אין שינוי בהבטחת הגאולה (פרשת שופטים)

כתב הרמב"ם בהלכות מלכים שבספר יד החזקה: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה וכו' וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.

אף בפרשת בלעם נאמר ושם ניבא בשתי המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד כו' ובמשיח האחרון שעומד מבניו כו'"...

ובהלכה שלאחריה ממשיך הרמב"ם: "אף בערי מקלט (בפרשתנו) הוא אומר אם ירחיב ה' אלקיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקב"ה לתוהו, אבל בדברי נביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה".

אין גאולה ללא גואל

ועלינו להבין, מה היה חסר בראיות הראשונות (מהכתוב "ושב גו'" ומפרשת בלעם), שהרמב"ם הביא ראיה נוספת גם מהכתוב ב"ערי מקלט"?

הצורך בשני הראיות הראשונות מובן, כי כוונת הרמב"ם כאן (בהלכות מלכים) היא על האמונה במלך המשיח; נוסף על החיוב להאמין בכללות ענין הגאולה, שהקב"ה עתיד לגאול את ישראל (באיזה אופן שהוא), חייבים להאמין במלך המשיח (עם פרטי עניניו ומעלותיו המפורטים ברמב"ם בפרק זה), כדיוק לשון הרמב"ם "וכל מי שאינו מאמין בו"; ודבר זה אינו מפורש בפסוק "ושב ה' אלוקיך את שבותך גו' וקבצך וגו' והביאך ה'", אלא רק ב"פרשת בלעם" ש"שם ניבא בשני המשיחים", דוד ומלך המשיח.

עדות בתורה

לאידך לא הסתפק בהראיה מפרשת בלעם, ועוד זאת, שהביאה רק כראיה שניה - כי אין כוונת הרמב"ם כאן רק להביא ראיות מתורה שבכתב על ביאת המשיח, אלא להוכיח ש"מי שאינו מאמין בו . . כופר . . בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו", והעדות הזו אינה רק על פי פירוש פסוקי התורה שבתורה שבעל פה [שגם "הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה" הוא בכלל "כופר בתורה"], אלא "אלו הדברים (ה)מפורשים בתורה" - ואילו נבואות בלעם נאמרו בדרך משל וחידה, בלשון שאי אפשר לומר ש"הדברים (ה)מפורשים בתורה"; מה שאין כן בפסוק הראשון שמפורש בו על דבר גאולה, קבוץ גליות וכו'.

אבל עדיין צריך ביאור - מה נוסף ע"י הראיה מהכתוב בערי מקלט?

חלק ממצות התורה

והענין הוא, שבראיה זו מערי מקלט יש חידוש עיקרי לגבי שני הראיות הראשונות: בזה שציוותה תורה "אם ירחיב גו' ויספת גו'" (שבימות המשיח חייבים להוסיף בערי מקלט) - נעשה הענין של ביאת המשיח אחד מתנאי מצוה שבתורה.

כלומר: למרות שענין הגאולה העתידה מפורש בתורה (והרמב"ם מונה אמונה זו בין עיקרי ויסודי התורה), בכל זאת אין זה חלק ממצוות התורה, שהרי לא מצינו בתורה ציווי להאמין בגאולה (ורק כי כיון שזהו ענין המפורש בתורה, לכן כל שאינו מאמין בה, הרי הוא "כופר . . בתורה ובמשה רבינו"); אבל ע"י ציווי זה של "אם ירחיב גו' ויספת גו'", נעשה ענין הגאולה אחד מפרטי מצוה בתורה.

וע"י שנעשה חלק ממצוה בתורה, יש בו גם התוקף שבענין המצוות. וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין בה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת", ש"מצוה" פירושו ציוויי התורה, וכהמשך דברי הרמב"ם "שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם". וכן כתב גם בהלכות מלכים שם, בהמשך הענין אודות המלך המשיח, "עיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן".

ולכן, כיון שענין הגאולה הוא פרט במצות ערי מקלט, הרי כשם שערי מקלט "היא מצוה עומדת לעולם כו' אין בה לא שינוי כו'", כך אי אפשר להיות שינוי ח"ו בהבטחה זו.