית הכנסת אבל אחרי זה כשאומרים לו [=לאותו רב] שמע, תדפיס את זה שישנו פסק דין של רבנים, פה אחד, וכמו שאתה שיש לך קהל יהודים ששומע לך לקולך אז תודיע [בעיתון] שאתה נגד אותם ארבעה חמישה שישה אנשים שיודעים מהפסק דין, ועושים הפוך; אז לרב אין לו את אותו תוקף [לפרסם].

הטענה היא, למה הוא צריך להיות "קופץ בראש", ו[הרי]לא באו אליו ושאלו אותו, ומסירות נפש זה רק אם יש הכרח בדבר, וישנם גדולים וטובים ממנו, עם כל ההסברות שישנן בדבר.

וזה עוד מגדיל זכותו של "בעל הבית" [=פרופ' אבנר חי שאקי] שלא התבייש לכתוב זאת בשפת המדינה ולומר: היות שיש פסק דין של רב, על אחת כמה וכמה מכמה רבנים, ופה אחד, אז אותם מי שלא מקיימים את הפסק דין, אז "לא יהי חלקי עמהם"!

ולכאורה, "מאי קמשמע לן"? מעצמו מובן, שאם הוא יהודי דתי, צריך לעשות כמו שרב פוסק?! אבל אנו חיים בכזה דור יתום, בעלמא דשיקרא, שהוא מניח תפילין, ואוכל כשר, וכשאומרים לו שהרב אמר כך וכך - אומר הוא שהוא יעשה ההיפך; ומתי שהוא נלחץ, הוא אומר שהרב לא אמר, ושזה לא נדפס, ולא לזה הוא התכוון, וכו' וכו' כשהוא יודע! שמי ששאל אותו - יודע שלזה הרב התכוון, יותר מזה: הוא עצמו אמר יומיים לפני כן [=לפני חוק מיהו יהודי], שאם יהיה נוסח כזה [=בחוק] אסור להישאר בממשלה, וגם אמר, שהטעמים וההסברות שרוצים לשנות [שלא יהיה כתוב בחוק "כהלכה] אין להם אחיזה;

ו[עוד טעם] שאת זה הוא אמר לפני שבועות ספורים: שמתי שהשותף השני [בממשלה], שהם הרוב יידעו, שהוא בשום אופן לא יעזוב את ה"כיסא", אז הוא יקלקל את כל החשיבות [=של המפלגה] ולא יוכל לפעול שום דבר, ואעפי"כ הוא "הודיע", אין צורך לומר בדיבור, הוא מראה במעשיו שאי אפשר להזיזו ממקומו [בממשלה], וכאמור, נוספה הסברה חדשה: זו [=כביכול] אינה שאלה של ארבעה חמישה אנשים, אלא היות וישנם כל כך הרבה שיש להם פרנסה דרכו, אז מתי שהוא יאבד את השפעתו ואת התואר שלו [שר בממשלה], אז אותם אנשים יאבדו פרנסתם.

אז זה "כבר היה לעולמים", היו כאלה שישבו על ה"כיסא", ואחרי זה מאיזה סיבה שתהיה הם ירדו מהכיסא, ואותם גופא ארבעה חמישה אנשים הם ירדו מהכיסא, ומתי שהיו צריכים לקבל "כיסא", עמדו בתוקף שיתנו להם את הכיסא של הדתיים [משרד הדתות], כי הם חשבו שאם יתנו את הכיסא ל"חופשיים", להם לא יתנו את זה. אז הם יצאו! [מהממשלה], ומישהו ישב במקומם וכידוע הדברים לכל אלה שבארץ ישראל, אעפ"י שהעיתונים מדפיסים זאת.

וכאמור אני לא רוצה לערב עוד פרשה בדבר כי כשמתעסקים בבול שמודבק הפוך, במילא לא נוגע מה כתוב במכתב. . .

ומה שאני רוצה להביא, ש"גדול זכותו" של בעל הבית [=ח"כ פרופ' אבנר חי שאקי] שהיה לו את התקיפות לומר שמה שתורה אומרת, כאשר רב פוסק - צריך לעשות כך בפועל. הכוונה ליהודי בזמננו אלה, ואעפ"י שזה יפגע בכבוד שלו וכו' [שהוכרח להתפטר מהכנסת] אבל היות ורב פסק כך, צריך לקיים את הפסק דין של הרב.

והוא אמר עוד יותר: שאלה שעושים הפוך מספק דין של רב אינני רוצה להיות איתם, "אין לי חלק עמהם", ויהי רצון שמה שמצידו שהוא פירסם זאת ונהיה "מזכה את הרבים", אז "ממנו יראו וכן יעשו", שהרבים יענו לקריאתו; שיפרסמו! לא [=רק] שיגידו זאת לעצמם ב"קריאת שמע שעל המיטה" מתוך פחד שאישתו תשמע ותספר לשכנה ולכן יוכלו אחרי זה להגיד לו קבל סטירה בפנים, אלא שלא יהיה לו פחד ויאמר זאת בגלוי; רב בקהילתו, ומלמד בתלמוד תורה שלו, או [=מורה] בבי"ס, או ראש ישיבה בישיבה, ובעל הבית – שידפיס זאת בעיתון, שיידעו, שאלה שעושים הפוך מפסק דין של רב - מעולם לא היה כמוה בישראל!

אפילו רפורמים, אפילו קונסרבטיבים, אומרים שמה שהרב שלהם פוסק – כך הם צריכים לעשות! וכאן הם אומרים שזה הרב שלהם, ו"באתרא" של אותו רב והוא עושה הפוך ממה שהרב אמר לו!

וכאמור, לא אצל הקונסרבטיבים - אין דבר כזה, לא אצל הריפורמים - אין דבר כזה; ולא להבדיל אצל הגוים - אין דבר כזה! ישנם גוים שאוחזים מה"גלח" [כומר] שלהם, אבל כשהוא אוחז מהגלח, הוא עושה מה שהגלח אומר לו לעשות עכשיו! על כל פנים אין לו התוקף ללכת ולעשות ברבים, ולהדפיס בעיתון שיידעו, שהוא עושה הפוך מפסק דין של הרב שלו!

וכאמור, מדברים כעת ב"צד הטוב", ויהיה רצון שאותו יהודי שהיה ראשון ופירסם כ"נחשון" [=שקפץ] לים בלי להתבייש ולומר, שמתי שרוצים להתנהג ב"שיטה" שלמרות שרבנים פסקו, ואומרים בבת אחת שזהו הרב שלו, אבל [=בנוגע] לפסק דין יעשה "להכעיס" – הפוך - זו שיטה של היפך מתורת ישראל, במילא זה היפך מקיום של עם ישראל, במילא זה היפך של קיום של ארץ ישראל וכו', וזו תהיה התחלה של עשרות ומאות שיעשו מודעות כאלה בעיתונות.

ויהי רצון שבקרוב ממש תתבטל אותה התנכלות, ונסיונות לחתור מתחת קיום עם ישראל מקום שהוא; אותה טענה [שהם טענו נגד הרבי שליט"א מה"מ] שאסור [=לו מחו"ל לדבר ו]להתערב במקום אחר [בארץ] - מעולם לא היתה כזו התערבות בחייהם של ארבעה עשר מיליון יהודים, לא מגוים להבדיל, ולא מיהודים! שיהודי או גוי להבדיל שנמצא במדינה אחת ויוציא גזירה [מיהו יהודי] על יהודי שנמצא במדינה בקצה האחרון של העולם!

בגלל אותה גזרה של "מיהו יהודי" עושים חתונות מעורבות באוסטרליה, חתונות בארצות הברית, חתונות באירופה ובכל מקום שהוא! אפילו אם היה מקרה אחד ויחידי [של נישואי תערובת בגלל החוק], גם זה מספיק, גם זה "עולם מלא", רח"ל זה הרבה יותר ממקרה אחד.

ואני יודע שימצא [=אחרי דיבור זה] אחד שיכתוב "מכתב אל המערכת" ש"לא היו דברים מעולם" - זו גוזמא, אחרי זה יכתבו "שפלוני בן פלוני" אמר שלא היו דברים מעולם, אחרי זה יכתבו "מאמר ראשי" שלא שייך שיהודי יושב בברוקלין, ורוצה להשתלט על כל היהודים בכל מקום שהוא, ולכן הוא אומר ש"מיהו יהודי" נוגע לארבעה עשר מיליון יהודים, כדי שאותם ארבעה עשר מיליון יהודים ישמעו מאותה מציאות.

מוחל [=על כבודי; אדרבה] הלוואי שהם יהיו אלה שצועקים ש"מיהו יהודי" זה חורבן לעם ישראל, ואני נותן להם את כל הקרדיט, וכל הזכות, וכל הענינים, ולו רק שיבטלו את ענין הבילבול והטישטוש והחורבן;

ו"יפה שעה אחת קודם", "ובחסד וברחמים", "ובעגלא דידן", ואחרי זה יתאספו כל היהודים ביחד, ו"קהל גדול ישובו הנה", בארץ שהיא ארץ הקדושה, ולגוים אין מה לומר שם, ואין מה לסחוב לשם שום גוים, ואפילו כשנותנים להם נייר שהוא יהודי, הוא נשאר גוי;

ואם רוצים מאיזה מטעם שיהיה להכניס אותו [=לארץ], אז לכל הפחות לא צריך לעשות ממנו שונא - לומר לו שעשו ממנו יהודי, ואחרי זה הוא יתפוס ששיקרו אותו, והוא נשאר גוי כמו שהוא לכל עניניו וכו', ואין כאן המקום להאריך בזה, בצרות שעד עכשיו כבר היו מזה

והלואי שלא יהיו צרות הלאה, אז יהיו יהודים לעצמם, וגוים לעצמם, "ונגלה כבוד הוי", "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", שזה "דבר ה' זו הלכה" כמו שהגמרא אומרת ב[=מסכת] שבת, וכדי למהר זאת, כדאי שיעשו כמו אותו יהודי שהיה ראשון ששבר את השתיקה והודיע שמה שהרבה – שכל היהודים חושבים - שכשרב פוסק, כך צריך לקיים;

ואותו שעושה הפוך ולהכעיס נגד הרב - צריך להישמר מלהתעסק איתו [=עם הנ"ל] ללכת בדרכיו ובשיטתו, וזה ייעשה כאמור ע"י עשיריות ומאות ואלפים בישראל, עד כי יבוא מורה צדק, ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, לחיים!