לא נשבע לפלישתים (פר' ויצא)

על הפסוק בפרשתנו "ויצא יעקב מבאר שבע" נאמר במדרש רבה (בראשית פרשה סח, ז): "מבאר שבע - מבארה של שבועה. אמר יעקב, שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבע לי כשם שנשבע לי זקנך, ונמצאתי משהא בשמחת בני שבעה דורות".

כוונת הדברים היא, לשבועה שנשבע אברהם לאבימלך שלא ילחם בבניו, מה שעיכב את כניסת בני ישראל לארץ ישראל שבעה דורות - מאברהם עד כיבוש ארץ סיחון ועוג ע"י משה רבינו כעבור ז' דורות - כמבואר במדרש רבה (וירא פרשה נד, ד).

יצחק, גם הוא נשבע לאבימלך ועיכבם בעוד דור - מיצחק עד כיבוש הארץ ע"י יהושע עברו גם כן ז' דורות. לנוכח זאת חשש יעקב שמא יצטרך גם הוא להישבע לאבימלך ולעכב את כניסת בני ישראל לארץ ישראל לז' דורות, כלומר בעוד דור נוסף.

בין אברהם ויצחק ליעקב

ולכאורה: מאחר ואברהם ויצחק לא חששו לעיכוב שייגרם לבני ישראל ע"י השבועה - למה דווקא יעקב חשש להישבע לאבימלך עד שבגלל זה יצא באר שבע - "מבארה של שבועה" זו?

והביאור: קיימת הבחנה בין דרגת ומעלת אברהם ויצחק לבין דרגתו ומעלתו של יעקב, הבחנה המבהירה את ההפרש היסודי שבין עבודתם של אברהם ויצחק לזו של יעקב. הבחנה זו מוצאת ביטויה בעובדה שגם אצל אברהם וגם אצל יצחק לא כל בניהם המשיכו בדרך האבות. "אברהם - "יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשיו" (ויקרא רבה פרשה לו, ה). קדושת אברהם ויצחק ועבודתם לא "הגיעה" לבניהם אלו ולא פעלה בהם שייהפכו לטוב.

יעקב מטתו שלימה

דווקא אצל יעקב אנו מוצאים ש"מיטתו שלימה", כלומר כל בניו היו מחוברים אליו ושלמים ביהדותם. עבודתו פעלה בכל י"ב בניו שיהיו "שלמים".

אומנם האבות הן הן המרכבה (בראשית רבה פרשה מז, ו), ונשמת כל אחד מהם היא מעולם האצילות, אבל קיים חילוק ביניהם בנוגע לעבודתם.

יעקב עסק בעיקר בבירור וזיכוך הרע והפיכתו לטוב באופן תמידי לתמיד. אומנם גם אברהם וגם יצחק עסקו בעבודת הבירורים: אברהם היה מקריא בפי כל עובר ושב לשמו של הקב"ה ויצחק היה חופר בארות בכל זאת פעלה עבודתם רק את דחיית הרע והקליפה - שלא ינגדו ולא יפריעו לענייני הקדושה, אבל לא שהם עצמם יהפכו לטוב וקדושה. מה שאין כן ביחס ליעקב, אשר הלך לחרן "חרון אף של מקום בעולם" ושם עבד את עבודתו בהפיכת הרע לטוב ולקדושה.

אברהם ויצחק כרתו ברית עם אבימלך בהתאם לאופי עבודתם - רק שלא יפריע ולא ילחם בהם - אבל לא התכוונו ואכן גם לא פעלו שינוי במהותו של אבימלך ולהפכו למציאות של קדושה.

מה שאין כן יעקב, היות ואופי עבודתו הוא בשלילת מציאות הקליפה ע"י אתכפיא ואתהפכא, לכן לא שהוא חשש שמא יאלץ לכרות ברית עם אבימלך, אלא שיעקב לא יכול היה להסכים לכרות ברית ולהשלים עם אבימלך כפי שהוא נמצא בדרגתו הנמוכה השלילית.

גם בחרן

דווקא עבודתו בחרן, "חרון אף של מקום בעולם" ועבודתו בבירור ענייני הקליפה והיפוכם לקדושה, היא זו שהביא "לשמחת בני" בגאולתם ובכניסת בני ישראל לארץ ישראל. כך גם בגאולה האמיתית והשלמה, שתבוא דווקא ע"י אופן עבודתו של יעקב שבירר וזכך את "חרון אף של מקום בעולם" ואז זוכים לבית המקדש השלישי - "לא כאברהם שקראו הר.. ולא כיצחק שכתוב בו שדה.. אלא כיעקב שקראו בית" - בביאת משיח צדקנו.